קיבוץ חולדה תופס כמה וכמה אותיות בספרי דברי ימיה של ישראל. מהחווה לימי ההקמה, דרך שינוי המיקום, מוצא השיירות לירושלים והתקפות האויב האיומות. בין השמות המוכרים היטב מחוץ לשבילי המשק, בהם אפרים צ'יזיק, עמוס עוז ורון חולדאי, עוד שם קופץ לעין. אנרגטי, אחד מהחבר'ה, לוחם.
צבי צימר, בנם של מינה ויצחק צימרמן ואחיהן של אלפא, שושנה ונאוה, נולד בשלהי יוני 1953. הוא גדל להיות ילד נמרץ בעל תפישה מהירה. גם מוסיקלי וגם ספורטיבי. אחד שמשתתף בהצגות ובטקסים, לצד פעילותו כחניך ומדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד". הקפיצה המשמעותית הגיעה על מגרש הכדורסל.
צביקה הפך בנעוריו לשחקן מוביל בהפועל חולדה הצנועה ושמו החל להתגלגל על לשונם של שחקני ומאמני הסביבה. בשנים בהן הייתה נציגות גדולה לקבוצות ההתיישבות העובדת, היה ברור למתבונן שעתידו בקבוצה בכירה יותר. "עוד לפני הצבא ניסיתי להביא אותו אלינו לגבעת ברנר. לצערי, לא הצלחתי", סיפר פעם שחקן העבר אביגדור מוסקוביץ'. מי שהתרשם מהנער היה יהושע רוזין, שעזב בקיץ 1969 את מכבי תל אביב ולקח את צימר בן ה-17 להפועל חולון. עד מהרה גם הקפיץ אותו לבוגרים.
צביקה החל לשחק במדי חולון בעונת 1970/1 וקלע נקודות ראשונות בליגה הבכירה בניצחון על הפועל ניר דוד/בית אלפא. הוא שותף בתשעה משחקים וסיפק 4.1 נקודות למפגש בעונת הבכורה. בשנה לאחר מכן כבר תרם הקיבוצניק הצעיר 5.8 נק' למשחק, אבל החולונים סיימו במקום ה-11 לאחר הפסד להפועל יגור וירדו ליגה.
ב-1972 גיבש רלף קליין את סגל נבחרת הנוער לקראת אליפות אירופה ביוגוסלביה. לא פחות מ-150 שמות היו על הפרק. לרשותו עמדו שנתונים עמוסי כשרון, בהם מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, שוקי שוורץ, עירא הררי, מאיר קמינסקי ואחרים. בניגוד למאמנים אחרים, קליין לא היה מקובע על הרשימה המקורית. מוסקוביץ' ניגש למאמן והפנה את תשומת לבו לכדורסלן הצנום מחולדה: "תן צ'אנס לשחקן הזה, אתה עוד תיהנה ממנו". וכך היה.
"צביקה היה שנה מעלינו", נזכר מוטי ארואסטי. "התפצלנו לפני אליפות אירופה לקדטים באיטליה ולאחר מכן הייתה אליפות אירופה לנוער בזאדאר. היינו בטורניר קדם ביוון, ניצחנו ועלינו. היו כמה קיבוצניקים בסגל, הררי, מוסקוביץ' וצימר. מה שהיה חשוב לצימר זה הניצחון הקבוצתי והצלחת הנבחרת".
"12 הבחורים שיצאו לאליפות אירופה היו אלו הנחשבים לטובים ביותר בארץ באותו השנתון", כתב אז צביקה בגאווה. נבחרת הנוער הכשרונית של 72' סימנה את הדרך לזינוק שחל בשנים הבאות בכדורסל הישראלי. שחקניו של רלף קליין הצליחו לרשום את ההישג הגדול ביותר עד אז לנבחרת כחול-לבן. הם סיימו במקום הרביעי באירופה, לאחר שבדרך ניצחו את ברית המועצות האימתנית.
"צביקה היה אדם מאוד חברותי. הוא שיחק על התפקיד שלי, חצי פליימייקר - חצי קלע כזה. לא גבוה במיוחד, אתלטי ועם יד טובה מחצי-מרחק", מתאר ארואסטי. "מאוד החזקנו ממנו בתור רכז וקלעי. הוא תמיד היה חברותי, מאוד רוצה לעזור. פשוט לא היה לו אגו. בילינו בהמון ביוון, הלכנו לכל מיני דיסקוטקים. הוא אהב מאוד לבלות ולהיות עם החבר'ה. אישית מאוד אהבתי והתחברתי אליו, למרות שהיה שנה מעליי".
"צביקה היה בין הפייטרים שלנו, בן קיבוץ כזה שגם היה שנתון מעלינו. הוא ייצג את הנבחרת בכבוד ועוד היה יכול להתפתח", מספר גם מיקי ברקוביץ'. זמן קצר אחרי האליפות, בנובמבר 1972, התגייס צביקה לצה"ל. על אף שהיה חבר נבחרת הנוער, פנה למסלול קרבי ושובץ לחיל השריון. הוא הפך לתותחן ועם הזמן נשלח כמו לוחמים רבים לקו המעוזים בצדו המערבי של חצי-האי סיני. הפז"ם לא הספיק לדפוק ופחות משנה לאחר גיוסו ניצתה החזית.
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היינו באליפות אירופה וכל אחד צריך לחזור ליחידה שלו", משחזר ברקוביץ'. "היו לנו חבר'ה קיבוצניקים, לוחמים קרביים ומובחרים. חזרנו מאליפות אירופה בספרד ומיד גייסו את החבר'ה הקרביים שלנו. החבר'ה האלה היו הגאווה של הנבחרת, כל אחד כזה שמעבר להיותו ספורטאי מצטיין היה גם לוחם מצטיין. הם היו הגאווה שלנו, היינו שחקני נבחרת שהכירו אחד את השני על ומחוץ לפרקט".
כשתקפו המצרים בצהריי 6 באוקטובר 1973 הייתה היחידה של צביקה במעוז "אורקל". עם נפילת הפגזים הראשונים, קפצו הצוותים על הטנקים והחלו לנוע לעמדות קרב. מפקד המחלקה יצחק רוט, שהוביל את הטנק של צימר, עמד חשוף בצריח ונפגע. התותחן הצעיר משך את מפקדו פנימה וניסה להגיש טיפול ראשוני. ללא הועיל. צביקה תפס פיקוד על הטנק.
חיילי האויב פשטו על סביבות המעוז, שהוקף בביצות טובעניות, והלוחמים בו שיגרו קריאות נואשות לעזרה בקשר. סמל המחלקה החליט כי שני טנקים יחזרו להילחם על המעוז בעוד שהצוות הנותר יחפה מעמדת אש. צביקה וצוותו נלחמו ללא הרף והוא הקפיד לשמור על אופטימיות, שדבקה בחבריו ובאנשים שחילצו מהמוצב המותקף. גם כשבשלב מסוים הושבת תותח הטנק.
בהיעדר היכולת לירות פגזים, צביקה אסף רימוני יד רבים ככל האפשר בצריח הטנק והתכונן לפריצה החוצה. הטנק של הסמל שלומי ערמן בראש, אחריו זחל"ם עם חיילים וצימר בטנק המאסף. ציר היציאה מהמעוז היה כבר בידי האויב והשיירה הקצרה התכוננה לבקע את דרכה בין מאות לוחמי חי"ר מצרים.
צימר שאל שכפ"ץ מאחד מלוחמי החי"ר, התייצב כשפלג גופו העליון מציץ מצריח הטנק והכין עצמו לפריצה החוצה. כאן באה הזרוע הזורקת לידי ביטוי. עם היציאה לדרך החל להשליך רימונים לעבר חיילי האויב, שהמטירו אש במטרה לעצור את השיירה הקצרה. הצוות הצליח לעבור לא פחות משבעה קילומטרים לפני שנתקל במארב של כוח גדול. טיל פגע בזחל"ם והטנק המאסף נחסם ונפגע, אך רב"ט צימר וצוותו חילצו עצמם והחלו לנוע ברגל. המצרים רדפו אחריהם ואז נפגע צביקה ונהרג.
לאחר נפילתו הועלה צביקה צימר לדרגת סמל והוענק לו עיטור המופת. "במשך יומיים פעל באומץ-לב ובקור-רוח ושימש מופת", נכתב בתעודת העיטור. כמו רבים אחרים בני גילו, אל מגרש הכדורסל לא חזר. גם לא אל חיק משפחתו וחבריו. הוא לא זכה שוב לראות את שבילי הקיבוץ או את מגדל המים המוכר. צבי הובא למנוחת עולמים בחולדה והותיר אחריו אם ושלוש אחיות.
"הייתי בקריה אז, ספורטאי מצטיין, כשקיבלנו את הידיעה שצביקה צימר נהרג. זו הייתה טראומה לכולם", מתאר מוטי, ומיקי מזכיר בקול שפוף: "עצוב מאוד כשנגדעים החיים ואיתם נגדעת קריירה של אהבת הכדור. הוא היה שחקן מצטיין, חבר נבחרת וזה היה מאוד עצוב לכולנו. זה היה אחד המחזורים הטובים שלנו, רוב השחקנים אז עברו לבוגרים. היה לו חלום כמו לכולנו, והוא לא הגשים אותו. למרות שעברו הרבה שנים מאז, עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר בזה".
בשבת הקרובה, אחרי השפל של יום הזכרון והגאות של יום העצמאות, קבעו חברי נבחרת הנוער של 1972 להיפגש שוב. יובל שנים כבר חלף, חלק מהזכרונות עדיין צורבים.
