אני זוכרת את הרגע בו התנגש המטוס הראשון במגדלי התאומים כאילו זה היה אתמול. נדמה היה שהעולם כולו נדם והופנט למסכי הטלויזיה כדי לצפות בתרחיש האימה שהתחולל בשידור חי. מרגע שקרסו התאומים כאילו והיו מגדלי קלפים והאבק שנותר מהם התפוגג היה ברור לכל שארצות הברית לעולם לא תהיה כשהיתה טרם הפיגוע.
עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד
על אף שנהוג לומר שהזמן מרפא את הפצעים נראה כאילו הפצע הענק שנפער בליבו של מרכז הסחר העולמי לעולם לא יגליד. אתמול, במלאת עשור לנפילת התאומים יצאתי להסתובב ברחובות ניו יורק כדי לנסות ולהבין את ההשפעה של הזמן על ליבה הפצוע והמדמם של האומה האמריקאית.
כמו להיכנס לקניון בישראל
על מנת להגיע למרכז הסחר העולמי נאלצתי לקחת רכבת מאחר והיה כמעט בלתי אפשרי להגיע עם רכב לאזור. כוחות הביטחון חסמו את כל הכבישים הסמוכים למתחם אירועי יום הזכרון העשירי והקימו נקודות בידוק במנהרות ובגשרים, לאור התרעות על כוונה של טרוריסטים לבצע פיגוע באמצעות מכונית תופת.
ברכבת התחתית מאזור הטיימס סקוור לכיוון תחנת מרכז הסחר העולמי הודיע הכרוז שהרכבת לא תעצור בתחנה זו מאחר והאזור חסום לתנועה. על כן ירדתי במרחק שתי תחנות וצעדתי ברגל יחד עם עוד עשרות אנשים לכיוון אזור שהיה עמוס ברכבי כיבוי אש, ניידות משטרה ואמבולנסים.
מהרגע שעליתי מהרכבת התחתית אל פני האדמה עטו עלי אנשים שחילקו עיתונים, מכרו דגלי ארצות הברית, תמונות של קו האופק בימים שלפני האסון ופסלים בדמוי המגדלים. הרחוב היה מחולק באמצעות גדרות משטרתיים לנתיבי הליכה שיצרו תורים משתרכים. אנשים צעדו לאיטם בנתיב המסותת כשבקצהו חיכו שוטרים שערכו סריקה גופנית למבקשים להתקרב לאזור המתחם שבמרכזו עמדו פעם מגדלי התאומים. השוטרים ביקשו מהמבקרים לפתוח תיקים לביקורת ביטחונית ואלה צייתו כאילו והיה מדובר באקט שיגרתי בכניסה לקניון במדינה מוכת טרור כמו ישראל. כששאלתי את אדיסון מלואיזיאנה איך הוא מרגיש אחרי הבידוק הביטחוני הקפדני הוא השיב שהוא חש שבמשך יותר מדי שנים נושא הביטחון במדינה נלקח כמובן מאליו והיום, אפילו יותר מתמיד, הוא מרגיש גאה להיות אמריקני.
כבאי כל העולם התאחדו
ככל שהתקדמתי לאזור הטקס ציפיתי להיתקל בעמדות זיכרון עם תמונות של ההרוגים ומכתבי תמיכה כמו בימים שלאחר הפיגוע אבל מה שראיתי בעיקר היו אנשים לבושים חולצות תיירותיות של I LOVE NY שנשאו דגלי ארה"ב או אנשים שביקשו להזדהות עם הנופלים ולבשו מדים של כבאים או פרמדיקים. היו כאלה שציירו את דגלי ארה"ב על גופם ואחרים מצאו נחמה במכירת גלילי נייר טואלט עם הדפסי פרצופו של אוסאמה בן לאדן.
שוחחתי עם כמה כבאים לבושי מדים שהגיעו ממדינות שונות באירופה. בנג'מין משוויץ הגיע עם חבר מגרמניה כי הוא מרגיש שזה יום מיוחד לא רק לאמריקנים. "אירועי ספטמבר שינו לא רק את אמריקה אלא את העולם כולו", הוא אמר, "אני מרגיש שכבאיי כל העולם הפכו למשפחה. אני כאן בשביל הכבאים שנהרגו ולא רק בשבילם בשביל כל מי שקיפח את חייו. הייתי כאן ביום הזכרון החמישי ואני כאן היום כדי לחזק ולהראות שלא שכחנו".
ז'ון זאק מפריז סיפר לי שהוא איבד 37 חברים ממחלקת הכבאות. הוא אומר שבהתחלה הוא חש המון כעס אבל היום הוא בעיקר כואב את האובדן של חבריו: "אני לא אשכח אותם לעולם, הזמן אולי יכהה את הכאב אבל לא את הזכרון".
"הבנתי שמשהו ממש רע קרה"
דן שהגיע מאוברון, ניו יורק, אומר שהוא הגיע לפה כדי לסגור מעגל אחרי אותו יום נורא ולחלוק את הכאב שלו ביחד עם כל ההמון. "כשאני עומד פה היום אני מרגיש בעיקר עצב", הוא אומר, "אני חושב שטיפלנו בחלק של הכעס כשהרגנו את בן לאדן. זה סוג של קלוז'ר אבל לא ממש כי את האנשים שקיפחו את חייהם במתקפה הזו לא ניתן להחזיר. אני מכיר אנשים שאיבדו את הקרובים שלהם, כמו אישה מהעיירה שלי שאיבדה את בעלה בטיסה 11 של אמריקן איירליינס שפגעה במגדל הצפוני ואני חושב שלה אין נחמה".
בקהל היו גם כמה חיילים אמריקנים. אחד מהם, מיטשל, שיתף אותי בחוויות שלו מאותו היום. "הייתי בכיתה ז' כשזה קרה", נזכר מיטשל, "ראיתי את המטוס השני מתנגש בבניין כשישבתי בכיתה בשיעור מדע, אני זוכר את זה היטב, איך צפינו במבנים נופלים. אמנם לקח לנו זמן לקלוט מה קורה אבל הבנתי שמשהו ממש רע קרה ועל אף שהייתי מאוד צעיר זה השפיע על ההחלטה שלי להצטרף לצבא, רציתי לעשות משהו בשביל המדינה שלי.
"בשנה שעברה השתתפתי בלחימה באפגניסטן ואף נפצעתי, זאת הייתה השנה היחידה שלא הגעתי לטקס, אני משתדל לחזור לפה כל שנה. לעמוד פה היום ולראות את כל האנשים שהגיעו מכל רחבי העולם מרגש אותי מאוד, הידיעה שכולם שותפים לכאב שלנו מחממת את הלב. יש כאן אנשים שאני מכיר מלפחות שבע מדינות שונות ואין לי מילים לתאר את המשמעות של התמיכה הזאת עבורנו".
"מספיק עם השליליות והמסכנות"
את מישל ובעלה מייקל שגרים במרחק שני רחובות מהיכן שעמדו המגדלים פגשתי בדרך חזרה לרכבת. הם הקימו עמדת זיכרון מאולתרת כדי לשתף את העוברים והשבים בחוויות ובזיכרונות שלהם באמצעות אלבום שהרכיבו מכל מה שנותר מאותו היום. הם מספרים שבמשך כמה ימים לא היה להם מים או חשמל והחנויות באזור היו סגורות אז אנשים מכל קצוות הארץ שלחו להם דברים כמו אוכל, מכתבי תמיכה ובקבוקי מים.
"ילדה קטנה שלחה כריך עם מכתב", מייקל מראה לי את המכתב, "עד היום הזכרון מכביד וקשה מנשוא, אנחנו לא יכולים לצפות בכל הסרטים שמשדרים זה פשוט מחזיר זכרונות בלתי נסבלים. אנחנו תוהים איך דבר כזה קרה? איך מעצמה כמו שלנו נתנה לדבר כזה לקרות?". מישל מוסיפה שמייקל היה בבית וראה את המטוס עובר והיא הייתה בבית הספר בו לימדה "פשוט תפסנו את עצמנו כל אחד איפה שהוא היה ורצנו פנימה לעזור עד כמה שיכולנו. עד היום אנחנו סובלים מבעיות במערכת הנשימה כתוצאה מכל מה ששאפנו שם".
שאלתי אותה למה הם הגיעו לגראונד זירו היום. "אנחנו פה כי בעלי החליט שחשוב לו להיות פה ולשתף את הסיפור שלנו", מסבירה מישל, "אמא שלי (אמא יהודייה) הפצירה בנו לא לצאת החוצה כי מסוכן בגלל כל ההתרעות אבל בעלי ממש רצה לבוא ואני הצטרפתי. אנשים באמת מתעניינים וזאת סוג של נחמה עבורנו. אחרי שהבניינים נפלו, אנחנו, האנשים מרחוב קאנאל הפכנו להיות אנשים שונים.
"הייתה התעסקות סביב הנושא במשך תקופה ופתאום נוצרה מאין תחושה מצד האנשים מאפ-טאון של 'די מספיק מיצינו את הנושא, מספיק עם השליליות והמסכנות'. אבל זה לא ככה. זה פשוט משהו שעדיין קשה לנו להכיל ואי אפשר להתעלם מהעובדה שזה שינה את חיינו מקצה לקצה".
כמו שאמר בנג'מין אירועי ספטמבר שינו את העולם כולו. גם אני שלא חייתי בניו יורק באותה תקופה מוצאת עצמי לא פעם תוהה כיצד אנהג אם יתנגש מטוס בבניין המשרדים בו אני עובדת במנהטן. לפני כמה שבועות הרעידה רעידת אדמה את יסודות המשרד שלי בקומה ה-13 ולשנייה ראיתי את כל חיי חולפים לנגד עיני. תקראו לי פרנואידית. אני קוראת לזה הילדים של ספטמבר 2001.