זה היה עוד יום סוער במדינת ישראל. נדמה שאנחנו כל כך רגילים לחוסר הסדר, שהוא הופך לסדר הטבעי בעצמו - הידיעות על פיגועים מחרידים מתערבבות במשחקים של הנבחרות הלאומיות של ישראל, שגם הן סבלו מאותו חוסר יציבות של המקום הזה (ובכך, ייצגו אותו נאמנה). מפסידים אבל נשארים בתמונה, חוטפים אבל יוצאים עם חיוך, איכשהו. מסתכלים על העתיד בתקווה, ועל ההווה בחשש.
הספורט, שבימים רגילים אמור להיות מפלט מהמציאות המורכבת והקשה, שאב לתוכו את המציאות במלוא העוצמה. רגע אחרי המשחק כדורגלנים היו צריכים לנפק תובנות פוליטיות, או לשלוח החלמה לפצועים תוך כדי שהם חוגגים הישג ספורטיבי מרהיב. אי אפשר לנתק, וקשה מאוד להתנתק, מהסערה שמתחוללת לנו מעל הראש. החדשות הרעות הן שלא פשוט לראות ככה כדורגל. החדשות הטובות, אולי, הן שאנחנו כבר מורגלים במצב הזה. לשחק עם דמעות בעיניים.
דילמת הצעירה והבוגרת. עם כל הכבוד לנבחרת הבכירה, מי שתפסה את הפוקוס לטוב ולרע היא הנבחרת האולימפית של אלון חזן - שלפתע, מנבחרת פיתוח הפכה להיות הדבר עצמו. הסיכוי של הכחולים לבנים לחזור לאליפות אירופה עד גיל 21 בפעם השלישית בהיסטוריה (ובפעם השנייה דרך המוקדמות) הזיז הכל הצידה. אפילו את מרקו בלבול. ובשוך הסערה, הסגלים והמשחקים, צריך לשאול את עצמנו: מי צדק?
הדעה שלי, בכל אופן, ברורה: האינטרס העליון של הכדורגל הישראלי כולו חייב להיות הצלחתה של הנבחרת הבוגרת. הנבחרות הצעירות יכולות וצריכות להיות הישגיות, וכולנו שמחנו מאוד עם העפלתה של נבחרת הנוער לאליפות אירופה, כולנו גם נשמח אם חזן והשחקנים שלו יעשו את העבודה במשחקים שנותרו - וישחקו ביורו עד גיל 21 היוקרתי. אבל כל ההישגים הללו כפופים למטרת העל - שהיא הצלחתה של הנבחרת העליונה.
אבל כאן נכנס המכשול, שנובע מהתרבות הספורטיבית הישראלית בכללותה. זו שמעדיפה תוצאות מיידיות על תהליכים; זו שבה נוצרה תרבות "חריגי הגיל", שבה שחקנים שכבר מתאמנים עם הבוגרים לא מקבלים את ההזדמנות לשחק בשבת עם הקבוצה הבכירה, אלא יורדים לשחק עם הנוער כי הקבוצה צריכה להישאר בליגה או לזכות באליפות.
העפלה לאליפות אירופה עד גיל 21 יכולה להיות משמחת מאוד, אבל גם הפעמים שבהן היינו שם ב-2007 עם גיא לוי וב-2013 עם גיא לוזון - לא ייצרו כאן נבחרות טובות יותר בהמשך. כשמביטים על הסגלים ששיחקו באליפויות הללו ומחפשים כמה כשרונות הצליחו באמת להטביע חותם, המספרים נמוכים מאוד. נמוכים מדי.
ולכן, מאמן הנבחרת הבא - מי שזה לא יהיה - צריך לקבל לידיו את השחקנים הטובים ביותר האפשריים והזמינים. גם במחיר של חוסר הצלחה עבור הנבחרת הצעירה. כי האינטרס של כולנו הוא שהם ישחקו ברמה הגבוהה ביותר. כמובן שהדרך הזו צריכה להיות פרגמטית; דניאל פרץ עדיף כשוער ראשון בצעירה מאשר כשוער שלישי בבוגרת. ובכל זאת, אסור לשכוח את העיקרון שלשמו כולנו התכנסנו - לנבחרת יש לא מעט כשרונות ששווים מקום בסגל, והם צריכים גם להיות שם. במשחקי הידידות, כמו גם במשחקים החשובים באמת.
עונת מעבר. בסופו של דבר, שני המשחקים שראינו מהנבחרת הבוגרת לא באמת יכולים להעיד על משהו. בסופו של דבר, הנבחרת שעלתה ל-180 הדקות מול גרמניה ורומניה היא בן כלאיים, שאריות של הנבחרת שהציב ווילי רוטנשטיינר, עם קצת רעיונות חדשים מצד גדי ברומר (שעשה עבודה מכובדת, אבל ככל הנראה לא ימשיך מכאן). ולכל הקלחת הזאת נכנס גם יוסי בניון, שמונה שנייה לפני המשחקים וקשה מאוד יהיה לשפוט אותו עליהם.
זו נבחרת שעוד לא גובשה לה יחדיו לכדי משהו קוהרנטי. לא סתם במשחק מול גרמניה, שני שחקנים ערכו הופעת בכורה בהרכב, ועוד שלושה עלו מהספסל כדי לשחק בנבחרת בפעם הראשונה בחייהם. במונחי כדורגל הקבוצות, זו "העונה הפיננסית" - תקופה שצריך לעבור, בתקווה שלמשחקים "על הכסף", בליגת האומות, נראה מול עינינו משהו יותר יציב.
מה כן ראינו? כמה שמות חדשים - שון גולדברג, למשל, או גבי קניקובסקי שסיפקו יכולת לא רעה; את אבו פאני שבונה את עצמו ככוח מרכזי בקישור של ישראל, ואת מואנס דאבור (שעוד נגיע אליו) שהוכיח שאפשר לסמוך עליו, ושיש חיים בלי ערן זהבי. אבל כל אלה הן רק הבלחות. הנבחרת מחכה למנהיגות אמיתית, מעמדת המנהל או מעמדת המאמן, שתוכל לייצר בה משהו לאורך זמן.
דאבור. ושוב, חזרנו אל הסערה שהתחוללה מחוץ למגרש - ואיימה לחדור אל תוך כתלי האצטדיון. נבחרת ישראל בתקופת האוסטרים - הרצוג ורוטנשטיינר, הצליחה לייצר תמונה אוטופית. בתוך מציאות שהפכה להיות מסוכסכת יותר ויותר, דווקא על הדשא ראית נבחרת שמסוגלת לשלב בין יהודים וערבים, בין ותיקים לעולים חדשים, ולייצר את הפסיפס שכולנו חולמים עליו.
אבל המציאות, תמיד, הרבה יותר מורכבת. וכמו בתסריט הוליוודי מושלם, דווקא מואנס דאבור - האיש ששם את עצמו במרכז זירת ההתלהמות עם אותו פוסט בזמן "מבצע שומר החומות" (לפני כמעט שנה) - היה זה שהציל את הנבחרת מהפסד די מביך לרומנים. ובסוף, הוא לא נשאר אפילו למחוא כפיים, אלא ירד לחדר ההלבשה.
וכמו שנאמר כבר בעבר, זכותו של דאבור להביע את דעתו שקולה גם לזכותם של האוהדים למחות בדרך כזו או אחרת על דבריו. ובכל זאת, יש בי משהו שעדיין מקווה שהרומן הזה יוכל להתאחות. אולי דרך צעד ציבורי מכיוונו של דאבור, אולי דרך שערים שיורידו עוד ועוד את עוצמת שריקות הבוז. אבל נראה לי שהאינטרס של כולם הוא שהנבחרת תמשיך להציג את אותה תמונה אופטימית שהיא התיימרה להציג בימיו של הרצוג. למרות כל המתלהמים שינסו לשים רגליים, למרות כל הרוחות הרעות שסובבות מסביב - לאפשר לרוח הישראלית האמיתית לנצח הכל על המגרש.
בכל מה שמסביב, קשה הרבה יותר לשלוט.
