איתמר נוי לא היה בטוח שיהיה שחקן כדורגל כשהיה ילד, הרבה בגלל ששמר שבת ונאלץ להתמודד עם ההתנגשות עם הדת. למרות זאת, שחקנה של הפועל חיפה פילס את דרכו לליגת העל, כשבדרך הוא גם עבר בתחנה קצרה בחו"ל. בתחילת המלחמה הוא גויס למילואים, והצליח לשלב את הכדורגל תוך כדי השירות. בראיון נרחב לקראת הדרבי החיפאי הערב (שני), הוא נפתח ומספר בהרחבה על הקשיים בדרך, השירות והשאיפות להמשך.
איך הגעת לעסוק בכדורגל?
"אני אספר לך את מה שמספרים לי מאז שאני ילד. אני בא מבית דתי ומספרים שכשהייתי בן 3 סבתא שלי קנתה לי כדור קטן כזה והייתי הולך עם אבא שלי ועושה `פסים` בדרך לבית כנסת, ככה התחילה האהבה שלי לכדור. אין לי אף אחד במשפחה שקשור לכדורגל יותר מידי, אבא שלי היה טיפה משחק כדורסל כילד, אבל לא מעבר".
אמרת שאתה מגיע ממשפחה דתית. איך הם קיבלו את זה שזה מה שאתה רוצה לעשות?
"כל החיים שיחקתי בבני לוד וזו היתה קבוצה שבה לא משחקים בשבת בעיקרון, אבל אז היתה שנה אחת שקבוצת הגיל שלי שיחקה כמה חודשים בשבת, אז אבא שלי מצא לי קבוצה אחרת בחבל מודיעין. בואי נגיד שהמטרה לא הייתה למצוא את הקבוצה שהכי טובה לי, אלא את הקבוצה שלא משחקת בשבת. היו לי בזמנו גם הצעות ממכבי תל אביב ובני יהודה. מבני יהודה אפילו אמרו לאבא שלי ׳רק תלביש את הילד שירד למטה ונשלח מישהו שיאסוף אותו ויחזיר אותו׳, אבל אבא שלי אמר שזה לא עובד ככה. אז כילד היה לי חלום להיות שחקן כדורגל, אבל באיזשהו מקום זה הרגיש שזה לא יקרה באמת ושזה טוב ויפה לבינתיים, אבל זה לא מקצוע. הרבה מאוד אנשים מהסביבה דאגו להזכיר לי שאף אחד לא יוצא שחקן ממחלקת הנוער של בני לוד. אבל אני כן הייתה לי את האמונה בעצמי וכן הרגשתי שאני טוב במה שאני עושה".
ואיך הם מקבלים את זה שעכשיו אתה משחק בשבת?
"ההתחלה הייתה לא פשוטה. היו חילוקי דעות, אבל הם קיבלו אותי תמיד ואת ההחלטות שלי. בגיל נוער כשהיו משחקים בשבת הייתי הולך ברגל ובמשחקי חוץ אבא שלי ואחי היו באים לעשות איתי שבתות בכל הארץ ומשאירים את אמא שלי עם ארבע בנות קטנות לבד בבית. אז כן הם השקיעו ותמכו בי, והיו שם לאורך כל הדרך".
והדרך לא תמיד הייתה פשוטה
"כן, טיילתי בין קבוצות, חזרתי ללוד כשהם כבר ירדו לליגה א׳ ונשארנו בליגה ממש במבחנים במחזור האחרון ואז עברתי לאדומים אשדוד. לפני זה הייתי במבחנים ברמת השרון, התאמנתי שם שלושה שבועות. כל יום אמרו לי ׳אתה נראה טוב באימונים, מחר מחתימים אותך`, אבל בסוף זרקו אותי שם. הגעתי למבחנים באדומים אשדוד, החתימו אותי שם בפחות ממשכורת חייל. אבל אני שמח שלא ויתרתי, שלא הייתי מוכן לרדת לליגה א׳ לעוד עונה".
וזה השתלם להם כי סיימת עונה מצויינת
"כן, השתלם להם. סיימתי עונה טובה, זכיתי בתגלית העונה בקיץ. זו עונה שהתחילה בזה שמסרבים לי בליגה לאומית בכלל להיות בסגל והסתיימה הכי טוב שיש. סיימתי את אותה עונה עם 12 גולים, והיה לי ביקוש מליגת העל, אבל היתה לי הצעה מליגה שניה באוסטריה. עניין אותי לצאת להרפתקה, לנסות משהו מיוחד יותר, אז הלכתי על זה. הייתי בליגה שניה באוסטריה, בווינה. עונה לא פשוטה, אומנם כבשתי ארבעה שערים, והיו לי ארבעה בישולים אבל לא תמיד פשוט להיות לבד בחו"ל, להיות זר בחדר הלבשה שמדברים בו רק גרמנית. ואז הגיעה בקיץ שעבר הצעה מהפועל חיפה וחתמתי פה".
בוא נתעסק קצת בשירות הצבאי שלך. מה עשית בצבא?
"הייתי איש לוגיסטיקה, לא הייתי ספורטאי מצטיין. אנשים חושבים שזה יותר פשוט ממה שזה באמת לקבל ספורטאי מצטיין. כל עוד אתה לא בא מהמועדונים הגדולים הסיכוי שלך מאוד מאוד נמוך. מבני לוד לא מסתכלים עליך כל כך. אז היה לי לא פשוט. בהתחלה הייתי עובד קשה אבל ברגע שרק נותנים לך להגיע לאימונים כל השאר לא מעניין אותך. אני התחננתי למפקדים שלי שיתנו לי לצאת לאימוני בוקר. אז הייתי מגיע לבסיס בצהריים ונשאר שם עד מאוחר יותר מכולם. כלום לא מעניין אותך ברגע שזה מסתדר. נושכים שפתיים ועושים מה שצריך".
ועכשיו במילואים מה התפקיד שלך?
"אני פלוגה לטיפול בנפגעי קרב, שזה נפגעי טראומה. זה מקום מדהים עם פסיכיאטרים, פסיכולוגים והעובדים סוציאלים הטובים בארץ, שרובם מתנדבים. בגדול המטרה של המקום הזה היא לנסות למנוע פוסט טראומה עד כמה שאפשר. אני שם על תקן מדריך כושר, המטרה שלי היא לנסות טיפה להזיז להם את הגוף. הגיעו אלינו כל מיני אנשים שהיו במצב לא טוב, שעברו דברים מזוויעים, ואחד הדברים שמאוד עוזרים לאנשים בסיטואציה כזאת זה ספורט. אם זה לרוץ עם איזה מישהו ריצה קלה חצי שעה ופתאום בן אדם מתחיל להיפתח וטיפה לדבר, כי טיפה מצב הרוח שלו עולה, או אפילו לשחק פינג פונג עם איזה חייל שהיה סגור ולא בא לו לעשות כלום ופתאום הסתבר שהוא מת על פינג פונג וטיפה להזיז אותו. היתה לי זכות לנסות טיפה לעזור לגיבורים האלה".
יש איזה סיפור שנתקלת בו שאתה מרגיש היה משמעותי במיוחד בשבילך?
"היה אצלינו חייל מילואים שהגיע אחרי שהיה בנובה כאזרח והצליח לברוח. אחרי זה גייסו את כל החבר`ה שלו למילואים והוא עלה איתם כי אמר ׳בואנה, זה אחים שלי, לא מעניין אותי כלום אני הולך איתם׳. הוא הגיע לגבול בלבנון ושמע פיצוצים ויריות וזה הציף לו הכל חזרה. הוא הגיע אלינו במצב ממש לא טוב. האמת שלא יצא לי לראות בן אדם ככה אף פעם. את מסתכלת עליו ואת רואה כאילו משהו בפנים כבוי. הפסיכיאטר שאחראי עליו בא אלי ואמר לי ׳תקשיבו, נראה לי שהוא צריך טיפה לזוז ולהשתחרר`. באתי אליו, הצעתי לו לבעוט קצת לשער, ולעשות אימון כוח. אבל הוא כל הזמן אמר שלא מתאים כשחברים שלו בגבול שהוא ישחק כדורגל. ניסיתי שוב, הצעתי ריצה קלה, חצי שעה, ובסוף הוא הסכים. ופתאום תוך כדי הריצה הבן אדם נפתח, ופתאום טיפה מחייך, ופתאום מסתבר לי שהוא היה שופט כדורגל בעבר. בסוף הספורט זה מכנה משותף והיה לנו הרבה דברים לדבר עליהם בגלל זה. הרגע שהיה לי הכי משמעותי זה שבסוף הפסיכיאטר שאחראי עליו בא אליי ואמר לי ׳אתה לא מבין איך עזרת לו׳. גם אם זה רק לכמה שעות, להרים לו טיפה את המצב רוח זה באמת מאוד משמעותי בעיניי, ואני שמח שהיתה לי הזכות להגיע למקום מדהים כזה".
כשהודיעו לך להגיע למילואים, חששת מה יהיה עם הכדורגל?
"אני אגיד לך את האמת, הזימון הראשון היה בשמונה באוקטובר, יום אחרי השבת השחורה. היה איזה חשש אבל המדינה הייתה במצב כל כך הזוי שזה לא היה נראה בכלל שהולכת להיות מציאות. ברור שברגע שאני מקבל את הטלפון אני אומר בואנה רגע, מה קורה עם עכשיו חוזרת הליגה, מה קורה אם פתאום חוזרים האימונים. אני שמח בסוף שהצלחתי להסתדר. כן הובילה אותי איזה המחשבה כל הזמן שחברים הכי טובים שלי היו אז בעזה ובכל הישובים מסביב, עכשיו יש לי ארבעה חברים טובים שנמצאים בלבנון. אז, את יודעת. לא נראה לי ראוי שאני אסרב כשחברים הכי טובים שלי מסכנים את החיים שלהם".
איך במועדון קיבלו את זה?
"בסוף זה לא שיש למועדון הרבה ברירה, כי עם כל הכבוד זה מעל המקום עבודה שאתה עובד בו. התקשרתי לרוני בזמנו, אמרתי לו שזימנו אותי למילואים, הוא אמר לי ׳תשמור על עצמך׳. מאז המועדון לגמרי תומך בי ונמצא שם בשבילי, כל הזמן מתעניינים איך אני ואם אני צריך משהו. אני שמח שבסוף גם עם המילואים הצלחתי כן להסתדר ולעשות גם וגם כמה שאפשר. בשבועיים הראשונים למילואים גם ככה לא היו אימונים, אבל אחרי זה היה איתי עוד בן אדם איתי במשמרות, אז ביקשתי לסדר את המשמרות ככה שאגיע לאימונים, היו ימים שהייתי יוצאת לשלוש שעות לאימון בקריות וישר חוזר לרמת הגולן. או שהייתי מגיע לאימון באמצע שבוע ואז עושה את הסופ״ש ברמת הגולן במקום".
אני מבינה שיש לך גם קשר מיוחד עם המשפחה של רומי גונן, ושלאחרונה אפילו הענקת לה מתנה סידור עם שמה של רומי עליו והקדשה של הרב לאו.
"כן, היה לי מאוד קשה בשבעה באוקטובר השנה. הייתי בצבא והיה לי מאוד עצוב וחשבתי איך אני יכול לשמח אותם טיפה. איתן אבא של רומי הוא אוהד הקבוצה ובנסיבות הכל כך מצערות האלה זכינו להכיר בן אדם מדהים. בכלל, כל המשפחה מדהימה עם כוחות נפש לא רגילים בכלל. אז במהלך השנה הזאת התחברנו לאיתן, הוא מגיע למשחקים וגם הגיע להרצות לנו ולספר את הסיפור של רומי. אנחנו שומרים על קשר טוב. איש באמת מדהים, הכוחות שלו והאופטימיות שלו והאור שהוא מפיץ זה באמת מדהים. היה לו יום הולדת ביום שבוע שעבר ואנחנו מקווים שהוא יקבל את המתנה היחידה שהוא רוצה".
איך התחושות לקראת הדרבי?
"היו ארבעה דרבים מאז שהגעתי להפועל חיפה, מתוכם שיחקתי רק בשלושה, אבל ברור שהכי מתוק היה ניצחון במחזור האחרון. זה היה סיום מושלם לעונה שהייתה עונה טובה. אני חושב שהעונה בגדול השלד של הסגל נשאר. כן יש כמה שחקנים משמעותיים שעזבו אותנו, אבל היו גם כמה חיזוקים טובים. הצוות המקצועי נשאר ובגדול אנחנו ממשיכים את אותה הדרך משנה שעברה ואני חושב שרואים את זה גם במגרש. אז אני חושב שחד משמעית אפשר לשחזר את ההצלחה מהדרבי האחרון, אנחנו יכולים לעשות את זה גם השנה. אנחנו מאמינים בעצמנו ואני חושב שרואים שיש לנו קבוצה טובה, שבאה לרוץ למעלה ובאה להתמודד עם הקבוצות הגדולות ולעשות פלייאוף עוד פעם וללכת רחוק בגביע".
נגמר לך החוזה בקיץ. מה השאיפה שלך להמשך?
"באופן כללי השאיפה היא כמובן להגיע הכי רחוק שאפשר, אם זה לצאת לאירופה או להיות בקבוצות שמתמודדות על אליפות בארץ, ואין ספק, להגיע לנבחרת ישראל כמובן".
