ברוח ימי המחאה שבאו עלינו לטובה החלטנו שהגיע העת לשים את האצבע על עושקים בכירים נוספים. הרבה לפני משכירי הדירות, מוכרי הקוטג' ותחנות הדלק הם היו שם כדי לחייך באופן ממזרי ולדרוש סכומים שבינם ובין ההיגיון הבריא אין כל קשר. בחרנו את שבעת המקומות שבהם נמצאים הגזלנים הגדולים ביותר. תרגישו חופשי להוסיף עוד.
המוסך: 500 שקלים על חלפים, 4,500 על עבודה
אין הרבה מקומות בעולם שבהם אתה יודע שעומדים לדפוק אותך עוד לפני שדרכת בהם. המוסך היה וכנראה יישאר לנצח אקס-טריטוריה שבה הפער בין השירות המבוצע למחיר המבוקש מנותק לחלוטין מכל הסבר הגיוני. העניין הזה כמובן מוקצן הרבה יותר במידה והמוסכניק גילה שאתה לא ממש יודע להבדיל בין כוח סוס לסל"ד, הזיהוי הזה מתבצע בתוך שניות ומיד מתורגם לתסריט בלהות שבסיומו אתה מוצא את עצמך חותם על הלוואה ארוכת טווח בבנק.
אתה אולי חושב שהגעת כדי להחליף שמן ומים בווישר, אבל הגלגלים בראש שלו כבר מסתובבים בעוצמת שיא. כאן הוא מתחיל במתקפת שמות ומושגים שמעולם לא ידעת שקיימים באוטו שלך, אבל אם לא תטפל בהם ומהר אין לדעת מה יהיה: הקרבורטור הקטליטי, הטרספורמטור הוורטיקלי, המשנק ההידראולי וכמובן האינקובטור התרמי, כולם חייבים טיפול דחוף ממש ברגע זה. בפעם הבאה כשאתה יוצא מהמוסך עם חשבונית ועליה הסכום 5,000 שקלים, נסה להיזכר בסיטואציה הזאת.
הקולנוע: 200 שקלים למשפחה ממוצעת, וזה עוד לפני הפופקורן
היו זמנים שבהם יציאה לקולנוע הייתה הדרך הכי זולה ומהנה לבלות ערב מהנה מחוץ לבית, הימים האלה חלפו ביום שבו מישהו החליט שחוויית הקולנוע גדולה הרבה יותר מ"סתם צפייה בסרט". משם החלו הדברים להידרדר עד למצב שבו עלות יציאה לקולנוע שוות ערך לשכר דירה ברוטשילד (ממש ליד הסושי והגיטרות). אבל העניין המרגיז באמת כאן הוא שכל התוספות והחידושים האלה הצליחו רק להרוס לך עוד יותר את ההנאה מהסרט.
זה מתחיל כבר בקופה, שם אתה מגלה שלמרות שבאולם יש 300 מקומות ישיבה ועל אף שהגעת שעתיים לפני ההקרנה כדי לרכוש כרטיסים, נותרו מקומות רק לשורה הראשונה. משם זה ממשיך לקפיטריה המקומית שבה פופקורן קטן ובקבוק מים מינרלים לך יעלו כמו החוב הלאומי של ארצות הברית, ומסתיים בסדרן שמחלק לך משקפי תלת ממד "איכותיות", תמורתן שילמת מחיר כרטיס מופקע ובתמורה יעניקו לך מיגרנה לארבעה ימים. ועוד לא אמרנו כלום על העשרים דקות פרסומות לפני הסרט.
הפאב: 30 שקלים לשליש בירה
מה כבר ביקשת בסך הכול? לשבת אחרי שבוע מפרך של עבודה ולהשקיע את עצמך בבירה טובה שתשכיח ממך את הצרות. בעולם העניין הזה פשוט להדהים: הגרמני נכנס לבר, מקבל כוס בגובה מגדלי אקירוב ויוצא בזול, הבריטי מקבל את הפיינט שלו בגודל דלי לשטיפת מכוניות וגומע אותה בלי לשבור תכניות חיסכון. רק עבורך המציאו בישראל גודל מיוחד של משקה: שליש כוס, כמות שבסיומה אתה לא ממש בטוח ששתית משהו, אבל יודע שעלתה לך כמו ליטר שלם.
בכלל הפאבים בישראל הצליחו למצוא שיטה לצמצם את גדלי האלכוהול לכל סוגיו בדמות מושג מעוות אחד: הצ'ייסר. באמצעות הכוסית הזאת שמכילה מחצית מכמות השוט הסטנדרטי ועולה פי שניים ממנו, מצליחים הפאבים להביא אותך פעם אחר פעם למצב של צלילות מבאסת: מצד אחד שילמת מחצית מהמשכורת החודשית שלך על הערב הזה אבל מצד שני אתה לא מספיק שיכור כדי לשכוח מזה.
הקניון: באנו בגלל המזגן, נשארנו כדי לרוקן את הארנק
אין דרך מסוכנת יותר ויעילה יותר לריקון הארנק שלך מאשר הקומפלקס הקריר והקרוב לבית. זה מתחיל תמים כשהחברה או הילדים מבקשים ממך ללכת "להסתובב קצת במזגן". זה הרגע שבו אתה שוכח פתאום שהשם "עזריאלי" לא הפך מפורסם בזכות אספקת אוויר צונן להמונים, אלא על ידי נעילה של גברים מוכי גורל כמוך במתחם סגור ומלא חנויות, שבדיוק עכשיו החלו את מכירת החיסול לקולקציית הקיץ של 2015.
מהר מאד אתה מבין שהייעוד האמיתי שלך כאן הוא להאכיל את מפלצת המזומנים הזאת: פה קפה קטן, שם נקניקיה, אם אנחנו כבר פה אז נאכל משהו באזור המזון המהיר (שבניגוד למה שחשבת תמיד, קיבל את שמו דווקא בגלל המהירות שבה הכסף שלך נעלם בו) ואז מתחיל הסיוט האמיתי: אתה הופך למתלה אנושי שמסתובב ברחבי המתחם ומתחנן לרחמים. בסוף היום כרטיס האשראי שלך רותח מרוב שימוש, אבל זה כלום לעומת כמה שמנהל הבנק שלך רותח עכשיו.
מכון הכושר/הבריכה: 350 שקלים עוד לפני הארטיק
חייבים לתת קרדיט לאנשים שפיתחו את העניין הזה כי במוקד שלו עומד זיהוי מדויק של האופי החלוש שלך. עוד ברגע שבו אמרת לעצמך: "כן, בטח שאני אלך ארבע פעמים בשבוע לרוץ על הליכון" או "אני עושה 10 בריכות כל יום בכיף", כבר הרגשת עייף והיית צריך ללכת לנוח, אבל תמיד תוכל להרגיע אותך במחשבה ש"אני תמיד יכול להתחיל את זה בשבוע הבא".
בשנים האחרונות הולכת התופעה הזאת ומתפתחת כדי לגרור ממך עוד סכומים לא הגיוניים (מסקר מהיר שערכנו בין בריכות במרכז מסתבר שבילוי שבת עם הילדים בבריכה הקרובה אליך יעלה לך 350 שקלים עוד לפני הארטיקים). ואם בעבר היית משלם סכומים מופקעים תמורת הזכות לברוח מהחול והלכלוך של הים או בכדי להזיל ריר על בלונדיניות אתלטיות שלא מכירות בקיומך, היום יש כבר את האקסטרות: הסאונה היבשה, הסאונה הרטובה, הג'קוזי, החמאם, אמבטיות קרח, אמבטיות בוץ ומגוון פלצנויות אחרות.
החניונים: 60 שקלים לחניה
כמה פעמים בעבר זה כבר קרה לך? אתה מסתובב שעה ברחובות צפופים ובהם כל סוגי המדרכות: כחולות, אדומות ושחורות סתומות לחלוטין על ידי רכבים חונים. בייאוש רב אתה פונה למגרש החנייה הקרוב ומגלה שהיה עדיף לך לחנות על המדרכה. נכון, אמנם תצטרך לגשת למגרש של המשטרה כדי לקחת את המכונית, אבל אפילו שם יום של חניה עולה פחות.
ואי אפשר בלי: הגזלן ממצדה
פאר היצירה של העושקים במדינת ישראל, דוגמא קלאסית למקום שמכר מזמן את מצפונו ונשמתו לכל המרבה במחיר. במרחק של קילומטרים מהציביזליציה עומד האיש הנחמד הזה, שהופך את כל מה שחשבת בעבר על עושק לבדיחה. מחיר של בקבוק מים אצלו יעלה לך יותר מחוזה עם תמי4 וכזה מגיע לגלידה הנמסה שלו תצטרך לבחור: זה או זה או מיכל דלק שיספיק לך לחזרה הביתה. אבל ככה זה אצל פראיירים הם לא מתים, הם פשוט עוצרים "לחטוף משהו" בבוטקה מפוקפקת בצד הדרך.