sportFive1465696 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
מוזי. הדליק את טדי (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
מוזי. הדליק את טדי (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

להיתלות באילנות גבוהים זה תמיד בעייתי. אף השוואה היא לא קולעת, ולך בכלל תדבר על משחק בישראל בהשוואה למשחק ליגת אלופות באנגליה. אבל זה מפתה מדי ולכן: המשחק אמש בטדי, יותר מכל, הזכיר לי את אותו 0:4 מדהים של ליברפול על ברצלונה מ-2019.

כי בכל מה שקשור לכדורגל גרידא, במציאות סטרילית ונטולת הפרעות - זה משחק שאותו מכבי ת"א היתה אמורה לנצח בקלות. בטח אחרי הכרטיס האדום המטופש של ז`אן מרסלן. יש סיבה אחת שבגללה בית"ר ירושלים ניצחה את המשחק - ועם כל הכבוד לירדן שועה, ירין לוי, טימותי מוזי ואפילו סילבה פאקינג קאני - וקוראים לה אצטדיון טדי.

כי כמו ב-2019, בכל מה שקשור רק לכדורגל, ברצלונה היתה אמורה לעבור - והפסידה לאנפילד. לקהל האדום והעוצמתי של ליברפול, שהיטה את הכף כמעט במו ידיו. ועל אותו עיקרון, טדי ניצח את המשחק לבית"ר ירושלים.

משום שהדרך היחידה שבה בית"ר יכולה היתה להפוך את המשוואה ולנצח - קשורה גם לאלמנטים מקצועיים, ולתעוזה של ברק יצחקי, אבל בעיקר לאווירה המיוחדת שהיתה בעיר הבירה. קשה לכמת את זה למונחים פיזיים, אבל ברגע.

שבו הקהל הבית"רי הפעיל את מלוא קסמו, גם המשחק השתנה. מהרגע שבו טימותי מוזי השווה והקהל הבית"רי נדלק, תמונת המצב התהפכה - ובית"ר קיבלה רוח גבית שאפשרה לה להתגבר על פער מקצועי מול מכבי ת"א, ואפילו על חיסרון מספרי.

יצחקי. המאמן המושלם לבית“ר (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
יצחקי. המאמן המושלם לבית“ר (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5
השבוע האחרון של בית"ר ירושלים הרגיש כמו פלאשבק - אפילו לא לימי הזוהר הקצרים של גאידמק, אלא לשנות התשעים. לימים שבהם טדי היה לפני השיפוצים, אבל הרגיש כמו מבצר - כזה שבו אף קבוצה לא מרגישה בטוחה. גם הגדולות והחזקות ביותר.

ואם ההתלהבות הזו והתמיכה הזו תימשך, בית"ר יכולה לסיים את העונה הזאת גבוה הרבה יותר ממה שחלמה עליו.

מאז שנוסד אי שם ב-1992, אצטדיון טדי אף פעם לא היה הבן המועדף בכדורגל שלנו. במשך שנים, האח הבכור היה אצטדיון רמת גן, קריית אליעזר היה הישגי וסקסי יותר, ואחריו בא סמי עופר. בנסיבות המשוגעות של המלחמה, טדי הפך בבת אחת לאצטדיון הבכיר, וזה עשה עימו גם צדק היסטורי. עכשיו נשאר לקוות שעיריית ירושלים תבין את הפוטנציאל, תשפר את דרכי הגישה לאצטדיון - ואולי טדי יהפוך יום אחד לבן הבכור באמת.

2. יצחקי. לא בטוח שברק יצחקי הוא המאמן הטוב בארץ. יודעים מה? הוא בוודאות לא. ברק בכר ולאזטיץ` כנראה טובים ממנו. אבל עם קביעה אחת קשה להתווכח: לבית"ר ירושלים במצב הצבירה הנוכחי שלה, הוא המאמן המושלם.

כי כמו שכבר נאמר כאן, יצחקי הוא לא רק מאמן טוב - אלא מאמן עם רוח בית"רית. כזה שמושפע מה-DNA של המועדון - כזה שמחפש הכרעה והישגיות, אפילו הרפתקנות. והחלטה בית"רית כזו היתה השליפה של סילבה קאני.

כניסה של שחקן התקפי, בחיסרון מספרי מול מכבי תל אביב יכולה היתה להיחשב להתאבדות. ויצחקי לקח הימור ענק, אבל זכה בכל הקופה - קאני הביא לו פנדל, שער וניצחון מדהים.

אם יש DNA לבית"ר, הרי שהוא מגיע מאותו ציטוט אלמותי של דרור קשטן ז"ל "תחטפו שתיים, תתנו ארבע". קשטן ויצחקי הם עולמות שונים כמאמנים, אבל מאותה תפיסת עולם הגיע החילוף הזה. והוא זה שהכניס את המשחק, ואולי גם את יצחקי עצמו, לספרי הזהב של בית״ר.
3. הלחץ. כן, הוא בלתי נמנע אבל הוא כבר מגיע. כי אחרי השבוע החלומי הזה, בית"ר יודעת היטב שיש לה מטרה על הגב. כל הליגה ראתה מה היא מסוגלת לעשות, ועכשיו היא תצטרך לעמוד מול ציפיות - משהו שלא היה לבית"ר עד הקיץ האחרון, ועכשיו רק יתגבר.

מכאן, יצחקי יצטרך להתמודד מול אתגר חדש וזה להיות פייבוריט. ולפעמים, המעמד הזה יותר קשה מאשר להיות ממקום צנוע - בית"ר בשנים האחרונות לא הגיבה טוב ללחץ. משהו בציפיות גרם לה לרעוד, לקבל החלטות רעות.

אבל זה מה שבית"ר מנסה להתמודד איתו כל העונה - להוכיח ששדי העבר לא רלוונטיים, ושהפעם זה אחרת. האם זה באמת ייגמר כמו בחלומות ובפנטזיות של כולם? אני עדיין בספק, בכל הקשור לטווח הארוך. אבל בינתיים, בית"ר ללא ספק נהנית מהדרך. ובמציאות הפסיכית שבה אנחנו חיים, קשה לבקש יותר.