ב-28 באפריל נדבקו כשני מיליארד איש ברחבי העולם למסך הטלוויזיה כדי לצפות בהוכחה הניצחת שגם בשנת 2011 סיפורי אגדות עדיין קיימים. כל המרכיבים של סיפור טוב היו לנו פה: הנסיך התאהב בבחורה מפשוטי העם והחליט לשאת אותה לאישה, והנתינים באקסטזה.
בהיסטוריה המודרנית לא זכורה התלהבות גדולה כל כך מזוג שבא בברית הנישואים. האחד – הנסיך ויליאם, בנה של הנסיכה דיאנה, האיש שביום מן הימים יישב על כס המלוכה עם קצת פחות שיערות על הראש. השנייה – קייט מידלטון, עד לא מזמן עובדת בחנות בגדים בלונדון, והיום מחזיקה בתואר הדוכסית מקיימברידג', בדרך הבטוחה להפוך למלכה.
למרות שבקושי שמענו את שניהם מדברים, הצליחו ויליאם וקייט למלא יותר עמודי צהובונים מכל זמר או כוכב קולנוע. אפילו להיות אחותה של הדוכסית מספיק כדי שירדפו אחרייך לכל מקום. אחרי שגילינו סוף סוף מי עיצבה את שמלת הכלה, צפינו בדוכס ובדוכסית מחליפים נדרים בכנסיית ווסטמינסטר, מנופפים להמונים מתוך הכרכרות המוזהבות ומתנשקים על המרפסת של ארמון בקינגהאם, גם אנחנו התאהבנו בזוג שאיפשר לנו לברוח מכל שאר החדשות הקשות של השנה.
נכון, זו בסך הכל חתונה בתוך מוסד אנכרוניסטי ומיושן שחלף זמנו. אבל נדמה שלמשך כמה רגעים, מיליונים בבריטניה וברחבי העולם מצאו נחמה בעולם התמים של נסיכים ונסיכות, שמלות נוצצות וכובעים מוזרים. למשך כמה שעות באפריל הנסיך ויליאם וקייט מידלטון הכניסו אותנו, אולי בפעם האחרונה, לתוך עולם האגדות.