אמרו עליה שהיא עילגת, חסרת משקל סגולי, שהיא לא יודעת מה היא רוצה, אבל בשורה התחתונה דפני ליף, 25, הפכה לגנרטור של המהפכה הכי גדולה שקמה פה. היא הרימה את הפקק, והלחץ התפרץ החוצה בעוצמה שאף אחד לא צפה. גם אחרי שורת ניסיונות הדחה ומהלכי בריונות נגדה, היא מתעקשת לקחת פיקוד על הדבר הכי מרגש ומטלטל שמתחולל במדינה. "אני חווה בדידות איומה. איך אני יכולה לשקף לחברים שלי מה עובר עליי, איך הולמים בי ואיך אני מתה מפחד ברגעים מסוימים".
לשבת לראיון עם דפני ליף בימים אלה בבית קפה, מזמין הרבה מאוד הפרעות מצד הציבור, שלא מסוגל להישאר אדיש אליה. כמעט בכל כמה דקות ניגש מישהו מהרחוב ללחוץ את ידה. "כל הכבוד לך, את אלופה", אומר לה עובר אורח, "אני מעריץ אותך, את מרגשת אותי ברמות שאי אפשר לתאר". בהמשך ניגשת אליה אישה מבוגרת, ומביעה את הערכתה. "המהפכה שלכם הכניסה חיים, את לא מבינה כמה. הכול היה פה מנוכר, היה נדמה שלא מעניין אף אחד שום דבר". ודפני מקשיבה באורך רוח. "את חמודה", מריעה לה גברת אחרת ברחוב, "ושיהיה לך כוח". "את גם חמודה", עונה לה ליף. ככה נראים חייה בזמן האחרון, מאז שהפכה למנהיגת המהפכה החברתית. מנהיגה שלא דומה בכלום למה שידענו על מנהיגות. לא מהונדסת, לא מסונתזת.
(1) מנהיגות: "לאנשים נשבר מבולשיט"
לא קל להתייחס לדפני ליף, 25, כאל מנהיגה. היא אנטי גיבורה. צעירה מאוד, נאיבית, חסרת ניסיון, עם נטייה כבדה לבכי, לא רטוריקנית בחסד. ועדיין, מפתיע עד כמה למרות כל המלחמות הפנימיות מאחורי הקלעים, היא לא נותנת לאף אחד אחר לתפוס את מקומה בחזית המחאה. באסרטיביות שאין לזלזל בה, היא מתמרנת את דרכה ומפעילה את אנשיה בשטח.
- איך הצלחת לשמור על המנהיגות שלך בתוך המהומה הכללית, מארג האינטרסים וכל הניסיונות להדיח אותך?
"היה לי חשוב לא לאבד את עצמי בתהליך. אני בנאדם שכולו לב, בנאדם של עבודת שטח, בנאדם מאוד רגשי. אסטרטגיות זה לא אני. ההנהגה נשמרה או ניזונה מכך שאנשים קולטים בולשיט, ונשבר להם מבולשיט".
- איך הרגשת כשעמדת על הבמה, ודיברת מול מאות אלפים?
"בפעם הראשונה היה מלחיץ אימים. עליתי על הבמה עם טקסט שהדפיסו לי, ושלא נערך עד הסוף. מעולם לא עמדתי ודיברתי קודם מול 30 אלף איש. אני הכי טובה באחד על אחד. לא יכולתי להקריא מהדף. הסתכלתי אחורה, וראיתי את סתיו לוחשת לי: 'את יכולה לעשות את זה. דברי מהלב'. הייתי צריכה לאלתר".
- וזה גרר הרמת גבה אצל רבים. אמרו: "זו עילגת, לא יודעת לדבר".
"למי שאומר את זה אומר: 'הא לך, נראה אותך מתמודד עם זה".
- אז למרות חוסר המקצועיות - זה תפס.
"בגלל".
- תסבירי.
"אני מחפשת רגע אמיתי. כשבנאדם קורס לי לתוך הידיים בבכי, כשמישהי נותנת לי חיבוק והיא מלאה בתקווה. כשבחור בשם משה עמד במסיבת העיתונאים שלנו ואמר: 'עזבו אותי ממספרים. אין לי מה לאכול', ניגשתי וחיבקתי אותו. זה רגע של אומץ לוותר על האגו ככה. זה היה ה-רגע מבחינתי במסיבת העיתונאים".
(2) להיות או לחדול
תחשבו שהכול התחיל מדף אירוע שפתחה בפייסבוק, אחרי שנקלעה למצוקת דיור. זה מעשה שעושים אלפי אנשים מדי יום בארץ, פותחים דף בפייסבוק ועושים איבנט למשהו. במקרה שלה זה התפתח טיפה אחרת. בן לילה הפכה לאיקונה. למה? כי היא יודעת לעשות את זה. יש לה את הטוויסט. אלפים עשו את מה שהיא עשתה, אבל אותה אהבו, הסיפור שלה תפס, לה האמינו.
- במה שונה דפני של היום מדפני של לפני חודשיים?
"לפני חודשיים הייתי בפאניקה. לא ידעתי מה לעשות. כמה חודשים קודם מישהו שאני מכירה, בחור מדהים, התאבד בגיל 22. יצא לי ללמד אותו עריכת קולנוע בתיכון אלון, וראיתי את עצמי בו. היה לנו חיבור ברמה של התבוננות על העולם (משתתקת). הפסקתי לתפקד אחרי שהוא מת (דומעת). הייתי אבודה.
"היום והלילה שלי התהפכו לגמרי, התחלתי להקשיב לשירים שכתב. לא הבנתי למה הרגיש צורך לעשות צ'ק אאוט, והתחלתי להשליך את זה על עצמי. שאלתי את עצמי שאלות כמו חיי לאן, העולם הזה לאן, מה אני עושה פה. כאב לי. זה היה רגע מכונן של להיות או לחדול. "הייתה שורה בשיר שהוא כתב: 'איך העולם ממשיך להסתובב ואין דרך לשנות אותו'. זה קרע אותי. ייחסתי למשפט הזה המון כוח. העולם צריך אנשים כאלה, יוצרים חסרי ציניות, חולמים (בכיה מתגבר).
"התחלתי לקרוא עיתונים, לחפור באתר של הכנסת. ניסיתי להבין בתור יוצרת צעירה מה סוג הנושאים שמעניינים אותי, האם אני יכולה ליצור כאן. התחלתי להתחרפן. ישבתי בכל בוקר וקראתי עיתון וכל עמוד שהפכתי - התחלתי לצעוק. היה לי עצוב, הייתי בוכה. אני תמיד בתחושה שצפייה בחדשות - זה עונש, לקרוא עיתון - זה עונש".
- מה קורה לך כל הזמן הזה מבחינה אישית?
"הלכתי והידרדרתי מבחינת הזנחה. לא עניין אותי כלום. הסתובבתי על האופניים בלילות, הייתי בוכה באמצע משמרת עריכה (לתוכנית הטלוויזיה 'הבית שלך שווה יותר' בערוץ 2). הרגשתי תחושה של אבסורד, שאני לא יודעת מה קורה איתי.
"ואז החלטתי שאני לא מחכה יותר. התחלתי לחפש דירה, והבנתי שאין לי ממה לחיות. אני עובדת שבעה ימים בשבוע, מרוויחה 8,000 שקל, משכורת מדהימה, אין לי ילדים ואני לבד, ושכר הדירה שלי הוא 3,200 שקל. מטורף. בלי ארנונה, חשמל, מים, סיגריות. לקחת משהו לאכול? לא שילמת את ההלוואה שלקחת כדי לצלם את הסרט. איך את חוסכת במצב הזה כסף לסרט?
"התחלתי להיות מתוסכלת. מצאתי דירה ב-3,000 שקל שלא היה בה מקום לשום דבר. אין מקום למקרר, הכיור מעל האסלה, וזה עוד אחרי שהיא שופצה. נסעתי משם להיפגש עם השחקנים של הסרט שלי, ובמקום לדבר על התסריט מצאנו את עצמנו מדברים על 'בוא'נה, הכול יקר'. ואז התברר לי שיש משהו דפוק באיך שדברים מתנהלים כאן".
- את התסכול פרקת בפייסבוק, ופתחת איבנט.
"אני לא רושמת סטטוסים בפייסבוק אף פעם. פתאום התחלתי להפציץ סטטוסים של תסכול. כתבתי 'בואו נפתח אוהל בהבימה'. פתחתי את האיבנט ושמתי תמונה של הובר ויל (שכונות אוהלים ופחונים בשולי ערים גדולות, ור"ר). פתחתי את החלון וצעקתי".
חבורה של אנשים הגיבו לקריאתה, והתאספו אצלה בסלון. חמישה ימים מאוחר יותר, ב-14 ביולי, הוקם אוהל המחאה בשדרות רוטשילד. מחאת הדיור, שסיפחה אליה בהדרגה עוד ועוד קבוצות, הפכה למחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה.
- החלום הקטן שלך לדירה תפח לממדים בלתי נתפסים.
"הוצאתי אוהל כי נמאס לי מהשיטה, לא בגלל דיור. זו פרשנות. לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום".
- מהפכה רגשית?
"מה זאת אומרת, אתה לא יכול לעשות שינוי בלי זה. אנשים התחילו להיפגש במאהלים, שהקסם שלהם בזה שהם מרכזים קהילתיים. יש פה תרפיה שאנחנו עוברים כחברה. קבוצת תמיכה ענקית. אתה מודה שהחיים שלך בלתי אפשריים. לבוא ולהגיד 'מגיע לי' זה ממקום של self esteem גבוה. אנחנו בונים את ההערכה העצמית שלנו מחדש כחברה".
(3) רגע השיא
- מה היה רגע השיא במחאה, מבחינתך?
"זה היה אחרי העצרת השלישית (שבה השתתפו כרבע מיליון איש). לקחתי את התיק שלי והלכתי לבד באבן גבירול. אלפי אנשים הלכו ושרו 'הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד'. זה היה אדיר. רגע של שינוי תודעה, תחושת הספונטניות, תחושת הקהילה. הלכתי בשקט להתייחד עם עצמי".
- למה את לא מתעדת את התחושות שלך בכל הזמן הזה?
"אני פרנואידית. פוחדת שזה ייפול לידיים של מישהו. תאמיני או לא, הייתי בנאדם נורא פרטי קודם".
- אולי יש הערכת-יתר לרעיון הפרטיות?
"הרגעים של ה'לארג'ר דן לייף', אני לא תופסת אותם בכלל. לא מסוגלת להכיל אותם. וזה היומיום שלי היום".
- את באופוריה?
"לא. יכול להיות לי יום מאוד קשה, ואז אני צריכה להתמודד עם יום הצילום הזה".
פה נדרש תרגום קל בגוף הסרט. ליף אומרת 'יום צילום', אבל זה רק כי היא חווה את המציאות כסט צילומים קולנועי, כפי שיתברר שוב ושוב במהלך השיחות איתה.
- התרגלת למעמד שאליו הגעת?
"לא. מבאס. אני מקבלת את זה ברמת האחריות ואני מחבקת את זה, מה שהיה קשה לי בהתחלה".
אהבה: "שבורת לב"
"ראית את הסרט נוטינג היל? איך היא אומרת: 'איים ג'אסט אה גירל הו לאבז אה בוי'. זו תקופה מאוד בודדה מבחינתי. אני עם לב שבור כל התקופה הזו. זו עוד אנלוגיה למה שקורה בעולם.
"הכרתי בחור עוד לפני המחאה", היא מגלה, "אין לו פילטרים, וגם אני כזו. הרגשתי שיש חיבור בינינו, ולא הבנתי למה זה לא מסתדר. נקרעתי בין מה שאני מרגישה כלפיו לבין מה שאמרו לי מסביב. נקלעתי למשבר אמון ולא הצלחתי לסמוך על אף אחד. "כל שברונות הלב של כל מיני אנשים הגדירו לי את השברון הזה. אנחנו חיים בתרבות אינסטנט. לאנשים נדמה שאם משהו לא קורה מיד, הוא לא יקרה. התקשרתי אליו וצעקתי: 'אתה בלוף לא נורמלי, ואם אתה לא מעוניין לצאת איתי, אז תגיד. לא רוצה להיות הבחורה שמחכה לטלפון'. הוא נקרע מצחוק, וקבענו לבירה".
- הוא לא התרגש מזה שדפני ליף רוצה אותו.
"לא כל העולם התהפך מבחינתו, רק כי משהו קרה והפכתי להיות מישהו. הוא אמיתי, ולכן זה מקסים בעיניי. זה רק גורם לי לכבד אותו יותר כאדם. מבחינתו, אני אותו בנאדם שהייתי לפני המהפכה".
- ומבחינתך?
"אני עומדת יותר זקוף עכשיו".
ילדת כאפות
ליף, היא בתם של המלחין פרופ' ינעם ליף ושל טניה, מנהלת פרויקטים בביטוח הלאומי. היא נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים, ולמדה בגימנסיה העברית. בגיל 16 עברה עם משפחתה לכפר שמריהו, ולמדה בתיכון ברמת השרון במגמת קולנוע. היא לא גויסה לצה"ל בשל מחלת הנפילה, ובמקום זה עברה לתל אביב, והחלה בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבדה כעורכת וידיאו. בין היתר ערכה וידיאו-קליפים לאמנים ישראלים.
- היית ילדת כאפות.
"הציקו לי בתור ילדה מגיל מאוד צעיר. רוב החיים שלי סבלתי הצקות. ביסודי הייתי מקבלת טלפונים אנונימיים עם קללות וצרחות שאני מכוערת ושונאים אותי. זה גרם לי להתאמץ מאוד שיאהבו אותי. פחדתי להגיד לאנשים לא. 'רוצים עזרה בשיעורי בית? סבבה'. 'רוצים את הצעצוע שלי? סבבה'.
"האסקפיזם שלי היה הסרטים. הקולנוע הפך להצלה שלי. הלכתי המון לסרטים. כבר בגיל 11 היה לי מנוי לסינמטק בירושלים. "בגיל 14, כשהלכתי יום אחד לבד חזרה בלילה דרך הפארק, מישהו תפס אותי ונאנסתי. זה הודחק הצידה, ורק שנים מאוחר יותר זה צף. בעקבות מה שקרה העליתי הרבה במשקל. היה לי חשוב להתעסק בתוכן, כי שם היה המרחב המוגן שלי. אבי אמר לי כל הזמן שהחירות האינטלקטואלית זה הדבר הכי חשוב, שאף אחד לא יכול לגעת בו". "לפני כמה ימים הייתה תחושה שמנסים לעשות מחטף על המחאה הזו. לא הבנתי מאיפה זה מגיע. אבא שלי התקשר מודאג, ואמרתי לו: 'אבא, מישהו מנסה לעשות על הילדה שלך חרם'. זה מעשה כוחני".
- זה החזיר אותך לתקופה ההיא בילדות?
"לא. וככה זה נפתר, כי אני כבר לא ילדת כאפות. הבנתי שלא חייבים להסתדר עם כולם. לא כולם חייבים לאהוב אותי. במחאה הזו יש הרבה אנשים שלא הייתי סומכת עליהם בסט של סרט".
- למה?
"הם רוצים להיות הבמאי, והם לא מבינים שיש פה קואופרציה".
- את הבמאית?
"לא".
- מי הבמאי?
"זה דוקומנטרי, לא עלילתי. התסריט נכתב תוך כדי התהוות, אין משיכה בחוטים".
