זה קורה לאט-לאט. אנחנו אולי לא מרגישים את זה ביום-יום שלנו, אבל ים המלח, אחד מאוצרות הטבע הגדולים שיש לנו – מתייבש. זה מתבטא בעיקר בבולענים שנפערים, אבל גם להתחממות הגלובלית יש חלק בהתייבשות. שאלנו את ד"ר יובל ארבל מעמותת "צלול" מה יכולים להיות הגורמים, ובעיקר – מה ניתן לעשות כבר עכשיו.
מהירות שיא
כדרך הטבע, נהר הירדן זרם אליו, והוא למעשה אגם מים מלוחים מאוד ללא מוצא לים. קצב אידוי המים המהיר באזור המדברי והתנאים הגיאולוגיים שמקיפים אותו הפכו את האגם הזה לאחד ממקורות המים היחודיים בעולם. שלל מראות של אנשים צפים וקוראים עיתון במים, זומבים עם מסכות גוף של בוץ ותיירים שכמה שעות במים המופלאים מתקנים אצלם בעיות עור שלא הרפו במשך חודשים - הם עדות לכוח המשיכה של הפלא הזה.
שום דבר לא נמשך לנצח, אבל לטבע שסובב אותנו יש דווקא ידע פנימי יוצא דופן שמאפשר לו לשמר את עצמו פחות או יותר באותו המצב במשך שנים רבות, כך גם ים המלח. אבל בעשורים האחרונים, הידע הזה לא מצליח לנטרל את ההשפעה של בני האדם על האזור. גובה מפלס המים של ים המלח יורד במטר מידי שנה, מה שמוביל לקצב התייבשות שמביא איתו מצד אחד מופעים מהפנטים ברמה הוויזואלית, אך מצד שני – גם תופעות מסכנות חיים.
נסיגת המים המהירה מותירה קווים מקבילים וצבעוניים על קו החוף, והבריכות הצבעוניות שנוצרות מסביב כשהן מפוזרות בשוליים - הופכות כל תמונה בנוף המדברי לכזו שנראית כאילו היא משובצת באבני חן. בכלל, השינויים המהירים מספקים לכולנו, ובעיקר לגיאולוגים, הזדמנות לחזות בתופעות שבדרך כלל קורות במשך דורות, במרווח של כמה עשרות שנים בלבד.
אבל בעוד שאלה הם הסימפטומים, הבעיה שעומדת בבסיס היא התייבשותו המהירה של ים המלח. קל להבין את הסכנה בעזרת הבולענים הרבים שנפערים בקרקע. הבולענים הובילו לזה שחלק מכביש 90, הסמוך לעין גדי, סגור לתנועה כיום. האזור התיירותי של עין גדי, שהיה בעבר מאוכלס בבקתות תיירים מכל רחבי העולם - סגור גם הוא. כל זה קורה בגלל ששכבה תת-קרקעית של מלח שמתפרקת בתוך האדמה. אותה שכבה, שהייתה יציבה במשך דורי דורות והחזיקה את קרקעית הים ואת הקרקע שעליה בנויים מתקנים רבים - מתמוססת בגלל המים שמגיעים אליה.
איך יכול להיות שמגיעים אליה מים אם ים המלח דווקא מתייבש?
ובכן ,זו בדיוק הסיבה, כפי שמסביר ד“ר יובל ארבל מעמותת ”צלול“. ים המלח שימש סביבה מימית תומכת לאותה שכבת מלח, ומי הים שהיו מלוחים מספיק במשך שנים אפשרו למלח בקרקע לעמוד יציב כפי שהוא. נסיגת מי הים חושפת חלקים בשכבה הזו למי המשקעים המתוקים שיורדים ומחלחלים לקרקע, ולמעשה ממוססים את המלחים. התהליך הזה מביא לכך שנפתחים רווחים באותה שכבת מלח יציבה, הם הולכים וגדלים – ובסופו של דבר המבנה קורס. כך, למעשה, מופיעים בולענים. רק בישראל, מציין ד"ר ארבל, יש יותר מ-6,000 כאלה. ככל שהים ממשיך להתייבש – ייפערו עוד ועוד בולענים.
מה מייבש את הים בקצב כה מהר?
דוגמה להתערבות אנושית היא הטיית מי הירדן, שהיה מקור ההזנה העיקרי של ים המלח, על ידי ישראל, ירדן וסוריה. בעוד שלפני שנות ה-60 זרמו מהירדן לים 12 מיליון מ“ק בשנה, הכמות שזורמת בו ב-30 השנים האחרונות הוא סביב ה-50-70 מיליון מ"ק בשנה. המשמעות של הסטת המים בכמויות אלה הוא שנותרו פחות מ-5% מהמים שזרמו בעבר בירדן הדרומי, היישר לתוך ים המלח.
התערבות אנושית נוספת בפלא הטבעי היא אידוי המים, שמתבצע בבריכות מפעלי ים המלח. המפעלים שואבים את מי הים ומפנים אותם לבריכות, שם מתקבלים משקעי המלחים, והתוצרים המבוקשים - אשלגן וברום. המים שמוחזרים לים הם מתוקים בהרבה, ואחראים לכרבע עד 40% מירידת המפלס בשל האידוי.
לצד שתי הסיבות המקומיות הללו, מטילה צל על כל האירוע הזה התחממות כדור הארץ. מפלס ים המלח מאוד רגיש לכל שינוי במאזן ההידרולוגי באזורנו. כמויות משקעים, קצב אידוי ומצב הקרקע - כולם בעלי חשיבות מכרעת. ”עם כמות הגשם באגן הכנרת שפוחתת בכ-15% בשלושת העשורים האחרונים - יש לכך השפעה גדולה יותר על כמות המים הנכנסים לים המלח“, מסביר ד“ר יובל ארבל מעמותת ”צלול". ההתחממות הגלובלית גם היא תורמת לקצב אידוי המים בים, מה שרק מחריף את בעיית ההתייבשות.
האם ניתן לעשות משהו כדי לעצור את מה שקורה?
כפי שמסביר ד“ר ארבל, קיימת אפשרות להעברת מים ותמלחות התפלה לים המלח במטרה להשלים את מה שנגרע. פרויקט שכזה יעלה מיליארדים, אולם מעבר לעלות הגבוהה, מה שיתקבל בסוף הוא ים שיש לו שתי שכבות - אחת טבעית והשנייה מלאכותית, שעלולה לכלול מפגעים סביבתיים אחרים בגלל תרכובות, בקטריות וגבישי גבס. המפגעים הללו לא רק יהרסו את יופיו של המקום אלא גם יביאו לריח בלתי נסבל. הסיכון הגלום בפתרון שכזה הוא רב.
אפשרות אחרת היא גישה של שיקום: הגישה הזו תכלול צמצום וייעול השימוש במים באגן הירדן, צמצום האידוי בבריכות מפעלי ים המלח, ותוספת קטנה יחסית למי הים, של עד 300 מיליון מ“ק בשנה. הבסיס לחלופה הזאת, הוא שילוב של צעדים להקטנת הגירעון, ובצידם תוספת מוגבלת של רכז התפלה ומי ים - מה שיאפשר ביטוי גדול יותר לטבע ולאיזונים הפנימיים שבו. באחד מניירות המדיניות שכתב ציין ד“ר ארבל: ”גם אם ישראל, ירדן וסוריה יחזירו את כל המים שהן שואבות מאגן הירדן וים המלח, ים המלח לא יחזור להיות מה שהיה לפני 50 שנה". עד כמה שננסה לתקן את מה שהרסנו, ים המלח הוא דוגמה בולטת לכך שככל שזה נוגע לטבע, עדיף להימנע מראש, ככל שניתן, ממעורבות הרסנית. הדרך לתיקון היא לא רק קשה - אלא גם לא בטוחה, ובדרך כלל אינה מאפשרת ’להחזיר את הזמן לאחור‘.