לצד "צדק חברתי" ו"וודסטוק של ישראל", יש עוד משהו שאומרים על המחאה הכי גדולה שישראל פגשה, כזה שיונית לוי לא נוהגת לדבר עליו בפריים טיים: הורמונים משתוללים. הנשמות הטובות טורחות לומר שלפחות חצי מההמון שנמצא שם ומניף דגלים עושה זאת רק כדי להשיג קצת "גוד טיים" בסוף הערב. ובכן, אל תקשיבו לפרסומים המטעים: המאהל איננו פיק אפ בר סליזי לסטוץ לילי. אבל הוא ללא ספק זירת היכרויות לגיטימית ולא פחות לוהטת.
לא זזים מהבית
הכירו את שני בלאו (27), מורה לתיאטרון תנועה ושחקנית. בימי תחילת המחאה, שני הייתה במצב ביניים - היא בדיוק קנתה כרטיס פתוח לדרום אמריקה על סטנד ביי. זה אומר שהיא הייתה בודקת כל כמה ימים מתי יש טיסה, והאם יש סיכוי לעלות עליה. שש פעמים היא כבר נסעה לשדה התעופה וחזרה את אותה הדרך. היא חיה מעכשיו לעכשיו, גרה בדירה של אחיה ולרשותה רק מוצ'ילה ותיק. עד שהחליטה לבקר את חבריה במאהל, כשלצידה ישב בחור מהאוהל הסמוך, בר ירון חריר (27), מורה בתיכון. במסגרת האווירה הקיבוצית החדשה הזאת שהשתלטה על תל אביב, השיחה, מיותר לציין, קלחה מהרגע הראשון.
"היה לנו מאוד נוח לתקשר אחד עם השני כי אתה יודע שכולם פחות או יותר באותו כיוון כמו שלך. כשהתארגנתי לקראת תזוזה אמרתי לו שלום, והוא לחץ לי את היד בצורה מאוד רכה ועדינה. הוא כאילו לא עזב לי את היד. ואז הבנתי שהוא כנראה בעניין". אחרי שישנה על זה לילה שלם, קמה שני בבוקר במסע חיפוש. "הוא נתן את אותותיו ועכשיו רציתי להראות לו שאני מעוניינת", היא משחזרת. "הלכתי הלוך חזור וחיפשתי אותו בג'אמים כי הוא מנגן על גיטרה. בשלב מסוים נקלעתי לאחת הישיבות הדנות במהלכים הבאים במחאה. ואז פתאום ראיתי אותו, עם חולצה צהובה וגיטרה. אמרתי לו שחיפשתי אותו, וזה הבהיר לו שגם אני מעוניינת". 
בר ושני הלכו יחד להפגנה הגדולה הראשונה בערב שבת. "כולם היו באקסטזה, האווירה הייתה מדהימה", אבל בדיוק בשיא – נסעה שני שוב לשדה לנסות את מזלה על הטיסה המיוחלת. הפעם היה מקום בטיסה הקרובה. אבל רק מקום אחד. "כנראה שמשהו או מישהו השאיר אותי פה. כל הטיסה הזו הייתה בריחה ממה שקורה בארץ. אבל אם יש לך סיבה להישאר, למה לא להישאר?" שני חזרה למאהל ומאותו הרגע לא נפרדו דרכיהם. היא החליטה לבטל את הכרטיס ולהישאר בארץ. "אני לא חושבת שההיכרות הזו הייתה מתרחשת במתכונת אחרת", אומרת שני. אילולא עיר האוהלים, כנראה שלא היו מצטלבות דרכיהם.
"ישבנו על עראק ושתי כוסות פלסטיק"
דרכיהם של ארז לידור (27) וסיוון חאיק (26) הצטלבו כבר פעם אחת, כשסיוון הגיעה לדירתו של ארז בעת אודישנים לחיפוש אחר שותפה. בסוג של סגירת מעגל, הם נפגשו שבוע שעבר במאהל המחאה בעד דיור בר השגה. ארז, דייר בשדרת האוהלים, ראה את סיוון באזור אגודת הסטודנטים. "הייתה מסיבה, כולם רקדו. ראיתי אותה, ניגשתי אליה, והתחלתי לרקוד איתה. היא גילתה מהר מאוד תוך כדי שאני לא יודע לרקוד". 
לדבריו, להתחיל עם בחורה במאהל לא "מאיים" כמו להתחיל עם בחורה בבר, כי קיימת מעיין תחושת חממה. סיוון מסכימה: "אני חושבת שזה מקבץ איכותי של אנשים עם אידיאולוגיה דומה. אלה אנשים שרוצים לעשות משהו עם מה שקורה". לאחר שארז התנצל בפני סיוון אלפי פעמים על כך שלא זכר אותה מהאודישנים לשותפה, הוא ליווה אותה הביתה. לבית של ממש, לא לאוהל. "יום אחרי זה קבענו דייט באוהלים, דייט רומנטי ומבודד, עם בקבוק ערק ושתי כוסות פלסטיק", מספר ארז. מאז הם מבלים כל יום יחדיו, כשאת עיקר זמנם הם מבלים באוהלים.
זה לא את, זה חולדאי
גם אורן (27) ושני (27), הכירו במאהל המחאה, בזמן הופעה של יהלי סובול. כשבשיר "איש קש" שינה יהלי את המילים ובמקום "זה לא את, זה אני", שר "זה לא את, זה חולדאי". אורן מחא כפיים והתלהב מהוורסיה החדשה, שני תמכה גם כן, וככה זה התחיל. אחרי ההופעה השניים המשיכו לדבר. שני הזמינה אותו להתארח באוהל שלה, וכבר בבוקר למחרת היא תלתה שלט על האוהל: "כאן גרים בכיף אורן ושני".
"המנהיגים של המאהל הם אחלה שדכנים"
רז (27) הוא זמר, בדרך להקליט את אלבומו הראשון. באחד מימי המחאה הראשונים הוא נסע באוטובוס לצפון, ובעקבות שידור של "זהבי עצבני" דיבר עם הנהג על ענייני השעה. עדי (26) סטודנטית לפסיכולוגיה מהוד השרון, ישבה במושב הסמוך, והשתלבה מהר מאוד בשיחה הערה. היא רוצה לעבור מבית ההורים, ולגור לבד אך מתקשה למצוא דירה במחיר סביר. עדי התוודתה כי הייתה רוצה להגיע למאהל כדי לתמוך במאבק, אבל לא רוצה להסתובב שם עם עצמה. רגע לפני שירדה מהאוטובוס לקחה את מכשיר הנייד של רז, והכניסה פנימה את המספר שלה. רז התרשם מהמעשה האמיץ והתקשר אליה כשחזר לתל אביב. היא הזמינה אותו לדייט בהפגנה הגדולה במוצאי שבת. בסוף הערב, כשגילתה שכבר אין לה אוטובוס חזרה, לא נותר אלא לישון אצלו. באוהל. אנחנו כל הזמן צוחקים על זה שאין מצב שהיינו מדברים אם לא הייתה המחאה. המנהיגים של המאהל הם אחלה שדכנים".
בעידן בו ההיכרויות שלנו נעות בין שיטוט באתרי אינטרנט, קריצה בפייסבוק או סטוצים בפיק-אפ בר, יש משהו מרענן בהיכרות מהסוג הישן: מפגשים אקראיים ברחוב, התאהבות של מבט ראשון. ולחשוב שבעוד עשרים שנה (טפו טפו טפו, אם ירצה השם, לדפוק על עץ ושאר אמונות תפלות) נלך עם ילדנו בשדרות רוטשילד, נעבור ליד בניין ישן ונאמר: "אתה רואה את הדירה הזו? לפני 'מהפכת רוטשילד' הדירה הזו עלתה ששת אלפים שקל". והילד יביט בנו בהערצה, כי בזכות ההורים שלו הוא יכול לחיות בכבוד וללא דאגות. ויש גם כאלו שימשיכו בטיול, יעצרו ליד אחד הספסלים ויאמרו לילדיהם: "ואתה רואה את המדרכה הזו? כאן הכרתי את אימא שלך. היא ישנה באוהל השכן".
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות