אנחנו כאן הבנו את גודל האירוע רק ביולי, כשהצהובון הבריטי "ניוז אוף דה וורלד" הודיע שיסגור את המערכת וידומם את מכונות הדפוס לעד, בעקבות הגילויים על שיטות העבודה המלוכלכות של אנשיו. אבל זה התחיל לפני שש שנים, בידיעה שולית על הנסיך ויליאם, שבה הוא ואנשיו העלו את ההשערה שהידיעה – מקורה בציתות לתא הקולי של הטלפון שלו.
עם התקדמות החקירה, התברר שזה היה קצה הקרחון של קצה הקרחון. עיתונאים צעדו בסך אל תאי החקירה והכלא – והציבור הבריטי והעולמי קיבל הצצה לשיטות חסרות המעצורים שבהן מייצרים העיתונאים הללו את הסנסציות שלהם. הם פרצו באופן סדרתי אלפי תיבות קוליות של חברי משפחת המלוכה, של פוליטיקאים, אפילו של חללי הצבא ופעולות טרור. התחרות ביניהם העבירה אותם על דעתם ועל החוק. וכל זה לשם מה? כדי לחשוף הונאות של טייקונים או נטילת שוחד של פוליטיקאים? לא. לטובת עוד כותרת רכילאית.
כל הסלידה הציבורית מדרכי הפעולה הללו לא כרתה את הענף שעליו יושבים הצהובונים – העניין של הציבור. מורשת העיתונות הבריטית הנפיקה גם יהלומים מנצנצים כמו "האקונומיסט". לציבור יש זכות בחירה, והוא משתמש בה מצוין.
בישראל לא יודעים לעכל ביקורת על השלטון
הסיפור של "ניוז אוף דה וורלד" מראה, בהקצנה, עד כמה אנחנו בישראל רחוקים מלהבין מה זה חופש הביטוי ולמה זה חשוב. לעומת הנעשה בבריטניה, העיתונאים בישראל הם מופת של יושר ואתיקה. זה לא שחסרה כאן תחרותיות – וגם כאן עיתונאים ומקורות מגלים מידע בדרכים שנויות במחלוקת – אבל העיתונאים הישראלים מתלכלכים פחות משמעותית ומייצרים כותרות הרבה יותר חשובות.
אם בבריטניה פורצים תיבה קולית כדי לגלות מי המאהבת של איזה כדורגלן, אצלנו מפרסמים מסמכים צבאיים אחרי צנזורה כדי לגלות שהצבא מפר ביודעין את הוראות בית המשפט. מבחינת רבים בציבור בישראל, רצוי שגורלו של עיתון כזה יהיה כגורלו של "ניוז אוף דה וורלד". כמה עצוב.