ב-1999 טסתי לניו יורק כדי ללמוד ציור. למדתי ב-Art students league, וכדי להתפרנס עבדתי בצבעות. עברתי הרבה דברים במשך שמונה שנים בעיר הנהדרת הזאת, אבל כמו כל מי שהיה אז בניו יורק, אולי כמו כל אחד בעולם, אני זוכרת טוב מאוד איפה הייתי ומה עשיתי ב-11 בספטמבר 2001. היום הנוראי הזה זכור לי היטב, ואכן היה נוראי.
באותו יום עבדתי כרגיל באיזו דירה ב-midtown, בסביבות רחוב 40, עם ג'וש, הצבעי האמריקאי שאיתו עבדתי. כמו תמיד בעבודה הקשבנו לרדיו, ופתאום שמענו את הדבר הכי לא צפוי בעולם – מטוס התנגש במגדל התאומים. לא לגמרי הבנו מה המשמעות של זה, אבל אחרי כמה זמן הודיעו על נפילת המגדל. דבר פשוט בלתי נתפס.
עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד
אחרי כרבע שעה הודיעו שגם המגדל השני נפל. היינו בהלם מזה, ועדיין הדברים נראו לא ברורים ולא מובנים. זה מוזר וגם קשה להבין את זה בדיעבד, אבל אחרי הפסקה קלה עוד המשכנו לעבוד. המשכנו כמובן להקשיב לרדיו כל אותו היום, ומצב הרוח היה ירוד במיוחד. אני זוכרת בבירור שג’וש אמר "The world is going to change now… everything will change" אבל אני עדיין לא הבנתי את גודל המשמעות של הפיגוע המזעזע הזה.
כולם עלו לגג להסתכל דרומה
אחרי הצהריים סיימנו לעבוד והתחלנו ללכת ברגל לכיוון ה-downtown, כמו המוני אנשים אחרים. פתאום, ברגע, מנהטן נראתה שונה לגמרי, והמראה הזה נמשך עוד ימים ארוכים לאחר מכן. הרחובות היו מלאים באנשים שנהרו דרומה ברגל, הייתה מין המולה כאוטית שמאוד לא אופיינית לעיר. ובאופק, במורד העיר, נראתה פטריית עשן ענקית, פשוט עצומה, שבערה בערך שלושה ימים. המראה הזה, של אש מטורפת, של המוני האנשים מתרוצצים ונוהרים ברגל, של משטרה ומחסומים בכל מקום - היה הזוי לחלוטין.
אני גרתי אז ב-lower east side, וכשהגעתי הביתה, גם ברחוב שלי היו מחסומים ושוטרים. הם ביקשו תעודה מזהה או איזשהו חשבון כדי לאשר את הכתובת והשם. כמובן שלא היה עליי שום מסמך, אבל בסוף הם נתנו לי לעבור בכל זאת. עליתי עם השותפה שלי לדירה לגג הבניין. הגג היה מלא בשכנים, וגם הגגות של כל הבניינים הסמוכים - כולנו עמדנו והתבוננו בתדהמה בעננת העשן, שמהגובה הזה הרגישה ממש קרובה וענקית, עומדת במקום שבו היינו רגילים לראות את התאומים. זה היה מראה לא ייאמן, בלתי נתפס.
הכאוס הזה נמשך לפחות שבוע לאחר האסון, עם משטרה בכל מקום ומחסומים ברחובות. אבל תחושות הכובד והעצב נמשכו הרבה זמן, אולי כמה חודשים. האווירה בעיר הייתה של הלם כבד, אסון מזעזע ומדכא. ויחד עם זאת, הייתה גם מין תחושת אחדות חזקה, שלא הייתה אופיינית בכלל לזרות ולניכור של מנהטן. כולם פתאום דיברו עם כולם כל הזמן, בעיקר על האסון. כמו שג'וש אמר, הייתה באמת הרגשה שהעולם נראה קצת אחרת.