שנים של פציעות ודיכאון הסתיימו בהישג אדיר: כמעט כל הספורטאים האולימפיים ששבו מטוקיו כבר נכנסו לשנת קיץ ארוכה, אבל אצל האתלטית חנה מיננקו העונה עדיין בעיצומה. אתמול (שלישי) היא כבר טסה ללוזאן לתחרות ליגת היהלום. לא הרבה לפני כן, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בטוקיו, היא נבחרה להניף את דגל ישראל לצד השחיין יעקב טומרקין.
היא קיבלה את הכבוד, שהפתיע גם אותה, כמי שעד לפני 9 שנים עוד הייתה צעירה אוקראינית שלא ידעה דבר על ישראל. "הייתי מאוד מאושרת", היא מספרת. "זה נשאר איתי לכל החיים. זה באמת מדהים".
חנה, שהייתה אז אנה, הכירה לפני עשור במחנה אימונים את אנטולי מיננקו, שהיה אלוף ישראל בקרב עשר. הזוג התאהב והיא החליטה לעזוב את אוקראינה ולהצטרף אליו לארץ, לבדה. "באמת לא חשבתי יותר מדי ובאתי מהנשמה", היא מספרת. בעלה אנטולי מוסיף: "זה היה מדהים כמה היא לא בכתה, וכמה קשה היה לה, היא סיימה תואר שני ולמדה והתחברה פה לכולם".
כאן בחדשות ליווינו את חנה מאז שנקלטה בארץ. ספורטאית על שקודם לכן כבר סיימה רביעית באולימפיאדה תחת דגל אוקראינה, ופתאום מנסה להתאקלם במדינה החדשה שלה. "לא בכל מקום יש אנשים חמים כמו בישראל", היא מספרת. "יצא לי גם לגור לדוגמה בצרפת, בפריז. אני זוכרת, אחרי חודש היה לי קצת... התחלתי להשתגע. אני זוכרת שבישראל הייתה מלחמה, ואני אמרתי: 'לא משנה לי, אני רוצה לחזור הביתה'. כי אני מרגישה כמו בבית פה".
כישראלית חנה המשיכה לזהור בצמרת העולמית. תחת המאמן אלכס מרמן היא סיימה חמישית באולימפיאדת ריו, והוכתרה לסגנית אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם. אבל השנים האחרונות היו קשות מאוד עבורה. היא נפצעה שוב ושוב, עברה ניתוחים בכף הרגל וראתה איך התוצאות מידרדרות והמעמד שלה נשחק.
"כל העצבים הולכים ללעשות בדיקות ולעשות זריקות ולטפל ברגליים במקום להשתפר באצטדיון", היא מספרת. "הייתי במצב של דיכאון. הרבה חברים שלי ראו אותי ואמרו: 'אנה, את נראית כמו אישה מוכה'". היא החליפה מאמנים בסיטונות אבל לא מצאה תשובות. כבר היה ספק גדול אם מי שנגעה במדליה אולימפית בשתי האולימפיאדות הקודמות בכלל תצליח להשיג את הכרטיס לטוקיו הפעם.
חמישה חודשים לפני טוקיו, חנה קיבלה החלטה משמעותית. היא ביקשה לחזור להתאמן תחת שיאן ישראל, המאמן רוגל נחום. "עבדתי איתו פעם, אני יודעת איך הוא עובד והבנתי שזה כיוון טוב", היא מסבירה. "לי היו שלוש מטרות: אחת, זה שהיא תהיה בריאה, שתיים, שהיא תהיה מהירה יותר ושלוש, שתהיה חזקה יותר", מוסיף המאמן. ברגע האחרון חנה ורוגל השיגו את הכרטיס לטוקיו.
"רציתי לרוץ כמו שלא רצתי אף פעם בחיים ורציתי לקפוץ כמו שלא קפצתי אף פעם בחיים", אומרת חנה בחיוך. "הבנתי שזו תחרות אחת עכשיו, ב-5 שנים, וזהו, אני חייבת את זה". ביפן היא נהנתה מכל רגע. היא הדהימה כשעלתה לגמר בקלות ובו השיגה תוצאה מעולה שלא השיגה כמוה שנים - 14 מטרים ו-60. חנה חזרה לגדולתה.
כשהאולימפיאדה הבאה רחוקה מאיתנו רק שלוש שנים ולא ארבע, היא לגמרי רואה את עצמה ממשיכה לאולימפיאדה רביעית בקריירה. "אני נהנית לקפוץ, נורא", היא מבהירה. "זה כיף, אני רעבה להתחרות. מה אני אגיד? בענף שלנו, אני עוד צעירה. אם אני אמשיך עד פריז, זה כן מעניין רק מדליה, כי... לא יודעת. נמאס לי כבר מכל הגמרים האלה".