תחרויות השחייה בבריכה האולימפית בפריז הגיעו אמש (ראשון) לסיומן, ואחרי שלקחנו קצת אוויר שלא מהול בכלור, זה הזמן לסכם את התחרויות של הנבחרת הישראלית הגדולה בתולדות המדינה. מנקודות האור, דרך השאיפות לשיפור ועד לשורה התחתונה.
המספרים מדברים
ישראל הגיעה עם 17 שחייניות ושחיינים למשחקים, מהם 11 במשחים אישיים ו-6 שחייני/ות שליחים. השחיינים הישראלים העפילו תשע פעמים למשחי הערב - גמר אחד יוקרתי במיוחד בשליחים 4X200 חופשי ועוד שמונה העפלות לחצאי גמר, ששייכות לחמישה שחיינים שונים:
- אנסטסיה גורבנקו ב-100 חזה (עלתה מהמקום ה-7, מחקה את עצמה מחצי הגמר)
- אנסטסיה גורבנקו ב-200 גב (עלתה 13, סיימה 16)
- אנסטסיה גורבנקו ב-200 מעורב אישי (עלתה 11, סיימה 9)
- מירון חרותי ב-50 חופשי (עלה 10, סיים 13)
- גל כהן גרומי ב-100 פרפר (עלה 10, סיים 12)
- דניס לוקטב ב-200 חופשי (עלה 14, סיים 16)
- רון פולונסקי ב-100 חזה (עלה 16, סיים 16)
- רון פולונסקי ב-200 מעורב אישי (עלה 7, סיים 12)
בנוסף לאלו, היו עוד שלושה משחים בהם הישראלים היו קרובים מאוד להעפלה לחצי הגמר - אביב ברזלי ב-200 גב (מקום 18), מרטין קרטאבי ב-50 חופשי (מקום 19) ותומר פרנקל ב-100 פרפר (מקום 21), כשגם רביעיות השליחים ל-4X100 מעורב מיקס (מקום 10) ו-4X200 חופשי נשים (מקום 11) לא היו רחוקות מגמרים נוספים.
עד כמה זה היסטורי? ובכן, מבחינת מספר הגמרים - השיא של ישראל היה בטוקיו, שם קיבלנו שני גמרים כחול-לבן, אך אז היו פרט אליהם בסך הכל עוד שתי העפלות לחצי הגמר. מבחינת המספרים, מדובר בנתונים היסטוריים. עד פריז, העפילו שחייני ישראל בסך הכל 9 פעמים לחצאי גמר אולימפיים ועוד חמש פעמים לגמר. כעת, בבת אחת מנת חצאי הגמר כמעט הוכפלה.
שוחים לעומק
המסקנה המתבקשת היא כמובן לגבי עומק הנבחרת. זו לא רק גורבנקו (אליה נגיע בהמשך), הנבחרת כיום כוללת שחיינים רבים שנמצאים בצמרת העולמית וכל אחד ואחת מהם יכולים ביום נתון להיות בחצי גמר אולימפי. מעולם לא היה עומק כזה לשחייה הישראלית בעבר, וקיבלנו זאת בתוצאות.
עצם העובדה שישראל העפילה בארבעה משחי שליחים שונים למשחקים, כפול מהשיא הקודם, ועוד הייתה כפסע מהשגת כרטיס חמישי, היא אחד הניצחונות הגדולים של המשלחת. השאיפה להתברג בקבוצות השליחים, גם עבור שחיינים שלא מצליחים להשיג קריטריון אישי, קורצת לשחייניות ושחיינים רבים - בגיל הנוער ומבין הבוגרים - ומשאירה את חלקם בענף.
עצם העובדה ששחיינים כמו רון פולונסקי, גל כהן גרומי, מירון חרותי או רביעיות השליחים מאוכזבים מאי העפלה לגמר ולא מסתפקים בטופ 16 אומרת הרבה לגבי המקום של ישראל בעולם. רק "לעשות את המיטב" לא מספיק כבר. בישראל רוצים העפלות לחצאי גמר וגמרים. זו הגישה, והיא אכן הולידה לא מעט הישגים.
בשורה התחתונה אנסטסיה גורבנקו לא הצליחה להעפיל לאף גמר במשחקים הללו, וזה כמובן הרבה פחות ממה שציפו ממנו וממה שהיא ציפתה מעצמה. שלוש העפלות לחצי גמר זה מכובד, אך היא ראויה לגמרים וזה פשוט פחות עבד הפעם (ואפילו אי התייצבות של שחיינית בגמר ה-200 מעורב אישי לא סייעה בסופו של דבר). היו אלו דווקא הראיונות שלה בסיום המשחים שהראו עד כמה היא גדולה - לקיחת אחריות, הבנה עמוקה של המצב, הפנמה בבגרות מעוררת הערצה, ומבט קדימה צופן פני עתיד. כל זה מנערה בת 20 שרק דקות ספורות לפני כן יצאה מהמים.
אם יש אספקט שאפשר לחלוטין להיות אופטימיים לגביו מבחינת גורבנקו, זה האספקט. כפי שאמרה בעצמה, היא מעולם לא חוותה לחץ כזה על עצמה (ולא, בטוקיו ממש לא היה עליה לחץ כזה), אולם בפעם הבאה היא כבר תגיע מוכנה יותר מנטלית. שום דבר לא ייקח ממנה את היותה השחיינית הישראלית הגדולה בכל הזמנים, גם לא כמה ימים פחות מוצלחים בפריז, וכפי שסיפרה בכוונתה ללמוד מזה, ולהגיע חזקה יותר בעוד ארבע שנים.
המצטיין של המשלחת ללא ספק הוא גל כהן גרומי. כבר שנים שמדובר בשחיין ברמה עולמית שמופיע בכל תחרות ומתעלה ברגעי האמת. בטוקיו, ההעפלה לגמר האולימפי בשליחים מיקס הייתה רשומה הרבה על שמו. הפעם - הייתה זו ההעפלה לגמר ב-4X200 חופשי, בה רשם את הספליט המהיר ביותר בכל הזמנים כל הדרך אל הגמר. גם ב-100 פרפר הוא הצטיין וכפי שהעיד בעצמו, רק פתיחה אמיצה ומהירה במיוחד מנעה ממנו כניסה לגמר אישי.
מבט קדימה בחשש
התחושה היא שכמעט כל נבחרת ישראל עדיין לא הגיעה לשיאה. פרט לד"ר אנדי מורז בת ה-32, כל שאר השחיינים על הנייר יכולים וצריכים לשאוף לעוד קמפיין אולימפי אחד לפחות. אלא שלפחות כרגע, כלל לא בטוח שרבים מהם יעשו זאת. כמעט כל הנבחרת לומדת ומתאמנת בליגת המכללות האמריקאית, ורבים מהשחיינים מסיימים ללמוד בתום השנה הבאה. האם לאחר מכן ימשיכו עוד שלוש שנים להתאמן עד המשחקים בלוס אנג`לס? לפחות כעת, זה עדיין לא ברור, בפרט במצב הבעייתי בו נמצא איגוד השחייה בימים אלה ואי הוודאות בנוגע לעתיד.
שנה זה בהחלט מספיק זמן להתעשת, אך השאלה היה האם יהיה מי שיעשה זאת. כיום, לא מתנהלת נבחרת פעילה ביום-יום בישראל, אלא מתכנסת רק בחלונות הבינלאומיים. אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של איגוד השחייה בפן ההישגי הוא להיערך מראש לעוד שנה ולייצר מסגרת מקצועית ומעטפת ברמה מספקת לכל אותם שחייני נבחרת שמסיימים את לימודיהם ויחזרו לישראל. האם ישכיל האיגוד לעשות זאת? ימים יגידו. בינתיים, ראינו בפריז כי לשחייה הישראלית פוטנציאל אדיר, ונקווה שיצליחו לממש אותו.
