למי שהיה צריך הוכחה, המונדיאל האחרון שם את החותמת הסופית: הכדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בעולם. כן, כדורסל אולי מסוגל לייצר התלהבות, ובייסבול הוא חלק מהתרבות האמריקאית, ופוטבול מאוד אהוב ומושך עניין - אבל אין משחק שמסוגל לחבר חלקים כה נרחבים מהעולם באופן הרמטי למסך כמו כדורגל.
ומה סוד הקסם של המשחק? מעבר ליופי הטבעי שלו, יש בו גם את עניין המקריות - בכדורגל, בניגוד לענפי ספורט אחרים, קיים אלמנט ההפתעה. גם קבוצה נחותה יותר ברמת החומר יכולה, בערב קסום אחד, להפוך למלכה. "לבוא קטנה ולצאת גדולה", כמאמר הקלישאה.
והדבר שממחיש הכי הרבה את אלמנט המקריות הזאת הוא מפעל הגביע - בכל העולם, הגביע המקומי הוא המקום שבו הקבוצות הקטנות מקבלות הזדמנות לזרוח. באליפות הליגה, למעט מקרים נדירים, זוכה תמיד הקבוצה הגדולה והחזקה ביותר. הגביע, לעומתו, הוא המקום שבו עולות ה"סינדרלות" - קבוצות קטנות שמסוגלות להתעלות בלילה אחד חמים, ולקבל זכרונות לכל החיים עם התואר המרגש ביותר בעולם.
וכך, היה גם עם גביע המדינה שלנו. לאורך השנים, הגביע הצליח לייצר לא מעט זוכות מפתיעות - הפועל יהוד של שלום רוקבן ב-1982, הפועל לוד של האחים בנודיס ב-1984, הפועל רמת גן שהדהימה את כולם ב-2003, בני סכנין שפרצה את תקרת הזכוכית ב-2004 ובני יהודה - שהצליחה לזכות פעמיים תוך שלוש שנים, כולל פעם אחת על חשבונה של מכבי תל אביב. רשימה חלקית בלבד.
אבל כל זה קצת השתנה בשנים האחרונות. מאז הזכייה של הפועל ר"ג, אנחנו סופרים בדיוק עשרים שנה. זו היתה הפעם האחרונה שבה קבוצה מליגת המשנה הצליחה להניף גביע. סכנין היא, כנראה, הדוגמא האחרונה לקבוצה קטנה באמת שמצליחה למקסם יכולות. בני יהודה של ברק אברמוב אולי היתה מפתיעה, אבל קשה לקרוא לה "סינדרלה". מדובר במועדון גדול ומפואר, כזה שכבר לקח אליפות והתמודד מספר שנים בפלייאוף העליון.
בשלוש השנים האחרונות, הפועל באר שבע לקחה שני גביעים ומכבי תל אביב עוד גביע אחד. מתוך חמש פינליסטיות שונות, רק אחת - מכבי פתח תקווה, ששיחקה בליגה הלאומית - היא מחוץ למעגל המועדונים הגדולים והעשירים. למה זה קרה? הדבר הזה נעוץ בהחלטה של ההתאחדות לכדורגל, שהתקבלה לקראת עונת 2014/15. ההחלטה קבעה שברבע הגמר יתקיים "משחק כפול" - בשיטת בית וחוץ, כשהמנצחת היא מי שתעבור בסיכום הכללי. זאת בניגוד למסורת בגביע של משחק אחד ובודד, שהולך להארכה ופנדלים. בשתי עונות הקורונה, בגלל המצב המיוחד, השיטה בוטלה - אבל בעונה שעברה היא חזרה, וכך (ככל הנראה) יהיה גם העונה.
ואני לא יודע מה המטרה המוצהרת, אבל לכל בר דעת ברור מה היתה המטרה האמיתית: לדאוג לכך שבחצי גמר הגביע תשחקנה הקבוצות הגדולות והחזקות. זו לא החלטה תחרותית, אלא החלטה כלכלית נטו - ההתאחדות לכדורגל רצתה "לעשות קופה" בחצי הגמר, ולמקסם הכנסות. בשביל זה צריך שהקבוצות הגדולות (ובעלות הקהל) תשחקנה, אז בעצם ייצרו מנגנון סינון ספורטיבי: במשחק אחד, קבוצת תחתית (או קבוצה מליגת המשנה) יכולה לנצח קבוצה גדולה. בשני משחקים, זה הרבה יותר קשה.
אבל עם כל הכבוד לנתוני הרווח וההפסד של ההתאחדות לכדורגל, הספורט לא צריך להיפגע. מפעל הגביע, בכל העולם, הוא ההזדמנות לייצר מוביליות בתוך הענף - לברוא כוחות חדשים, לייצר אוהדים אצל הקבוצות הקטנות. בני סכנין עד היום חיה על אותה זכייה מ-2004, רגע היסטורי שבמידה רבה הפך אותם לכוח בכדורגל הישראלי - שהחזיק מעמד מאז בליגה הבכירה. אם רוצים שהכדורגל שלנו לא יהיה שייך רק לגדולות ולשבעות, מפעל הגביע צריך להיות המקום שבו כל זה קורה.
יש הנהלה חדשה להתאחדות לכדורגל. יש יו"ר חדש, שבאופן מוצהר או לא הוגדר כיו"ר ש"דואג לקבוצות הגדולות". זו ההזדמנות הטובה ביותר שלו להוכיח אחרת - לבטל את שיטת הבית/חוץ ברבע הגמר. לתת לקסם של הגביע לעשות את שלו, ולדאוג שתהיה חגיגה בחצי הגמר שלא תפגע בעיקרון השוויון והספורטיביות. תנו גם לקבוצות שבדרך כלל לא זוכות לתהילה לקבל הזדמנות שווה.
תנו לסינדרלה לנצח.
