לא רק ברחבי הארץ עקבו אחרי שידור שחרורו של גלעד שליט. גם ישראלים הפזורים ברחבי העולם, בחופשה או בשהייה ארוכה עקבו בדריכות אחר המתרחש דרך האינטרנט. למרות היכולת לצפות ולתקשר עם אנשים ברשת, רובם חשו תחושת ריחוק מההתרגשות בארץ וחוסר הבנה של הסביבה את גודל המאורע ואת משמעות העסקה.
יואב שרגיל שוהה בחודשים האחרונים באן ארבור ולומד לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן, ארה"ב. "על אף שזו תקופת מבחנים עבורי, ביליתי לילה לבן בניסיון לראות את השידור של חדשות ערוץ 2. על פי העומס, הבנתי שאני אחד מיני רבים שצופה בשידור דרך האינטרנט והרגשתי תחושת שותפות גורל של כלל הישראלים בחו"ל עם החדשות המשמחות מישראל".
את השידור ראה שרגיל בביתו יחד עם אשתו נגה, ושניהם התרגשו מאוד לקראת השחרור. הצפייה בשחרור שליט רק הדגישה את ההבדלים בין התפיסה האמריקאית לישראלית בנוגע למשא ומתן מול גורמים עוינים. "התחושה הייתה גאווה ישראלית בלתי רגילה. אני חי במדינה שיש לה חייל כבר שנתיים בשבי באפגניסטן ואיש לא מכיר אותו, ואילו אנחנו מוכנים לשלוח עשרות אוטובוסים של טרוריסטים עבור חייל אחד".
"כל חבריי האמריקאים ששמעו על העסקה מאוד שמחו, אך ראיתי שאף אחד מהם לא באמת מבין את משמעות הדבר עבור עם ישראל", אומר שרגיל. "גם הפרופסור שלי בקורס ניהול מו"מ, איתו דיברתי על העניין, מאוד שמח עבור המשפחה ולא הבין שעבור ישראלים זה לא רק עניין משפחתי, אלא נושא לאומי". ההבדלים בין שתי האומות מתבטאים גם בתפיסת הזיכרון וההזדהות עם חיילי צה"ל: "יום הזיכרון פה הוא יום של ברביקיו וסיבה לצאת לקניות, ואילו אצלנו זהו היום העצוב בשנה".
"כל הזמן הייתה תחושה שעוד מעט הוא מגיע ואסור ללכת לישון"
"השידור החי בניו יורק התחיל ב-12 בלילה, וכל הזמן הייתה תחושה שהוא עוד שנייה מגיע ואסור ללכת לישון", מספרת השדרנית והשחקנית בקי גריפין, שצפתה בשידור ביחד עם עוד חברים. "התרגשנו כולנו, וכן היו גם דמעות. כל הישראלים פה בהתרגשות בדיוק כמו בארץ מאז ההודעה על השחרור בשבוע שעבר. אני ממש אסירת תודה על הטכנולוגיה שיש לנו היום, היה שווה לא לישון כדי לצפות בלייב, להגיב ולהתכתב עם כולם בטוויטר בזמן שהרגע ההיסטורי קרה". גריפין מספרת גם על ההתעניינות הרבה של קהילות יהודיות באמריקה בשלומו של שליט. "יצא לי להעביר הרצאות בברזיל באפריל האחרון, ושם בעיקר שאלו אותי על גלעד, רצו לדעת שהוא עדיין חי. עם חלקם נשארתי בקשר והיה מרגש לקבל מהם הודעות היום. בקיצור, כל העולם היהודי שמח על חזרתו".
המגיש והמוזיקאי רן לוי שהה אף הוא בניו יורק. "חזרתי בשני בלילה מחופשת יום הולדת בבהאמס, ולמרות שהבטחתי לחברתי לא להביא טלפון, נשברתי ובדקתי עדכונים באינטרנט מדי שעתיים, כדי לוודא שהעסקה אכן מתקיימת. נחתנו חזרה בניו יורק ב-23.00 והאצנו בנהג המונית כדי להספיק להגיע הביתה לתחילת השידורים בחצות, 6 בבוקר שעון ישראל. צפינו בשידור החי בערוץ 2 במשך כל הלילה ולא הלכנו לישון עד שגלעד הלך לישון". ההתרגשות והציפייה כנראה היו שמורות לישראלים בלבד: "ברחוב האמריקאי, יש לציין, לא הורגשה תכונה מיוחדת, כפי שהורגשה נניח, עם דבר מותו של סטיב ג׳ובס", אומר לוי. "ידידי ג׳מאל, לא ממש הצליח להבין על מה כל המהומה: חייל בודד תמורת אלף אסירים נשמע לו כמו דיל לא מאוד הגון"".
"צפינו בחדשות במשך כל הלילה ולא הלכנו לישון עד שגלעד הלך לישון"
גם באירופה התרגשו ישראלים מהמראות. אלכס גקר, סטודנט לתואר שני בחקר התקשורת הלומד בליידן, הולנד צפה בשידור על מחשבו הנייד. " צפיתי בשחרור במקביל לעבודה עם אוזניות, לבד בין אנשים. אנשים בעבודה שאלו על הסטטוס העברי שלי בפייסבוק, והתחלנו לדסקס. מישהי אמרה שהיא מופתעת מיחס ההחלפה של אלף עבור אחד. אמרתי לה שזה מאוד ישראלי, לא משאירים חיילים בשטח. אותי אישית זה זרק לימי חטיפתו, כשהייתי בדובר צה"ל ועקבתי מאוד מקרוב אחרי החטיפה וניסיונות השחרור המוקדמים". גקר מציין את תחושת הניתוק מהוויה הישראלית בניכר, כשאין עם מי לחלוק את השמחה. "זה אירוע משמעותי מבחינתך, אבל אין עם מי לשתף אותו. עצם הצורך להסביר את גורם השמחה הופך אותה לחלולה".
קרן קאופמן, שנמצאת בחילופי סטודנטים בברצלונה, צפתה בשידור לבד בדירתה. "התעוררתי מוקדם מכפי שהייתי צריכה כדי לעקוב אחרי השידורים. במהלך הצפייה ממש התרגשתי וקצת התבאסתי שאני לא נמצאת בארץ במאורע החשוב הזה. הייתי קצינה בצבא כשהוא נחטף ומאוד רציתי להרגיש את האחווה הישראלית בארץ עם חזרתו". גם קאופמן הרגישה את הצורך לחלוק עם אחרים את רגשותיה במהלך השחרור: "במהלך השידור מאוד התרגשתי, וכן, גם בכיתי קצת. לצערי הייתי לבד אז לא היה לי על מי להתרפק אבל שיתפתי את התחושות שלי בפייסבוק ובטוויטר, פרסמתי סטטוסים באנגלית ולינקים מ-CNN, וכשקראתי את התגובות של אנשים אחרים הרגשתי כאילו אני לא לגמרי לבד. בשלב מסוים, כשהמסוק אסף את גלעד מתל נוף, יצאתי מהבית בלב כבד כי הייתי צריכה ללכת לשיעור. בדרך עברתי במקום שחברה ישראלית שלי עובדת בו וכשחיבקתי אותה העיניים שלי התמלאו דמעות, דמעות שסופסוף אני מחבקת מישהו שמבין מה עובר עליי, עלינו".