חופשה באמריקה בצל התאומים שנפלו

המוזיאון לאנתרופולוגיה, ונקובר, קנדה, 11 בספטמבר 2001

מאובנים, כלי עבודה של אסקימואים ועמודי טוטם אינדיאניים – כולם אולי מוצגים מעניינים. אבל הם הופכים להיות מאוד לא רלוונטיים, גם לא ברמה ההיסטורית, כאשר רק לפני מספר שעות קרסו בצד השני של היבשת מגדלי התאומים. אגב, אותו הפיגוע גם הפך את כרטיס הטיסה שלנו לארצות הברית לתאריך 11.9.2001 לעוד פריט לא רלוונטי, גם ברמה ההיסטורית.

קשה להסביר למה הלכנו דווקא למוזיאון. אולי פשוט ניסינו להחזיר לעצמנו בכוח את התואר "תיירים", אחרי שבהינף מטוס בואינג הפכנו לכלי משחק של אוסאמה בן לאדן. אולי פשוט חיפשנו מקום רגוע בו נוכל לעשות חושבים. אולי פשוט לא קלטנו שאנחנו חווים את ההיסטוריה בהתהוותה.

עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד

בתקופה שלפני הסמארטפונים והאינטרנט הנייד, וזה היה רק לפני עשר שנים, היינו צריכים לבקש מהמדריך במוזיאון שיבדוק במשרד מה קורה בארצות הברית. הוא נעלם לכמה רגעים וחזר עם חיוך: "כל הטיסות לארצות הברית מבוטלות עד הודעה חדשה".
הספקנו לאכול עוד ארוחת צהריים במסעדה קוריאנית, ואז שכרנו רכב כדי להגיע לניו יורק.

טווין פולס, איידהו, 12 בספטמבר 2001

לפקידת הקבלה במוטל המקומי מרשת הילטון היה שיער בלונדיני יפה, אמריקאי כזה. זה משהו שלא שוכחים גם אחרי עשר שנים. היא ביקשה מאיתנו לכתוב מאיפה אנחנו בטופס הצ'ק-אין וכתבנו "תל אביב, ישראל". היא אמרה שהיא לא מכירה את המדינה הזאת וכתבה "אילינוי" במקום. ניסינו להסביר לה שיש מדינות מחוץ לארצות הברית, אבל זה לא הרשים אותה במיוחד.

שאלנו אותה, בעדינות ובזהירות, אם לאור האירועים האחרונים היא רואה את האירוניה בכך שהיא גרה בעיר שנקראת, מילולית, "תאומים נופלים". היא אמרה שהיא לא יודעת מה זה אירוניה, אבל העיר נקראת על שם "מפלי התאומים" שנמצאים בקרבת העיר. כדי לשנות נושא, היא שאלה אותנו מה מזג האוויר עכשיו בתל-אביב, אילינוי. אמרנו לה שמאוד חם. זה הפתיע אותה.

לאס וגאס, נבאדה, 15 בספטמבר 2001

"כרטיסים להופעה של דיוויד קופרפילד הערב ב-70% הנחה", הכריז שלט מאולתר בקופת הכרטיסים של אולם ה-MGM המפורסם בלאס וגאס. בדרך כלל צריך להזמין כרטיסים להופעות כאן כמה חודשים מראש, או להמר בסכומים מטורפים בקזינו. הפעם, שעות ספורות אחרי התקפת הטרור הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, כמות הביטולים האדירה הבטיחה כרטיס זול לכל דורש.

ההופעה של הקוסם המפורסם מתחילה בדרך כלל בקטע וידיאו שמציג את להטוטיו המפורסמים, ביניהם העלמת פסל הענק מאי החירות בניו יורק. לאור הנסיבות, הקטע לא הוקרן, ובמקומו עלה לבמה קופרפילד לבוש בטי-שירט וג'ינס. המכשף המסוקס הסביר שהוא רצה לבטל את ההופעה, אבל החליט להמשיך בכל זאת "כי אם הוא היה מבטל – אז הם ניצחו". לכולם ברור מי זה "הם", ולכן כולם מוחאים כפיים. דקת דומיה זו ממש לא הדרך האמריקנית. "אם נעשה ככה וככה – אז הם ינצחו". זו סיסמה שישתמשו בה עוד הרבה אנשים בארה"ב בתקופה שאחרי הפיגועים, בעיקר אנשים שלא נפגעו אישית מהאסון, רובם אנשים שהמשיכו להרוויח כסף באותו זמן.

ההופעה מסתיימת, לא לפני שהקוסם מכריז "אלוהים ברך את אמריקה", לקול תשואות הקהל כמובן. זו לא בקשה מאלוהים, זו לא תחינה ולא תפילה – זו הצהרה. אלוהים, ברך את אמריקה. שלא יהיו טעויות. אלוהים תמיד לצד האמריקנים, בעיקר הלבנים והעשירים.

היציאה מהאולם הממוזג לחום הנוראי של נבאדה תמיד מפתיעה, אך הפעם אלמנט ההפתעה לווה בעזרים ויזואליים. כל אותם שלטי חוצות מפורסמים ואורות הניאון המרצדים שידרו אותו מסר: "United We Stand". במקום פרסומות לקוקה קולה או מרלבורו, נפנף לו דגל הפסים והכוכבים בכל פינה של הסטריפ המפורסם.
לאס וגאס מעולם לא הייתה יפה יותר, האנשים מעולם לא נראו מאוחדים יותר, אפילו המהמרים הכבדים נראו כמי שהחליפו את המחלה שלהם בהתמכרות לפטריוטיות. הזונות וסוחרי הסמים עבדו כרגיל.

טורונטו, קנדה, 17 בספטמבר, 2001

הטיסות הישירות מלאס וגאס לניו יורק בוטלו, לכן אין ברירה אלא לעשות עצירת ביניים בטורונטו. הכאוס באולם הנוסעים לארצות הברית מביך, אפילו בקנה מידה ישראלי. אזרחים אמריקניים, אזרחים זרים וסתם צרפתים תקועים יחד בתורים מבולבלים ובדיקות בטחוניות אובר-קפדניות ולא יעילות.

אחרי שרועה גרמני מריח לי את כפות הרגליים, אני מובא כמו כולם בפני קצין ביטחון לתחקור זריז וחסר תועלת. אחרי שהוא מביט בדרכון הישראלי שלי הוא אומר, "אה, אתם בטח רגילים לכל הממבו-ג'מבו הבטחוני הזה". זו לא פעם ראשונה שאמריקני מביע אמפתיה למצב הבטחוני האישי שלי, כאילו בכל יום קורסים מגדלי ענק בתל אביב.

לפתע העדפתי שיחזרו לחשוב שבישראל רוכבים על גמלים.

ניו יורק, ניו יורק, 18 בספטמבר 2001

החבר צורי בא לאסוף אותנו מנמל התעופה לה גווארדיה בלימוזינה שלו. זה נשמע לא אמין, הרי נהג לימוזינה ישראלי בניו יורק זה קצת כמו כוכב סרטי פורנו גרמני או מוכר פלאפל תימני, אבל זאת האמת.
ביום טוב ניתן לראות את המגדלים של דאונטאון מנהטן ביציאה משדה התעופה. היום לא היה יום טוב. השבוע לא היה שבוע טוב. שבעה ימים אחריי הפיגוע הקשה, כל מה שאפשר היה לראות מכיוון מנהטן זה אפר ואבק.

למרות המסע הארוך והמתיש, ויתרנו על נסיעה ישירה למלון וביקשנו מצורי שייקח אותנו לגראונד זירו. הוא לקח אותנו הכי קרוב שהוא יכול היה להגיע עם הלימוזינה והלך לשבת בסטארבקס. אנחנו המשכנו ללכת לכיוון מגדלי התאומים, אל תוך ענן האבק, אל תוך צחנת המוות.

הגענו עד לברודווי פינת רחוב החירות. עוד שם אירוני למקום בו הוציאו גופות מתוך הריסות. אלפי אנשים עמדו שם והביטו אל תוך מאמצי החילוץ. חלק מהאנשים מחזיקים תמונות של יקיריהם ושואלים את העוברים ושבים אם הם ראו אותם. שבוע אחרי שהבניין קרס, אמא עדיין מאמינה שבתה תשוב הביתה, ילדה קטנה עדיין מאמינה שאבא יגיח מתוך ההריסות בריא ושלם.

ברוס ספרינגסטין כתב שיר על אמונה עיוורת, שרלטנים מקצועיים עשו מזה קריירה, אבל נדיר לראות אמונה חזקה כל כך, מאוחדת כל כך, בדמותה המוחשית ביותר. זה היה מחזה מצמרר.

קשה היה להתעלם מכך שבאוויר היה ריח של גופות חרוכות, אבל המתים היו רק שחקני משנה בדרמה הזאת. האנשים שנשארו בחיים היו גיבורי הרגע. מתנדבים שהגיעו עם כלבים כדי לעזור בניסיונות החיפוש, שוטרים וכבאים שלא ישנו כבר שבוע וסתם דודות נחמדות שהגיעו עם בקבוקי מים וכיבוד קל.

בשקט, הוצאתי מצלמה וצילמתי. לא חושב שהבנתי אז שאני מצלם טקס הלוויה המוני. לא חושב ששמתי לב אז לכך שידיי רועדות.

ניו יורק, ניו יורק, 19 בספטמבר 2001

אנדרטות ניידות החלו לצוץ ברחבי העיר, וגם חנויות מזכרות בלי רישיון שמכרו טי-שירטים פטריוטיים. בכל מקום שהלכנו ראינו אנשים בוכים. חלק נופלים על הרצפה מרוב כאב נפשי. העיר שפרנק סינטרה שר עליה שהיא לעולם לא הולכת לישון באמת הפסיקה לישון, אבל מהסיבות הלא נכונות.

רגע לפני החזרה הביתה, רצתה נפשי לטעום שוב את "פיצה אנה מריה" שנמכרת בנמל הדרומי של מנהטן, מרחק כמה מאות מטרים ממקום האסון. נכנסתי לקניון היפה במזח 17 וביקשתי את מנת הדגל של המקום, פיצת ניו אינגלנד. בדרך כלל מדובר באחד המקומות ההומים ביותר בעיר, הפעם הוא היה שומם לחלוטין. המוכר נתן לי את הפיצה, החזיר לי עודף משטר של 20 דולר, ויצא חזרה החוצה.
הפיצה הייתה עדיין הטובה ביותר שאכלתי בחיי, ולכמה רגעים קצרים הרגשתי שוב כמו תייר בעיר הכי מדהימה בעולם, עד ששמתי לב שהמוכר מהפיצרייה יושב בשולחן לידי ומתייפח מבכי.

ניו יורק, ניו יורק, 23 בספטמבר 2001

דגלאס אדאמס כתב פעם שבאף שפה בעולם אין את הביטוי "יפה כמו שדה תעופה", מכיוון שאין דבר כזה. כאילו יש קונספירציה גלובלית של אדריכלים נגד בניית שדות תעופה אסתטיים. שדה התעופה JFK בניו יורק הוא לא רק מכוער, הוא גם ענק בצורה שקשה לישראלי ממוצע להכיל.

"אל על" הייתה חברת התעופה הזרה הראשונה שקיבלה אישור להמריא ולנחות בשדה התעופה המרכזי של ניו-יורק אחרי הפיגועים. הישג גדול לחברת התעופה הלאומית, והישג גדול לא פחות לחובבי הקונספירציות שמחפשות את הנקודה הישראלית בשותפות עם ג'ורג' בוש בהפלת מגדלי התאומים.

ההיסטריה הבטחונית של האמריקאים הייתה בשיאה. נוסעי כל טיסה הופרדו בצורה מאוד ברורה ולשעות הטיסה המצויינות בכרטיס לא היו שום קשר למה שקרה בפועל על לוח הטיסות. בסופו של דבר, אחרי הבדיקה הבטחונית של מאבטחי אל-על, הועברו כל נוסעי הטיסה לאולם צדדי.

בין נוסעי הטיסה היה גבר בעל חזות ערבית, ושני גברים אפרו-אמריקניים בעלי חזות ספורטיבית. שלושתם נתבקשו בשלב מסוים להתלוות לשוטר במדים לחדר צדדי. אף אחד מהם לא עלה לבסוף למטוס. זה נראה אז נורמלי לגמרי.

עשר שנים אחרי, וקשה לי כבר לזכור מה היה נורמלי פעם, לפני שכל זה קרה.

>> הטור הקודם שלי: אלירז, חזור אל העם
>> מה אסון התאומים עשה להומור האמריקאי