עשרה חודשים בעולם האופנה הם כמעט נצח – קולקציות קמות ונופלות, עונות חולפות על מסלולי התצוגה וטרנדים באים והולכים. נדמה שגם שערוריית גליאנו מתנהלת תחת אותו אזור זמן מזורז ועוברת אבולוציה מהירה, בוודאי בכל מה שקשור בלשכוח ולסלוח.
בפברואר געשו גופי התקשורת ברחבי העולם, ובכללם גם בישראל, ולא רק במדורי האופנה. הווידאו המפורסם שהופץ בו נראה ג'ון גליאנו – מעצב העל שעמד בראשו של בית האופנה הפריזאי "דיור" – מפיץ דברי שטנה אנטישמיים כלפי עוברי אורח, התפשט כמו אש בשדה קוצים.
התוצאות לא איחרו להגיע – גליאנו הודח מיד ברעש וצלצולים מתפקידו ב"דיור"; המותג הנוסף הנושא את שמו נלקח ממנו; נטלי פורטמן (הפרזנטורית של אחד מבשמי המותג) מיהרה להתנער ממנו בפומבי, ונראה היה שעולם האופנה כולו מפנה עורף למי שעד לא מזמן הביטו אליו בהערצה.
אבל במקביל לפעולותיו המיידיות של גליאנו למזעור הנזק – התאשפזות מרצון במוסד גמילה, הודאה בכך שהוא מכור לאלכוהול ולכדורים, וכמובן ההתנצלות ההכרחית שקנתה לו עונש קל במיוחד בבית המשפט הצרפתי בספטמבר האחרון – החלו להישמע גם קולות נוספים ואחרים בבית המשפט של החיים. השחקנית והפרזנטורית הנוספת של דיור, שרליז ת'רון, עמדה לצדו בהתבטאויות לתקשורת, וכמובן קייט מוס, באקט המסירות הגדול ביותר שיכלה לנקוט בו, נישאה בשמלה מעשה ידיו של המעצב.
היום, עשרה חודשים אחרי, כשהפוקוס סביב הפרשייה נסוב בעיקר סביב לחשושים לגבי זהות המעצב שייכנס לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו גליאנו, מעניין לדמיין מה היה קורה לו היה צריך גליאנו לבוא לחפש היום עבודה בישראל. אם רק היה יודע, הוא כנראה היה אומר תודה בלב שמסורת הקוטור לא נטועה בירושלים או בתל אביב, שכן אזרחי ישראל 2011 אולי מתורגלים כבר בלסלוח ולשכוח כל שחיתות ממשלתית, עוולה חברתית, גזענות, שנאת זרים ומערכת בריאות מקרטעת, אבל גזענות כלפי עצמנו היא חטא בל יעבור שאין עליו סליחה ומחילה לעולם.