חן אורנשטיין, בת 29, זוכרת בדיוק את הרגע שבו התאהבה בחלל. "בכיתה א' הייתי בבית כנסת והרב דיבר על השיגור של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל, ואני זוכרת שיצאתי החוצה בהתלהבות מטורפת", היא מספרת. ומאז היא עברה כברת דרך: הילדה הדתייה שגדלה במושב בית גמליאל הפכה למהנדסת חלל והובילה מהפכת חלל באקדמיה הישראלית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
היום חן היא מרצה ופאנליסטית קבועה בכנסי חלל יוקרתיים ברחבי העולם – ולה שיא של עשרות אירועים ברזומה. לפני חודש הכריזה שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל, כי סוכם עם נאס"א, סוכנות החלל של ארצות הברית, על הכשרת האסטרונאוטית הישראלית הראשונה. שמה של חן כבר נקשר בתפקיד בקרב קהילת החלל הישראלית.
גם חן מצידה בטוחה שהיא תגיע לחלל. "אני מתכוונת להיות האסטרונאוטית הישראלית הראשונה בחלל. איך זה יקרה? זה כבר תלוי במדינה", היא מצהירה. "אם לא ישלחו אותי לחלל כנציגת ישראל, יהיה עליי – כמו על רבים מחבריי – לעזוב את ישראל ולעבוד בתעשיית החלל העולמית, כדי לנסות לגרום לזה לקרות בדרכים אחרות, כמו דרך סוכנות החלל האירופית או חברות חלל פרטיות".
מה שבטוח מבחינתה הוא שבעוד כמה שנים כולכם תשמעו את השם שלה. "יש לי את כל הנתונים שמחפשים באסטרונאוט", היא אומרת, "ועוד כמה שנים יהיו לי עוד יותר".
"לא חשבתי שאני יכולה"
בשביל להבין את אהבתה לחלל ואת ההתמחות שלה בתחום צריך לחזור להתחלה. "הייתה לי ילדות מושלמת בבית גמליאל", מספרת חן ומעלה זיכרונות משחר ימיה במושב הדתי-לאומי, הסמוך ליבנה. בגיל 12, בעקבות הזדמנות עסקית של אביה – עברה עם משפחתה להונג קונג לשלוש שנים. "המעבר הזה שינה הכול", היא מספרת. "למדתי שם בבית ספר באווירה בין-לאומית. פתאום נחשפתי להמון תרבויות שונות. זה היה מדהים, ובמבט לאחור, זה גם מה שהתניע את החזרה בשאלה שלי".
כשחזרה לארץ והתחילה ללמוד באולפנה, הרגישה שמשהו בה השתנה. "פתאום הדברים שאמרו, דברים שגדלתי עליהם, כבר לא התיישבו לי. פתאום היה לי קשה לקבל כל מיני אמירות על מי שלא יהודי או לא דתי".
"האמת היא שאף פעם לא חשבתי שקריירה בחלל זו אפילו אופציה בשבילי כשהייתי ילדה", היא אומרת ונזכרת בתקופת התיכון בבית הספר התורני לנערות "פלך", בקריית עקרון, שבו למדה. "למרות שזה בית ספר ששואף למצוינות, לא הכרתי הרבה נשים שעסקו במקצועות ה-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). בפיזיקה, לדוגמה, היינו רק חמש בנות. אבא שלי היה מהנדס מכונות והוא טיפח בי את הקשר לטכנולוגיה, הוא היה מראה לי תמיד איך דברים עובדים".
העובדה שלא יצאה לקורס טיס היא מבחינתה אחת ההחמצות הגדולות של חייה. "התקשרו אליי למיונים לטיס כשהייתי בכיתה י"א", משחזרת חן, "ולא חשבתי שאני יכולה. אמרתי לעצמי: 'מה הקשר ביני לבין טיס?' ולא הלכתי. בדיעבד, אני חושבת שהייתי יכולה להיות טייסת ממש טובה. ואני חושבת שהמקרה הזה מוכיח כמה קריטית ההיכרות עם דמויות שמעניקות השראה, מה שנקרא מודלינג. כי ברגע שאת מכירה בסביבה הקרובה שלך נשים שעשו דברים מגוונים כל כך – יש לך פתאום האפשרות לבחור. כשבנות הולכות לשירות לאומי אחרי התיכון ומתעסקות בנושאים יותר טיפוליים וחוות חוויות חיוביות – זה גם מה שהן הולכות לעשות אחר כך".
חן מזכירה את נווטת הקרב הישראלית הראשונה תמר אריאל. גם היא הגיעה מבית דתי, ולמרבה הצער נהרגה בתאונה בסופת שלגים בנפאל. "היא ממש יכלה להיות דוגמה בשבילי כילדה, לא עלה בדעתי שאני יכולה לעשות את כל זה. אם הייתי שומעת עליה אז, הייתי מעיזה ללכת. מכיוון שלא היה לי כנערה ביטחון עצמי, וגם לא ראיתי אף אחת אחרת עושה את זה, גם כאישה וגם כדתייה שאלתי את עצמי: איך אני אעשה את זה?"
"זה היה מרגש ומשמעותי"
אף שלא יצאה לקורס טיס, השירות הצבאי היה מבחינתה נקודת מפנה. "מצאתי את עצמי משרתת כמדריכת סימולטור טיסה בחיל האוויר במשך שלוש שנים", מספרת חן. "עד היום אני אומרת שבנאס"א מקצועיים פחות מחבורת מדריכות סימולטור בנות 18 בצה"ל, מניסיון בשני המקומות. כי בסופו של דבר, מהות התפקיד של מדריכות הסימולטור הוא תחקור טיסות, ולראות איך תמיד אפשר להשתפר. וכשאת עסוקה שלוש שנים במה היה טוב ובמה אפשר להשתפר, זה הופך אותך לבן אדם הכי מלוטש שאת יכולה להיות, וכל אחת מהן מגיעה למקומות מטורפים בגלל המנטליות הזו".
"בשנה השלישית הסמיכו אותי להקים גף הדרכה למל"ט מסווג חדש בחיל האוויר", ממשיכה חן. "הייתי בקורס בחברה שבונה את המל"ט, ולאחר מכן, יחד עם צוות הקמה – כתבנו את המערכים, הקורסים לטיסות סימולטור למל"ט הספציפי, ואפילו העברתי את הקורסים הראשונים בצה"ל למפעילי כטמ"ם. זה היה מרגש ומשמעותי".
אחרי השחרור של חן, הרצאת TED של גווין שוטוול (Gwynne Shotwell), נשיאת SpaceX ומנכ"לית התפעול של החברה, הייתה מבחינתה רגע של הארה. כל הנקודות בחייה התחברו לקו ישר אחד שמוביל, איך לא – לחלל. "ראיתי אותה מדברת על התוכניות של החברה לעתיד, על ההתיישבות במאדים, וחשבתי לעצמי: היא מהנדסת מכונות, וואו! איזו אישה מדהימה, איך לא הכרתי נשים כאלה? אני רוצה להיות כמוה".
"אני זוכרת שחיפשתי את המייל שלה באינטרנט, מצאתי אותו", ממשיכה חן לתאר. "אני די בטוחה שהיום אנשים לא ימצאו אותו בקלות כזאת. כתבתי לה: 'ראיתי את ההרצאה שלך ב-TED, ממש גרמת לי להשראה, אני רוצה לעשות את מה שאת עושה' – והיא הגיבה! היא אמרה משהו בסגנון 'כן, לכי על זה, זה ממש כיף, כדאי לך'. וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל אישור וללכת עם זה עד הסוף".
להתערבב עם תעשיית החלל
ואכן, היום חן היא מהנדסת חלל ובעלת שני תארים בהנדסת מכונות וגיאופיזיקה. סיפור האהבה שלה עם החלל הפך לתפנית מקצועית כשחיפשה קורסים בחלל באוניברסיטת תל אביב ולא מצאה. "הלכתי למי שהיה אז ראש בית הספר להנדסה מכנית", היא מספרת, "ואמרתי לו: תקשיב, אנחנו רוצים לחקור חלל, איפה עושים את זה? אנחנו רוצים ללמוד הנדסת חלל, איך זה שאין מסלול כזה?
"עניינו אותי באותו זמן שני כיוונים: הנדסה ומדע", אומרת חן. "רציתי להבין איך לבנות כלים שיעזרו לנו לחקור את היקום ואיך לפענח את התוצרים שמתקבלים מהם וללמוד מהם על העולם שלנו". בשלב זה הבינה שקיים פער בין תעשיית החלל ההולכת וגדלה בארץ ובין יישומה באקדמיה. "מגן ועד תיכון קיים חינוך פורמלי בשיעורי מדעים – ובלתי פורמלי במסגרת עמותות כמו קרן רמון", היא מסבירה. "אחרי האוניברסיטה יש תעשיית חלל שגדלה, מתפתחת וצריכה עובדים, אבל באמצע, באקדמיה – לא קורה כלום, לעומת מדינות אחרות".
חן נזכרת בשיחה שניהלה עם מנהל חלל בכיר בתעשייה האווירית: "אמרתי לו, 'אתה מקבל סטודנטים בלי כלים לעבוד'. הוא ענה: 'כן, אני מכשיר אותם בעצמי'. אז אמרתי לו, 'זה לא מה שאמור לקרות, אתה אמור לקבל אותם מוכשרים כבר, או לפחות עם רקע כלשהו'".
"כשסין, לדוגמה, רצתה להפוך למעצמת חלל", מסבירה חן, "היא שלחה את הסטודנטים והחוקרים שלה ללמוד באוניברסיטאות הכי טובות בארצות הברית. ככה בונים תעשייה. אבל בארץ יש פער, ונדרשת עשייה כדי לסגור אותו. כתוצאה ממנו אנשים מוכשרים מראש לא פונים לתחום, כי הם לא נחשפים אליו, ואלו שכן מודעים – לא מקבלים בארץ את הכלים להתפתח. הרבה מהם נאלצים לעזוב לחו"ל".
בנקודה זאת החליטה חן לשאת על כתפיה במלוא הרצינות את אתגר לימודי החלל – ובתוך ימים ספורים היא ייסדה את Space TAU – מועדון חלל ראשון מסוגו בארץ. מה שהתחיל כיוזמה צנועה ומקומית של סטודנטים הפך בהנהגתה למודל שאומץ באוניברסיטאות בכל הארץ. ההצלחה חסרת התקדים של מועדוני החלל ושיתוף הפעולה ביניהם הובילו בהמשך להקמת Space Campus IL – קהילת הגג של סטודנטים בתחום החלל בישראל, בהנהגת "רקיע" ובשיתוף סוכנות החלל הישראלית. רקיע היא עמותה לתועלת הציבור הפועלת להנגשת תחום החלל לציבור והיא גם זאת שהובילה את שיגורו של האסטרונאוט איתן סטיבה לחלל.
"היום יש לנו למעלה מ-800 סטודנטים במועדון באוניברסיטת תל אביב", מספרת בגאווה חן, המייסדת והמנכ"לית הראשונה. "הם מקבלים תוכן חלל מקצועי שלא היה לפני כן באוניברסיטה, מתערבבים עם תעשיית החלל הישראלית, ומעל לכול – מקבלים התנסות פרקטית בהנדסת חלל". דוגמה לכך היא פרויקט הרובר – פרויקט שבו נבחרת של כ-40 סטודנטים משתתפת בתחרות בין-לאומית לרובוטיקת חלל, ובמסגרתה הם בונים רכב חלל שנועד למשימות מחקר על כוכב הלכת מאדים.
"הכי חשוב זה דרכון זר, לצערי"
נוסף על חילופי הסטודנטים שלמדה בהם הנדסת חלל, חן נסעה גם להכשרות ולהרצאות בנאס"א ובסוכנות החלל האירופית, ובנתה לעצמה את התשתית האקדמית שהמערכת בארץ לא סיפקה. במקביל החליטה לפעול גם רוחבית לשינוי המצב. "אומנם התואר השני בהנדסת חלל בארץ בחיתולים", היא אומרת, "אבל זה מתקדם וזה יקרה. אני דוחפת לזה – יחד עם השותפים השונים. אני שמחה שאחרים ייהנו מזה, אבל לי זה כבר לא רלוונטי. אני טסה עכשיו ללמוד תואר שני ולהתמקצע באירופה, כדי להשיג את מה שאני רוצה. הלוואי שהייתה לי האופציה להישאר בארץ ובכל זאת להתקדם. זה מאוד מצער. 'בריחת המוחות' קוראים לזה".
"בסופו של דבר אני רוצה להיות אסטרונאוטית בעוד ארבע-חמש שנים. כדי לעשות את זה, למשל בסוכנות החלל האירופית, נדרש לא רק תואר שני במקצוע מדעי, אלא גם שלוש שנות ניסיון בתעשייה ועוד נקודות בונוס, כמו רישיון טיס ושפות נוספות. אבל המרכיב הכי חשוב שאני צריכה כרגע הוא דרכון זר, לצערי", אומרת חן באכזבה. "בזמן שמדינות אחרות משקיעות מיליארדים בתוכניות חלל אזרחיות ויפיקו מכך הרבה תמורות בעתיד, ישראל תישאר מאחור, ולא כי היא לא יכולה – אלא כי היא בוחרת שלא לעשות את זה, או יותר נכון, היא לא בוחרת כן לעשות את זה".
כשהכריזה השרה גמליאל בכנס רמון כי סוכנות החלל הישראלית החלה במיון מועמדות לתפקיד האסטרונאוטית הישראלית הראשונה בחלל בשיתוף נאס"א היא לא ציינה מתי תיבחר האסטרונאוטית ומתי תשוגר הנבחרת לחלל, אך שמה של חן כבר נקשר לתפקיד זה. "כל מה שנשאר הוא שהמדינה תתרגם את ההצהרות למעשים", אומרת חן, שמצפה שהתהליך הזה כבר ייצא לפועל: "אני מברכת על החלטת השרה ומקווה שבקרוב יפרסמו מידע קונקרטי יותר לגבי זה".
"התיישבות בירח היא היעד הבא"
חן מובילה גם פיתוחים בתחום החלל במסגרת עבודתה בחברת אקטר, חברה המפתחת ציפויים ייחודיים לטלסקופים ולחלליות. "יוצא לי להיות חלק קטן מכל פרויקט שיוצא בסוף לחלל", היא אומרת בהתרגשות על עבודתה. "השתתפנו עד היום בלמעלה מ-50 משימות חלל. המשימות האלו נוכחות בכל מקום בחברה – אחד מהם הוא חדר הישיבות, שבו מככבים פוסטרים של החלליות והחלקים שעשינו בהן. גם על הקיר במשרד שלי אפשר לראות חלקי חלליות קטנים ועדות למשימות הגדולות הבאות – כמו דגמים לחומרים עבור תחנת החלל העתידית שתקום סביב הירח וחול ירח".
חן מאמינה שהירח הוא היעד הבא, והיעד הזה מבחינתה כבר ממש מעבר לפינה. "בזמן האחרון אני שקועה לגמרי במשימת ההתיישבות על הירח שמתחילה בשנתיים-שלוש הקרובות", היא אומרת. "וכל שבוע אני מתעסקת בזה. לשם האנושות צועדת". לצד זאת, לפחות אחת לחודש היא על הקו לאירופה או ארה"ב – בפגישות עם קולגות מסוכנויות חלל וחברות חלל.
"חלל, בעיני רבים מאיתנו, הוא עדיין מושג רחוק ולעיתים מאיים", מסבירה חן. "הזיכרון הקולקטיבי של אסון קולומביה ב-2003 והטרגדיה של אילן רמון ז"ל מהדהדים בתודעה הישראלית. זה מושרש כל כך בתרבות שלנו, אבל כשאת עובדת בתחום", אומרת חן ומחייכת, "את רואה שבכל כמה חודשים אנשים עולים לחלל וחוזרים. בכל רגע נתון יש אסטרונאוטים בחלל, ומכל תאונה או תקלה – מפיקים הרבה לקחים. הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים ארציות גבוה יותר מבתאונת חלל".
"הגיע הזמן להביט למעלה"
נוסף על שאר עיסוקיה, חן מובילה מהפכה בחינוך לחלל עבור נשים. בתוכנית "סודקות את תקרת הזכוכית" מבית "כל ישראל חברים", היא מחברת בין תלמידות תיכון מהפריפריה לתעשיית החלל. בקרן רמון, שהוקמה בידי רונה רמון ז"ל לאחר אובדן אילן ואסף ז"ל, היא מדריכה ב-SpaceLab – ורואה איך החלל מצית את דמיונו של הדור הבא.
"כששואלים ילדים מה הנושאים שהכי מעניינים אותם, התשובה תהיה חלל ודינוזאורים", צוחקת חן. "בתוכנית אנחנו משתמשים בנושא שממש מעניין ילדים, כדי ללמד מיומנויות טכנולוגיות, ניהול פרויקטים ועבודת צוות". אבל חינוך לחלל, חשוב ככל שיהיה, הוא רק קצה הקרחון. "בעוד אנחנו משקיעים בלהצית את הדמיון של הדור הבא, אנחנו צריכים בתור מדינה גם לעשות את הצעד הבא – לדאוג שיש לילדים האלה הכלים לעסוק בחלל בתור מקצוע ולהפוך את החלומות למציאות. כשמזמינים אותי להרצות במסגרות חינוך – אני תמיד שמחה ללכת, אבל נדרש פה מהלך גדול יותר ורשמי".
"ישראל היא אחת משבע המדינות היחידות שיכולות לשגר משטחן, ואני בטוחה שרוב האנשים לא יודעים את זה", מגלה חן, "אבל כמו בכל דבר – המדינה נוטה להשקיע בעיקר בצד הביטחוני. המהפכה בתעשייה כבר כאן", היא ממשיכה. "יש לנו בתור מדינה בסיס טכנולוגי רחב מהעולם הביטחוני, אבל אנחנו צריכים להשכיל לקחת אותו ולתעל אותו לטובת סטארטאפים ותעשייה אזרחית. עדיין לא הצלחנו לעשות את המעבר הזה".
"רוב האנשים לא מבינים באיזו תקופה היסטורית אנחנו חיים", היא מסכמת. "אנחנו הדור שיראה את האדם הראשון על מאדים, את ההתיישבות הראשונה על הירח. יותר מ-50 מדינות עובדות על זה ביחד – כי בחלל אין גבולות, אין מדינות, יש רק אנושות אחת שעובדת יחד".
"זה אולי נשמע תמים", משתהה חן לרגע, "אבל כשאתה מסתכל על כדור הארץ מלמעלה, אתה לא רואה טריטוריות. ובזמן שאנחנו עסוקים במלחמות עם שכנינו – בצדק, בלית ברירה, אני לא נכנסת לזה – העולם מתקדם למרחבים אין-סופיים. הפרדוקס הוא שדווקא במצב הנוכחי, כשישראל מתמודדת עם איומים קיומיים, חשוב יותר מתמיד להרים את המבט מעלה ולהיות חלק מהמאמץ האנושי הגדול הזה. הגיע הזמן שמישהו ייקח את המושכות ויצעיד אותנו קדימה – לפני שנפספס את המהפכה הגדולה הבאה של האנושות".