"האסטרונאוטים של נאס"א, וגם הרוסים והאירופי שהיה שם – כולם היו ממש זמינים לעזור לנו. כשהייתה לי שאלה איך לעשות משהו, או איפה אפשר למצוא את הכלים האלה הם ישר הצטרפו, ועזרו בכל מה שאפשר", מתאר האסטרונאוט הפרטי איתן סטיבֶּה את האווירה בתחנת החלל הבינלאומית במהלך משימת AX-1. סטיבה ועוד שלושה אסטרונאוטים פרטיים עבדו שם לצד האסטרונאוטים המקצועיים של סוכנויות החלל, וגם לצד הקוסמונאוטים הרוסים, בצל המתיחות בעקבות המלחמה באוקראינה. "ארוחות הערב בתחנה הן בדרך כלל משותפות לכל הצוות. בארוחות יום שישי כולם מתכנסים, כל אחד-עשר אנשי הצוות, מחכים לכולם ואוכלים ביחד. במוצאי שבת כולם מתכנסים יחד באזור האמריקאי לצפות בסרט. במוצאי שבת אחד צפינו בסרט אמריקאי, ובזה שאחריו בסרט רוסי, עם כתוביות. זו עבודה משותפת לגמרי".
במסיבת עיתונאים מקוונת מהמתקן של חברת אקסיום ביוסטון, שם אנשי הצוות עדיין ממשיכים את תחקירי המשימה שהסתיימה עם נחיתתם לפני כשבועיים, סיפר סטיבה כי שיתוף הפעולה אינו רק ברמה החברתית. "המחשבה הזו של סיוע אחד לשני היא הבסיס לכל העבודה שם. אם אני עושה עבודה במעבדה מסוימת ועובר לידי אסטרונאוט כלשהו ורואה שאני מתקשה עם משהו. למשל שהמצלמה זזה או התרחקה, או שאני משתמש בעדשה לא מתאימה, הוא מצטרף ועוזר. אם אני שואל איפה נמצא משהו, הוא לוקח אותי להראות לי, הבעיה שהם מרחפים הרבה יותר מהר מאיתנו, ועד שאני מגיע הוא כבר בדרך חזרה עם מה שחיפשתי. שיתוף הפעולה הוא יוצא דופן".
ללמוד לרחף
לדברי סטיבה, הדבר שהכי קשה להתרגל אליו בעבודה בחלל הוא הריחוף בתנאי חוסר כבידה. "זה מאוד לא טבעי לרחף. זה משהו שמסבירים לך ואתה יודע מה צריך לעשות, אבל התנועה של הגוף היא מסורבלת, היא לא מתאימה. לוקח איזה יום-יומיים עד שלומדים לרחף. אחד הדברים שצריך לזכור לעשות זה לא לקחת דברים בידיים כשאתה יוצא לדרך בתוך התחנה: לחבר אליך את הדברים שאתה לוקח, או לשים אותם בכיסים. את הידיים צריך להשאיר פנויות כדי להאחז בדברים, להאט, להאיץ, לזוז מהדרך אם מישהו בא מולך. לוקח כמה ימים עד שהגוף מתרגל והראש מתרגל לפעילות הזאת, אבל אחרי שמתרגלים – זה אושר. הריחוף הזה הוא נפלא: היכולת לעמוד על התקרה או על הקיר ולהרגיש שזו הרצפה – זו יכולת מדהימה".
במסגרת הפעילויות החינוכיות של המשימה השתתפו בתי ספר רבים ב"אתגר המיקרו-כבידה", שבו הם ביצעו משימות שונות וגם הציעו לסטיבה אתגרים לתחנת החלל. "אחת הקבוצות הציעה שאנסה להיות מוגבל בפעילות פיזית, למשל לאכול בתחנה עם יד אחת בלבד. קשרתי יד אחת וניסיתי לאכול, וזה היה קשה, כי תנועה של יד אחת יוצרת תנועה סיבובית לכל הגוף, וצריך ללמוד איך להתאים את עצמך למגבלה".
אסטרונאוטים רבים מתמודדים עם ההגעה לתנאי חוסר כבידה עם "מחלת חלל" – בחילות וסחרחורות הנובעות מהקושי של המוח להתמודד עם המציאות החדשה. אחרים סובלים לעיתים מכבאי גב או מפרקים. סטיבה מספר כי הוא לא סבל דבר מאלה. "לא היה שום קושי כזה. כשמגיעים לחוסר כבידה יש גודש בראש ובאף. הראש קצת מתנפח, כאב ראש קל. מכינים אותנו לזה, אז אנחנו מוכנים וממשיכים לתפקד כרגיל עם התחושה הזו. דברים אחרים לא הרגשתי".
וללמוד שוב ללכת
לעומת ההסתגלות הקלה יחסית לתנאי החלל, אחרי שבועיים במיקרו-כבידה החזרה לכדור הארץ מאתגרת הרבה יותר, אמר סטיבה. "מכינים אותך לזה, אבל זה בכל זאת מפתיע. אפילו כשהחללית מתחילה את ההאטה, והכבידה היא רק עשרים אחוז מזו שעל כדור הארץ, פתאום אתה מרגיש שקשה להרים יד או רגל, וזה מפתיע".
הנחיתה של צוות AX-1 נדחתה כמה פעמים עקב תנאי מזג האוויר באזור שבו היה אמור הצוות לנחות בים. "כל עיכוב כזה גרם לנו עוד עבודה, כי נוסף על ההכנה הנפשית והפיזית היה צריך להוציא שוב מחללית הדרגון ציוד שהכנסנו אליה לקראת הניתוק מתחנת החלל", סיפר סטיבה. "אבל מבחינה אישית זה איפשר לי לעשות עוד דברים שלא היו בתוכנית העבודה, כמו חזרה נוספת על חלק מהניסויים, השלמות של דברים ועוד".
בנחיתה עצמה מתמודדים האסטרונאוטים עם תאוצה חזקה, ומרגישים כבידה של כ-4.5g, כלומר חשים שמשקל גופם גדול פי 4.5 ממשקלם על כדור הארץ. הם גם מתמודדים עם כמה דקות של ניתוק קשר, עקב ההתחממות העזה של החללית בחיכוך עם האטמוספרה. "בדקות האלה זכרתי כמובן שזו הייתה הנקודה הרגישה בטיסה של קולומביה, שבה נספה אילו רמון. זה עבר מהר ודי חלק. לאחר הנחיתה עצמה, צריך עזרה ללכת ולקום. הנוזלים בגוף עוד לא מאוזנים, והאחיזה של הרגל ברצפה לא נוחה. בימים הראשונים הלכנו מאוד בזהירות, תמיד עם מישהו לידנו למקרה שניפול. שאר התחושות הפיזיולוגיות לא משמעותיות. לאחר הנחיתה טסנו במסוק מהאנייה שאספה אותנו לפלורידה, שם חיכתה לי אורה (רעייתו – א.נ). זה היה מרגש, ומשם נסענו לפגוש את כל הילדים והנכדים. לאחר הנחיתה עשינו גם בדיקות רפואיות שקשורות לניסויים המדעיים שבהם השתתפנו, ובהן אנו ממשיכים עד היום".
שלוש… שתיים… אחת… שיגור!
חוץ מהחזרה מהחלל, החלק המסוכן ביותר במשימה הוא השיגור עצמו, וגם המרגש ביותר. השיגור תוכנן במקור לסוף פברואר 2022, אך נדחה כמה וכמה פעמים, עקב סוגיות בטיחות ומזג אוויר, ובסופו של דבר יצא לפועל רק ב-8 באפריל. הדחיות הרבות רק העצימו את ההתרגשות, סיפר סטיבה. "קמנו בשלוש לפנות בוקר, כדי להתאים את עצמנו לאזור הזמן של תחנת החלל, המתנהלת על פי שעון לונדון, אכלנו ארוחת בוקר, וטסנו במסוק מהווילה שבה היינו בבידוד למרכז החלל. זו טיסה של כ-45 דקות שבמהלכה ראינו על כן השיגור, מוארים, את טיל הפלקון שלנו ואת הטיל המיועד לשאת אסטרונאוטים לירח (טיל SLS של נאס"א הוצב לניסוי על כן שיגור אחר - א.נ.). לאחר הנחיתה נוסעים לחדר ההלבשה, לובשים את חליפות החלל, לא מאמינים שזה באמת קורה.
נוסעים לכן השיגור, שומעים ברכב את השיר שבחרנו – זו נסיעה של שלוש דקות למגדל השיגור. מזג האוויר יפה, השמיים כחולים, ואנו מתחילים להאמין שזה קורה. מסתכלים על המגדל מלמטה, ואז נכנסים למעלית שבה עלו אסטרונאוטים היסטוריים. למעלה עושים שיחה אחרונה עם המשפחה בטלפון עתיק, ואז מסתכלים על הנוף: קו החוף של פלורידה, יציעי האורחים. הולכים על הזרוע שמובילה לחללית, זה באמת קורה.
נקשרים למושבים, וסוגרים את הדלתות. כשהרחיקו את הזרוע ונכנס לחללית אור יום – מה שלא קרה בחזרות לשיגור – אתה מבין שזה באמת קורה. אני מתכופף ורואה מהחלון את החוף של פלורידה, מרגיש את הנדנוד הקל של טיל הפלקון ברוח. הספירה לאחור מתחילה 2:45 דקות לפני השיגור. 45 שניות לשיגור מתקבלת ההודעה שאנו מחכים לה: You are GO for launch – כולנו מקבלים צמרמורת ומבינים שאין דרך חזרה. אנו סופרים לאחור בקול רם יחד, ומאוד נהנים מתחילת השיגור העדינה. זה רגע מרגש מאוד. התלהבנו בכסאות, צעקנו משמחה וחיכינו להמשך".
על המשך השיגור סיפר סטיבה "מבחינת ההרגשה הפיזיולוגית זה פחות קשה מטיסה במטוס קרב. פועל עליך כוח של 1.5g או 2g. הכיסא נצמד אליך מאחור והתאוצה הזו נמשכת זמן רב יחסית. אבל תוך כמה דקות אנחנו כבר היינו בסביבה כהה לגמרי מבחינת הנוף בחוץ".
שגרת חלל
בתחנת החלל עצמה האסטרונאוטים נכנסים די מהר לשגרת העבודה. "בתחנה היום מתחיל בשש בבוקר שעון לונדון. יש שעה וחצי עד לתדריך הבוקר. הזמן הזה מוקדש לרחצה, התארגנות, סידור מתחם השינה, ארוחת בוקר. בשבע וחצי יש תדריך עם כל סוכנויות החלל ששותפות בהפעלת התחנה, הכנות לדברים שעומדים לעשות במשך היום, ואז כל אחד פונה לניסויים ולעבודה שלו. בצהריים אין הפסקה – חוטפים משהו לאכול כמו מנה חמה. עובדים על 19:30 ואז יש תדריך ערב, עם כל הצוות והסוכנויות. אחר כך ארוחת ערב. בסביבות שמונה מחליפים את התאורה בתחנה לתאורה לילה, להכין את הגוף לשינה, וב-21:00 כיבוי אורות".
ניסויים במיקרו-כבידה
סטיבה לקח איתו לתחנת החלל תוכנית עבודה מפרכת של יותר מ-30 ניסויים מדעיים. הוא נפגש בארץ עם המדענים, תירגל איתם את העבודה על הניסוי, וחזר על זה שוב ביוסטון, בהכנות למשימה, כשהמדענים הגיעו אליו עם מערכות הניסוי. אבל העבודה על כל ניסוי בתחנת החלל מורכבת בהרבה מאשר בכדור הארץ. "אפילו רק איסוף החומרים לניסוי מאתגר. אם למשל צריך להוציא משהו ממקפיא של מינוס 80 מעלות, אפשר לפתוח אותו רק לדקה אחת. אז אני צריך ללמוד את הסידור הפנימי של המקפיא, לדעת איך נראה מה שאני צריך להוציא. ללבוש את הכפפות המתאימות, לפתוח את התא הנכון, להוציא מה שאני צריך, להחזיר חזרה את שאר הדברים שהתחילו לרחף, ולסגור את המקפיא תוך פחות מ-60 שניות".
גם העבודה על הניסוי עצמו מאתגרת. "צריך להתקין מצלמת וידאו ולכוון אותה לאזור העבודה, להביא את כל המרכיבים לאזור הניסוי, לייצב את הגוף כך שיהיה אפשר לעבוד עם ידיים חופשיות. בזמן הפעלת הניסוי הכל זז. כל מה שלא משתמשים בו צריך להצמיד עם נייר דבק או גומיה, או לסגור בשקית זיפלוק, אחרת הכל מרחף".
גם אחרי הניסוי העבודה לא הסתיימה. "העבודה בתחנה מבוססת על זה שמשאירים את שולחן העבודה, או את השירותים או את חלון הצפייה בכדור הארץ, מסודרים כך שהבא בתור יוכל בקלות להיכנס לעבוד שם בלי להתחיל לסדר דברים".
סטיבה כאמור ממשיך גם היום את המעקב בחלק מהניסויים הרפואיים שנעשו עליו, ועוקב אחר התוצאות של ניסויים אחרים. "שמעתי מחלק מהמדענים שהניסויים היו טובים, כמו למשל הניסוי של Aleph Farms בגידול תרבית בשר בחלל. עם חלק מהמדענים הייתי בקשר שוטף, למשל עם יואב יאיר שהנחה אותי בזמן אמת איך לצלם את סופות הברקים מהחלל. המדענים מנתחים עכשיו את תוצאות הניסויים ואני מקווה שעוד כמה שבועות יתחילו להציג אותן. אני מקווה שבזכות העבודה בחלל אוכל לסייע לעוד ישראלים להשתלב בתעשיית החלל, גם באופן אישי וגם דרך רקיע, ולהכניס לתחום כמה שיותר תעשיות ישראליות".
לפתוח את הדלת לישראלים הבאים
משימת "רקיע", וסטיבה עצמו, ספגו לא מעט ביקורת בשל ההתייחסות אליו כאסטרונאוט כשלמעשה הוא תייר חלל, הטס באופן פרטי על חשבונו. את הכסף, היו שאמרו, אפשר היה לתרום למטרות אחרות. "ההשקעה בחלל היא לא במקום תרומות לגופים אחרים אלא בנוסף לתרומות רבות שלנו", הדגיש סטיבה. "במשימה הזאת נעשה שימוש בכסף פרטי במקום בכסף ציבורי, והוא נתרם כדי להשפיע על ישראל לטובה, דרך המשימה החינוכית, המדע ושאר המשתתפים".
גם את יעדיו לעתיד מתכוון סטיבה לתכנן לפי ההשפעה של משימת רקיע. "בעשור האחרון אני עוסק הרבה באימפקט. בודק את התוצאות של פרויקטים שאנו עושים, למשל עם אוכלוסיות מוחלשות. גם ברקיע הגדרנו יעדים, נבחן את האימפקט ונראה איך השפענו. אני מקווה להמשך בפעילות שלי ולהשפיע לטובה. למשל, ישראל הרבה פחות מעורבת בטיסות מאוישות, ואני מקווה שרקיע פתחה את הדלת להראות שזה אפשרי. מקווה שאסטרונאוט – או אסטרונאוטית – מישראל יטוסו בקרוב – אולי לירח".
האם סטיבה עצמו היה רוצה לטוס שוב בעתיד? אולי במשימה למאדים למשל? "כן, בטח", הוא משיב, אבל אז מוסיף, "עוד עשר שנים לא אהיה צעיר כמו היום, וזה יהיה יותר קשה".
משימת AX-1 הייתה המשימה המאוישת הראשונה של חברת אקסיום, המתכננת להקים את תחנת החלל הפרטית הראשונה, על בסיס התחנה הקיימת. כיצד רואה סטיבה בעקבות המשימה את המשך הפעילות האנושית בחלל? "המטרה של סוכנויות החלל היא כעת להתמקד בחקר החלל העמוק, ולהותיר לחברות פרטיות את הפעילות במסלול הנמוך סביב כדור הארץ. בעוד כמה שנים התחנה תהיה פרטית, פתוחה לכולם, גם לאסטרונאוטים של סוכנויות החלל. אני רואה את זה מתפתח יפה – זה יתפתח הרבה יותר מהר ממה שחשבתי לפני שנה".