נראה שכל מי שהתבונן במשחק אמש (שלישי) בסמי עופר - בין אם הוא לבש צהוב, או ירוק, או סתם ראה את המשחק כצופה מהצד - היה שותף לאותה התחושה: הגיע לה. הגיע למכבי נתניה לצאת מהמשחק הזה כמנצחת. היא לא תמיד היתה הקבוצה הטובה יותר, אבל אם בוחנים את רוב שלבי המשחק - בעיקר המחצית השנייה וההארכה, למכבי נתניה היה כוח פנימי שקשה מאוד לנצח. היא באה מגובשת, ידעה מה היא רוצה - ובעיקר, שיחקה כדורגל. לא התבטלה או התבנקרה מול מכבי חיפה המאיימת, אלא ניסתה לשחק. ובסופו של דבר, התעוזה שלה הביאה לה ניצחון גדול.
אבל מעבר למשמעות הממשית של ההישג הגדול הזה, יש לו גם משמעות סמלית. מכבי נתניה כבר שנה שנייה ברציפות מצליחה לספק תוצאות יפות - בעונה שעברה זו היתה החזרה לאירופה, והעונה היא שוב על סף הפלייאוף העליון (ייתכן מאוד שכבר בשבת היא תבטיח את המטרה הזו), יש לה את גביע הטוטו בארון (נא לא לזלזל - התואר הראשון של מכבי נתניה מאז האליפות ב-1983), והיא בין ארבע האחרונות בגביע. סיכוי מאוד סביר שבתרחיש כזה או אחר, היא תסיים שנה שנייה ברציפות באירופה - וזה לא משהו שאפשר להקל בו ראש, בטח במקום שבו נתניה נמצאת בשרשרת המזון של הכדורגל שלנו.
כי בכדורגל שלנו, יש את "שלוש הגדולות" ויש את כל היתר. ישראל הראשונה וישראל השנייה, אם תרצו. מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע נמצאות בליגה משלהן: הן ברמה הכלכלית, הן ברמת האימון, הן ברמת הכישרון. ומלבדן, בין כל שאר 11 הקבוצות מתקיים קרב מתמיד שבו כולן נאבקות בכולן, וכולן מסוגלות לנצח את כולן. למכבי נתניה אין משאבים גדולים יותר מאשר ליתר הקבוצות בסדר הגודל שלה - התקציב שלה הוא פחות מאשר הפועל ת"א או בית"ר ירושלים, והיא מקדימה רק במעט את הפועל חיפה ועירוני קריית שמונה. אז מה מבדיל את מכבי נתניה מכל השאר? הניהול. היכולת לעבוד נכון.
קחו למשל את סוגיית הזרים. מכבי נתניה לא הצליחה עם הזרים שצירפה השנה: אריך ברקו ופלוריאן הארטהרץ הגיעו ברעש גדול, אבל לא עמדו ברף הציפיות, וזה הוביל גם לפתיחת עונה לא טובה ברמה המקצועית. במחזור התשיעי של העונה, נתניה היתה במקום האחרון בטבלה. יש מערכות שהמצב הזה היה גורם בהן לסחרור - להטחת ראשים לכל עבר, לנאומים מתלהמים מול השחקנים, לבלגן שלם. אבל לא במכבי נתניה - בני לם בסופו של דבר לקח את האחריות עליו והלך הביתה מרצונו, אבל המערכת המשיכה לתפקד. אלמוג כהן, למזלה של נתניה, לא "עמד במילתו" ונשאר למרות הליכתו של המאמן שאיתו הגיע. והוא היה שם כדי לבנות את המערכת מחדש.
נתניה פשוט נשמה במקום שבו מועדונים אחרים משתגעים. היא החליפה שני זרים - אואמאו במקום הארטהרץ, בלינקי במקום ברקו - יחד עם הזרים שכבר היו שם (גלאבוב, אינו, טוומאסי וזלאטנוביץ'), הדברים התהפכו והיום נתניה לא מפסיקה לנצח. כי היא הבינה את מקומה באופן ריאלי ושפוי, לא התמכרה לקולות המתלהמים, והאמינה בתהליך - היא ידעה שהיא לא באמת תרד ליגה בסגל הזה, ולכן אין סיבה להשתגע יותר מדי. בחיים של קבוצת כדורגל יכולים להיות רגעים פחות טובים, אפילו עונות פחות טובות, אבל כמאמר הביטוי הישן של ראש הממשלה לשעבר שרון, הדבר הכי חשוב הוא להישאר על הגלגל. להמשיך לעבוד.
האם אייל סגל בהכרח מבוסס יותר מיואב כץ או איזי שרצקי? קשה לי להאמין. האם רן קוז'וק הוא בהכרח מאמן טוב יותר מקורצקי, קובי רפואה, דראפיץ' או חיים סילבס? אני בספק. אבל קוז'וק עובד במערכת בריאה. מערכת שמבינה את מקומה, ושיודעת לעבוד גם בתקופות שבהן פחות הולך. והשקט שבו נתניה עובדת - הוא סוד הקסם, שמוביל גם להצלחה מקצועית בסופו של תהליך.
מכבי נתניה מבינה שהיא כבר לא תהיה מה שהיתה בשנות השמונים. הימים של "נתניה ועוד 15" טובים לנוסטלגיה, אבל במציאות של הכדורגל הישראלי לא באמת יכולים לחזור על עצמם (אלא אם כן ינחת שם בעלים נורא עשיר). אז נתניה חיה ממה שרוב המועדונים חיים - זיהוי כשרונות ומכירה בזמן, הצלחות ביבשת שיוכלו לספק עוד אוויר בריאות להמשך הדרך, חיבור עם הקהל ובעיקר שפיות. השפיות שבה מכבי נתניה מתנהלת, מאפשרת לה גם לנצח יריבות גדולות וחזקות ממנה. לשאוף גבוה יותר מפעם לפעם. לבנות את עצמה כמועדון טוב ויציב. בהמולת הכדורגל שלנו, זה לא מעט.
