לא קל לקבל תמונת מצב אמיתית על העובר על בעלי החיים בטבע. אולם, דוח חדש מראה כי דווקא המלחמה הורידה את מספר החיות שנפגעו בטבע – כך לפי מרכז האקלום באגמון החולה המטפל בחיות בר מוגנות מאזור אצבע הגליל, רמת הגולן וסובב כנרת: "החצי השנה האחרונה הייתה התקופה עם הכי מעט גוזלים וגורים שקיבלנו מאז שהמרכז נפתח", אומרת ד"ר רונה נדלר-ולנסי, וטרינרית ומנהלת מרכז האקלום.
המרכז הוקם לפני ארבע שנים וחצי בשיתוף פעולה של קרן קיימת לישראל ומכללת תל-חי, ויש בו מרפאה, גוזליה וכלובי אקלום. הוא נועד בעיקר לטפל בחיות בר שנפגעו, לשקם אותן ולספק להן סביבה מיטיבה לשחרור מוצלח לטבע. במקביל למטרה זו, הצליח הצוות להפחית מראש את מספר הפגיעות על ידי אבחון גורמי הפגיעה וצמצומם: "כשלא היה את מרכז האקלום כל חיה שנפגעה בגולן או בגליל הייתה מועברת במקרה הגרוע לפינת חי באזור או במקרה הפחות גרוע לשמורת החולה, וממתינה שם לטרמפ לבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי ברמת גן - היחיד שהיה בזמנו", אומרת ד"ר נדלר-ולנסי. וטרינרית ומנהלת מרכז האקלום. "מעבר לזה שכמעט כל החיות לא שרדו את ההמתנה, הרבה מידע הלך לאיבוד".
על פי הדו"ח המסכם של 2023, במהלך השנה הגיעו למרפאה 337 חיות בר לטיפול - מספר המטופלים הגבוה ביותר מאז הקמת המרכז. גורמי הפגיעה העיקריים היו איסוף גוזלים על ידי בני אדם, דריסה על ידי כלי רכב, תקיפה על ידי בעל חיים וציד לא חוקי. ב-14 אחוז מהמקרים גורם הפגיעה אינו ידוע. 193 פרטים הושבו לטבע, 21 אחוז מהמטופלים מתו במהלך האשפוז ו-14 אחוז מהמטופלים עברו המתת חסד בשל פציעות שלא מאפשרות שיקום וחזרה לטבע.
לאחרונה יצא הדו"ח הראשון לשנת 2024, ולפיו רק 120 בעלי חיים פגועים הגיעו למרכז האקלום במחצית הראשונה של השנה. זו הכמות הנמוכה ביותר מאז הקמת המרכז - תוצאה ישירה של מלחמת "חרבות ברזל", וכפועל יוצא ממגבלות הכניסה לשטחים בצפון. נוסף על כך, כמות החיות הפגועות שמגיעות למרכז מעידה על היקף הקינון. על פי הדו"ח, גם כמות הקינונים נמוכה מאוד, כאשר ייתכן שהשריפות באזור אחראיות לירידה במספר הקינונים.
"2024 היא שנה חריגה בכל מובן", מציינת נדלר-ולנסי. "בתחילת המלחמה שחררנו את כל בעלי החיים שהיו אצלנו מחשש שלא נדע מתי נוכל לגשת אליהם שוב". לדבריה, העבודה במרכז האקלום חזרה בהדרגה, ואומנם הצוות עובד כיום במתכונת מלאה, אבל עקב המלחמה נוצר מחסור בנתונים. "זו הייתה התקופה עם הכי מעט גוזלים וגורים שקיבלנו. הגיעו אלינו בעיקר פגיעות שקשורות למלחמה כמו שועל שבא אלינו מאזור ירי, צב עם כוויות קשות משריפה שפרצה מפגיעת רקטה ובעלי חיים שנפגעו מדריסות של רכבים צבאיים באזורי טבע".
הבאז סביב הבז
כדי לדעת ממה חיות הבר נפגעות נדרשת, מעבר לדיאגנוזה הקלינית, עבודת בילוש במטרה להבין באלו תנאים בעל החיים נמצא. לכן המרכז משמש גם כאתר מחקר שמתמקד בשתי סוגיות עיקריות: מיפוי וניתוח גורמי פגיעה, ובמקביל מעקב צמוד אחרי בעלי החיים שמושבים לטבע - לשם יצירת פרוטוקולים מפורטים ככל האפשר לחיות שיבואו בהמשך לטיפול.
"כל חיית בר שמגיעה אלינו מקבלת טיפול, זמן שיקום ומשוחררת בחזרה לטבע", אומרת נדלר-ולנסי, "למשל, אם מגיע אלינו עוף דורס שנפגע כתוצאה מהתחשמלות אז נדווח לאקולוג העופות של רשות הטבע והגנים והוא יעביר את המידע לחברת החשמל שתמגן את האזורים הבעייתיים. קיבלנו גם לא מעט מקרים של חיות בר - מזוחלים ויונקים ועד לציפורים - שנפגעו ממלכודות דבק. המשרד להגנת הסביבה עובד שנים בניסיון להוציא את השימוש במלכודות מחוץ לחוק אך בינתיים ללא הצלחה. במסגרת שיתוף הפעולה עם מכללת תל-חי, סטודנטיות הקימו פרויקט ברשתות החברתיות ובשטח שמטרתו להעלות את המודעות לבעייתיות בשימוש במלכודות אלו".
כמו כן, היא אומרת, בעלי החיים שמגיעים למרכז הם סוג של זכוכית מגדלת ביחס לתהליכים שצפויים לקרות בשטח. נדלר-ולנסי מציינת כדוגמה את שתי ההתפרצויות של שפעת העופות בצפון הארץ בשנים האחרונות - בשני המקרים המטופל הראשון שנמצא חיובי התגלה בביקור במרפאה, כמה שבועות לפני שיא ההתפרצות. במצב כזה אפשר לדגום כל מטופל שמגיע ולדעת "לחפש" את הווירוס, כמו גם לנקוט בפעולות מנע של העברת מחלות, כמו בידוד, מיגון הצוות המטפל וחיטוי.
הפן הנוסף של הפעילות המחקרית מתמקד במעקב אחר בעלי החיים שהושבו לטבע: "לפני ההשבה לטבע מחברים לבעלי החיים משדרים, ואז אנחנו יכולים להיעזר בנתונים שמתקבלים מהשטח כדי לטפל בצורה טובה ומותאמת יותר", אומרת נדלר-ולנסי. "למשל כשבז הגיע בעבר עם פריקה של המרפק היו מבצעים המתת חסד מכיוון שסיכויי ההישרדות במצב כזה נחשבו נמוכים מאוד. באחד המקרים האחרונים הצליחו במרכז להחזיר את המרפק למקום. נתנו לבז זמן להחלים וראינו שהוא חזר לעוף בצורה טובה, אז הצמדנו לו משדר ושחררנו אותו כדי לראות אם יוכל לחזור לתפקוד מלא בטבע. זה היה מדהים לראות שהבז חזר לאתר הקינון שלו". לפני שנפל המשדר, שמוצמד בדבק ולא בשיטה פולשנית, הספיקו אנשי מרכז האקלום לראות שהבז נטמע באופן מלא באוכלוסייה שלו: "למדנו שהבז מתפקד לחלוטין אחרי פגיעה שהייתה נחשבת לבלתי ניתנת לתיקון".
במקרה אחר, אושפז בז שגדל בשבי והיה מורגל לבני האדם: "פרטים כאלו נחשבים לפרטים שאי אפשר לשחרר מחשש שלא ישרדו בטבע", מסבירה נדלר-ולנסי. לדבריה הבז עבר תהליך אקלום ארוך עם בזים אחרים, שבו אפשרו לו לתרגל ציד בתעופה. "אחרי תקופה ארוכה שחררנו אותו עם משדר וראינו שהוא נשאר קרוב מאוד לאזור השחרור", היא מספרת. לאחר הסתגלות, הם ראו שהבז מסתדר ומתחיל לצוד לבד. "הוא שרד כמעט שנה לאחר השחרור – פרק זמן מרשים מאוד לבז שגדל בשבי".
"המטרה של המחקרים שאנחנו עורכים היא להבין מה מוביל להצלחה של בעלי החיים להתאקלם בטבע", אומר עמנואל לוריא, רכז המחקרים של מרכז האקלום, "ולהרכיב מכל המידע שמתקבל פרוטוקול מסודר ומפורט שעשוי להגדיל את סיכויי ההישרדות של בעלי החיים. ידוע שבעלי חיים מאותו המין מתנהגים באופן שונה אחד מהשני, גם בטבע וגם בזמן האקלום, וההבדלים האלה יכולים להיות משמעותיים להצלחתם בהמשך. אנחנו רוצים להעשיר את הידע שיש לנו כדי שיהיה כמה שיותר מפורט ביחס לכמה שיותר מינים מייצגים, כדי שנוכל לבנות מתודולוגיות של טיפול".
במחקר על שרידות ותפוצה של בזים מצויים לאחר האקלום, למשל, תוצאות הביניים מראות שבזים מאוקלמים מצליחים להתנהג בצורה דומה מאוד לבזים בטבע, ושיש משמעות גדולה מאוד להבדלים בין פרטים. "גילינו שבזים מאוקלמים מוצאים מקומות קינון, קובעים לעצמם טריטוריה ולומדים על השטח החדש תוך כמה שבועות", אומר לוריא. "אנחנו גם מתחילים פרויקט אקלום של שעיר מצוי - מין ינשוף מצוי בארץ - שאין עליו הרבה מידע. אפילו את הגיל שלו מתקשים בדרך כלל לקבוע במדויק".
"מרכז האקלום לחיות בר באגמון החולה מייצרת מוקד משמעותי של שיתוף פעולה פורה בין גופי שמירת הטבע בישראל", אומר ירון צ׳רקה, הצפר הראשי של קק״ל. "היתרונות היחסיים שלו כמוקד ידע מקצועי בנושאי אקלום, עם המיקום הייחודי, מאפשרים לנו לסייע באקלום של בעלי חיים לאחר שזכו לטיפול מעמיתנו ברשות הטבע והגנים".