גלעד שליט חזר לאדמת ישראל, לביתו ולמשפחתו. מה עובר עליו? מה הוא מרגיש? פדויי שבי חוזרים לשעות הראשונות אחרי חזרתם מהמאסר, ומספרים על האופוריה וההתרגשות לצד ההלם הגדול.
"שום דבר לא בשליטתי, מלבד הנשימה, אולי"
מיכי זייפה, נפל בשבי במלחמת יום כיפור ושהה שישה שבועות בשבי המצרי:
"בשבי תיארתי לעצמי את החזרה כל כך הרבה פעמים. חלמתי על זה כל הזמן וגלגלתי המון תסריטים בראש. בימים שלפני התרגשתי רק מהמחשבה שאני חוזר להיות אדם חופשי אחרי שבשבי הייתי נתון לחסדם של אחרים ושום דבר לא בשליטתי, מלבד הנשימה, אולי.
המעבר מחיי החופש אל השבי הוא מעבר קשה, וכך – גם המעבר חזרה אינו פשוט. יום השיבה הוא יום שמערב בין השמחה והאושר לבין הבלבול מהחזרה. חלק מהדברים הוכתבו בעבורנו. נחתנו אחר הצהריים והייתה לנו קבלת פנים צבאית צנועה בנתב"ג, כיאה לימים הקשים שלאחר המלחמה. בשעות הראשונות היינו בתחקירים של הצבא על השבי ועל גורל הנעדרים. ניסו להחזיר אותנו להיות בני אדם וחיילים: שלחו אותנו להתקלח והלבישו אותנו מחדש במדים. קיבלנו קיטבג ממש כמו טירונים. המטרה הייתה להראות שחזרנו למי שהיינו לפני, שפשטנו את מדי האסירים.
עליתי הביתה והייתה התרגשות שקשה לתאר במילים. עיתונאי חיכה עם הוריי וצילם תמונות של כולנו. בתמונות רואים על הוריי את הכאב האדיר שמעבר לשמחה, מבט שעוזר להבין מה עבר עליהם בהמתנה הנוראית הזו. חשתי שהגיע הזמן להשלים את כל החסכים של השתיקה והרעב, וכך מאותו יום אני לא מפסיק לדבר ומאותו לילה אני לא הולך לישון בלי גלידה.
רציתי לצאת החוצה מהבית, להרגיש את החופש באמת. וכך, אחרי שההמולה שככה ונשאר רק חבר קרוב בבית, נכנסנו שנינו לאוטו ויצאנו לסיבוב בתל אביב. יצאנו לנסיעה ברחובות ולאט לאט התחלתי להבין שאני חופשי".
"הפעם הראשונה שיצאתי החוצה הייתה לבית הכנסת"
גידי ארנהלט, נפל בשבי במלחמת יום כיפור, ושהה בשבי הסורי שמונה חודשים:
"עשרים וארבע השעות הראשונות עברו עליי ברגשות מעורבים. חשתי שמחה ענקית שהסיוט הזה נגמר אבל מצד שני התבשרנו ששלושה ימים מאוחר יותר ניכנס כולנו למעין מחנה שהקים הצבא בזיכרון יעקב – או 'בית הבראה' כפי שצה"ל קורא לו – בו ניחקר במשך שבועיים. עוד לפני שנחתנו, ראינו מהמטוס אנשים שמנופפים לנו לשלום. נפגשתי עם הוריי ואחי והדבר הראשון שהיה לי חשוב לעשות זה לחבק אותם ולהגיד: 'הנה אני, בריא ושלם. חזרתי'.
כל הדרך משדה התעופה עד לבית בחיפה הייתה מלווה בהרגשה שהעם חוגג: היו שלטים וברכות בכל מקום. בבית היה פסטיבל גדול והמון אנשים ולא היה לי רגע אחד לבד עם המשפחה. בסוף הערב התמוטטתי מעייפות והלכתי לישון. כשהתעוררתי בבוקר למחרת ראיתי אמא של חבר טוב יושבת על מיטתי, והיא סיפרה לי שבזמן שנעדרתי הוא נהרג.
השעות הראשונות שלאחר החזרה לא היו מלוות בכעס אבל כן היה בהן סימן שאלה גדול. ההתרגשות וההמולה מסביב מנעו ממני לשאול את עצמי את עצמי שאלות נוקבות. הפעם הראשונה שיצאתי החוצה הייתה לבית הכנסת. היה לי חשוב להגיד ברכת הגומל".
"ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי"
ניסים שלם, נפל בשבי הסורי במלחמת לבנון הראשונה ושהה בו 990 יום:
"האדם הראשון שראיתי כשירדתי מהמטוס היה יצחק רבין, ורק אחר כך נפגשתי עם המשפחה. אני זוכר שירדתי עם חולצה של הגרעין שלי. בהתחלה היה קשה לי להסתכל על הפרצופים ולראות שזה לא עוד חלום שחלמתי בלילה והתנפץ בבוקר. אלפי אנשים מכל האזור הגיעו לרחוב שלנו. שאלתי את ההורים שלי: 'מה? יום העצמאות היום? מה הם עושים פה?' ואבא שלי הסביר לי שזה הכל בשבילי. זה היה מדהים. אני זוכר שהגיעו לפגוש אותי כל השכנים, חברי הילדות ובני הגרעין שלי. התגייסתי יתם וכשחזרתי הם כבר לא היו בצבא. בת גרעין אחת אפילו הספיקה להתחתן, ועד היום אני זוכר לה את זה. כולם התקדמו הלאה.
אנשים זרקו סוכריות מהחלונות וכל המרפסות היו מקושטות בסרטים. חזרתי הביתה עם הרבה אהבה וחיבוק גדול. אבל פתאום הרגשתי חשוף. בלילה הראשון הסתובבתי בבית וההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי. פחדתי לעצום עיניים – שהחלום הטוב לא ייגמר. למחרת נשברתי. אני זוכר שהגיעו רופאים, סגרו את הבית ולא נתנו לאנשים לגשת אליי. הם הבינו שהחזרה שלי צריכה להיעשות בהדרגה, לאט לאט. היו צריכים לאושש אותי גם פיזית וגם נפשית".
"הפעולות הראשונות היו בלתי נשלטות לחלוטין"
אורי אהרנפלד, נחטף במהלך מלחמת יום כיפור ושהה בשבי המצרי קרוב לחודשיים:
"ביום בו חזרתי הביתה, לא אפשרו למשפחתי להתקרב בכלל לשדה התעופה. הגעתי במונית הביתה. קיבלנו מונית ספיישל ואז זה נחשב לשירות מיוחד. בבית כולם חיכו לי, אבל אני הכי רציתי לראות את ההורים. את כל תקופת השבי העברתי בצינוק, כך שמגע ותקשורת בין-אישית מאוד חסרו לי. כשהמונית עצרה ברחוב כולם הקיפו אותה, הוציאו אותי והייתה חגיגה גדולה, אופוריה מוחלטת.
אני זוכר את השעות הללו כמין מהפך נוראי בין חוסר שליטה ומחלט – אפילו בפעולות המינימליות ביותר – לבין חופש אין-סופי. המעבר הזה הוא לא בריא כל כך. מבחינה נפשית, זה זעזוע לא קל – לצאת מצינוק ולהיכנס לעולם החופש. את השעות הראשונות ליווה מין שוק כזה: פתאום אני יכול לשלוט בדברים שאני עושה. אני יכול לאכול ויכול לדבר ויכול לעשות מה שאני רוצה. זה הלם לא קל. הפעולות הראשונות היו בלתי נשלטות לחלוטין.
בשבי היו לי הרבה חלומות על אוכל כי סבלתי מרעב כל הזמן, והרבה מחשבות על טיולים ונסיעות. בפועל, מעט מאוד התממש. כשהשתחררתי, הכל היה מובל על ידי הצבא, במידה רבה. חזרתי בשבת, ובראשון בבוקר אספה אותי מונית לבית הבראה בזיכרון יעקב. פתחו שם מתקן חקירות נגדיות של המודיעין הישראלי והתאכזבתי מחוסר היכולת שלי לשלוט במצב".
"כאילו אתה נמצא בהלוויה של עצמך, ואז חוזר לחיים"
סגן (מיל') אפי טלבי, נפל בשבי מחבלים במלחמת לבנון הראשונה ושהה בו עשרה ימים:
"ביום שבו שוחררתי שהיתי עם המחבלים שחטפו אותי בפרדס ליד צידון. כוח צה"ל זיהה אותם ופתח באש. עד אותו רגע היתה בחזקת נעדר. חיכיתי לרגיעה בירי וצעקתי: 'אל תירו, אני ישראלי, אני שבוי כאן'. שמעתי מישהו צועק: 'תפסיקו את האש. שמעתי צעקות בעברית'. התחלתי לרוץ לכיוונם. רצתי כמו שרצים מהמוות לחיים, והגעתי לכוחות שלנו.
ברגע שראיתי את מדי צה"ל, חשתי אושר שאין לו קץ. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים, ממש כמו חזרה לחיים. ממש כאילו אתה נמצא בהלוויה של עצמך, בתוך הקבר, ורואה את האנשים שאוהבים אותך באים להיפרד, ואז אתה קם חזרה לחיים.
החיילים קראו למפקד הכוח. אמרתי לו את השם שלי והוא אמר לי: 'כל המדינה מחפשת אותך'. הוא הוציא מהכיס שלו תמונה מוגדלת שלי מהבקו"ם ושאל אם זה אני.
משם פינו אותי לאוגדה בצידון. איציק מרדכי, שהיה אז מפקד האוגדה, קיבל את פניי. הוא שאל: 'אתה יודע מי אני?' ועניתי לו בכנות שלא. לא הבנתי איפה אני נמצא. הוא עזר לי ליצור קשר עם הבית מהנגמ"ש שלו. עד היום יש לי את הדיסק של השיחה. אמא שלי שאלה אותי מה השם של הרחוב שלי, מה מספר הבית ומה מספר הטלפון. היא לא האמינה שזה אני בכלל, אז היא ביקשה ממני כל מיני פרטים מזהים.
פוניתי לבית החולים רמב"ם, כי שם חיכתה המשפחה שלי. הדרך הזאת, חזרה הביתה, הייתה דרך רצופה אושר. לאמא שלי אמרו: 'תשמעי, כשתפגשי אותו בפעם הראשונה, תתנהגי כאילו שום דבר לא קרה כי אנחנו לא יודעים באיזה מצב הוא. עדיף להימנע מסצינות של בכי'. כשהגעתי לרמב"ם ראיתי שהצטופפו שם אנשים שאני בכלל לא מכיר, כי השמועה פשטה מאוד מהר. בפגישה הראשונה שלי עם אמא שלי, היא ניגשה אליי ושאלה אותי: 'למה אתה בוכה?' ואז פשוט התחילה לבכות".