>>הרגעים הגדולים של 2011 - הפרוייקט המלא
היום הראשון של ההפגנות במצרים הרגיש תחילה כמו עוד התקוממות של אזרחים במדינה ערבית. בדיוק כפי שהיה בתוניסיה ואלג'יריה שהחלו את אפקט הדומינו של אביב העמים הערבי כמה שבועות קודם לכן. אבל אחרי יום או יומיים כבר הבנו שיש כאן משהו גדול יותר. הרבה יותר. אולי זאת הקרבה לישראל, אולי בגלל העוצמה של מאות אלפי המפגינים שלא ויתרו גם כשהפעילו נגדם אש חיה, או אולי פשוט בגלל שרצינו לראות כזאת נחישות – של עם שלם שרוצה שינוי אמיתי ומוכן לצאת לרחובות לשם כך – גם אצלנו.
המצרים העירו אותנו מתרדמת החורף
ההפגנות היו קשות: הצבא עשה מעשים נוראיים וכך גם המפגינים. אבל משהו בתמונה שצפתה מלמעלה על ההמון בכיכר א-תחריר, היה מאוד רומנטי. לא במובן הרומנטי של המילה. הוא הזכיר קצת את הפגנות הסטודנטים בשלהי שנות השישים במדינות המערביות של אזרחים שלא יכלו יותר לשתוק וזעקו לשינוי. רק שבמצרים זה קרה בצורה אלימה יותר ורומנטית פחות. גם ההתארגנות דרך פייסבוק וטוויטר הפכה את הסיפור למעניין יותר. היא העידה על כך שיש כאן דור חדש שימצא את הדרכים שלו להגיד את מה שיש לו, גם אם ינסו לסתום לו את הפה.
היה די ברור שטוב לישראל זה לא יעשה, ובכל זאת, התחושה שמשהו עומד להשתנות במזרח התיכון שלנו, גרמה לי להרהר שאולי באמת הגיע הזמן שיקרה משהו כזה שיטלטל פה הכל. מבחינה מדינית כנראה שידענו מראש שהתוצאה לא תהיה מוצלחת עבורנו ושעל מצרים ישתלט האיסלאם הקיצוני. אבל מבחינה חברתית, אין לאיש ספק שמה שקרה בינואר 2011 במצרים העיר גם אותנו מתרדמת החורף שלנו, וכך בקיץ, גם אנחנו היינו ברחובות. במקרה שלנו השינוי עוד רחוק, אבל אחרי יותר מדי שנים שבהן היינו אזרחים רדומים שמקבלים את כל הגזרות שמטילים עלינו, היה טוב לראות שמשהו סוף סוף יכול לקרות.