"בכל ההסכמים לא הייתה נסיגה מוחלטת מעזה ואז אני שאלתי אותו - אם אנחנו כבר רוצים להיפרד, למה אתה לא מוותר על הדבר הזה? הוא היה אומר שאלה 'שומנים', נושא למשא ומתן", נזכר ז'ק נריה, מי ששימש כיועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין בימי אוסלו. "לקראת יישום ההסכמים הייתה שיחה מאוד קשה עם הרמטכ"ל אהוד ברק, שבא וטען שישראל צריכה לשמור לעצמה זכות ל'מרדף חם' בתוך רצועת עזה, כי אם משהו קורה יש לנו זכות להיכנס ולעשות שם כאוות נפשנו. רבין כעס עליו, הוא אמר לו 'מה יש לך לעשות בעזה?'".
אך למרות הזיכרון הזה, המתיישב היטב עם דמותו הביטחוניסטית של רבין גם בימים שבהם היה ממוקד בשלום, יחסו לרצועת עזה היה משני למדי - כך לפי יועצו נריה. את רבין באותן השנים, הוא מדגיש, עניינה בכלל סוריה: הפלסטינים נתפסו כעניין שולי בסדר היום המדיני, אם בכלל. "הוא אמר 'אני לא מקנא בראש ממשלה שיירד מרמת הגולן. הפלסטינים זה בחצר האחורית שלנו וכל הסכם איתם יהיה הפיך, בעוד שכל הסכם עם סוריה לא'. תפיסת העולם שלו הייתה שאם יהיו בעיות עם עזה, אנחנו יכולים תמיד לחזור לשם".
"הוא כל הזמן היה חוזר על המנטרה הבסיסית, שצריך להגיע להפרדה עם הפלסטינים כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית", הוא נזכר. "הוא אמר שאם אנחנו נמשיך בדרך שבה אנחנו ממשיכים, אנחנו נאבד גם את הרוב הדמוגרפי וגם את אופיה הדמוקרטי של ישראל. זו הייתה ממש מנטרה. זה היה סיוט, כי הוא כל הזמן היה מדבר על סטטיסטיקה".
הסכמי אוסלו נחתמו שנתיים בלבד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, ובאחריתו של התהליך הטקטוני של התפרקות ברית המועצות ששינה כליל את מאזן הכוחות במזרח התיכון, כמו בעולם כולו. גם חיים אסא, שבאותן שנים שימש כראש הצוות לביטחון לאומי בלשכת ראש הממשלה (מה שלימים נעשה למל"ל), מסכים עם נריה - ומציין שהפלסטינים עניינו את רבין הרבה פחות. לדבריו, מטרתם העיקרית של ההסכמים הייתה להוריד את המתח מול "הטבעת הראשונה", הפלסטינים, כדי להתמודד עם הטבעות המאיימות יותר: השנייה והשלישית - עיראק ואיראן, בהתאמה.
"בוא נגיד שלא ממש הייתה התייחסות לאיך עזה תיראה. הוא בטח לא היה יכול לחזות אירוע כמו 7.10. הוא פשוט לא התעסק עם זה", מדגיש אסא. "אחת הכוונות החשובות של ההסכם הייתה להביא את חמאס למצב שהוא השתתף בכל הפעילות הפלסטינית ברמה הפוליטית ולא ברמה האלימה. לכן נקבעו בחירות לפלסטינים ל-1996. זה היה אחד מהסעיפים החשובים בהסכם. וזה לא קרה".
הבחירות הללו אכן התקיימו, חודשים ספורים בלבד אחרי רצח רבין, אך חמאס החרים אותם. "פרס כראש ממשלה לא הקפיד שחמאס ישתתף בבחירות האלה, זה היה מאוד קריטי וזו טעות גדולה מאוד", קובע אסא. "הבחירות היו חייבות להתקיים עם חמאס".
ואיך בכל זאת רבין ראה בעיני רוחו את עזה שלאחר הסכם? "ההתייחסות היחידה בתוך עזה הייתה לנצרים. הוא תפס את נצרים כגורם מאוד מפריע. היה מאוד קשה לשמור עליה", משחזר אסא. "נצרים הייתה איזושהי 'הפרעה', עד ששרון שחרר אותנו ממנה. זה יצר צורך מבצעי מאוד גדול מבחינת הצבא לשמור על הדרכים לבית הספר - כל תלמיד בית ספר בנצרים היה מלווה בכוח צבאי קטן. זה צרך המון אנרגיה ולא יצר לנו שום יתרון בהתמודדות מול הטרור של חמאס".
זה לא נאיבי לחשוב שאתה יכול פשוט להכניס ארגון טרור למשחק הפוליטי וכך לנטרל אותו?
"אני יכול להגיד לך שהיו המון מגעים עם חמאס מתחת לקרקע, שהם לא מוכרים גם לי. המגעים האלה ניסו ליצור איזושהי משוואה של פיגועים - למשל שיהיו פיגועים רק ביהודה ושומרון ורק נגד חיילים תמורת זה וזה. זה נכון שהם לא רצו בשום אופן את אוסלו, שבעיניהם היה בגידה של אש"ף. ברור שזה נכשל כי זה נקטע, ב-96', ברגע שחמאס היה מחוץ למערכת הפוליטית הסיפור נגמר. אני לא יודע להגיד לך עכשיו אם זה יכול היה להצליח או לא, אבל אני יכול להגיד לך שאם היינו מצליחים לעשות את זה, אז היינו גומרים את בעיית חמאס".
בשונה מאנשי הזירה המדינית, לובשי החליפות, מי שראה מהשטח את עזה של רבין הוא מי שבשנים המכוננות היה אלוף פיקוד הדרום, מתן וילנאי. "הוא זה שטבע את האימרה 'שעזה תטבע בים', והמשפט הזה מבטא את הכול בעצם. אני אז אמרתי לו בצחוק 'השר, אני מפקד חיל הים או מפקד פיקוד הדרום?'"
ומה עמד מאחורי המשפט? וילנאי מסביר: "תסכול עצום מהתופעה הזאת שנקראת עזה. צריך להיות בעזה כדי להבין את זה. המאפיין הראשון שלה זה מאות אלפי פליטים, עכשיו זה כבר מיליונים, שחיים במחנות בתנאים מחורבנים. הוא היה מסתובב באופן קבוע בעזה ולקחנו אותו לכל מיני מקומות, הכי בעייתיים שיש. אני זוכר שהייתה בעיה של מים באחד ממחנות הפליטים. לקחתי אותו למחנה הזה והראינו לו את הבעיה במים, ורבין היה מצד אחד ביטחוניסט אפילו ימני ומצד שני ליברל, איש כזה שמבין מה זה בני אדם. הוא הורה לי לפעול מיד כדי לפתור את הבעיה הזו".
בתקופתו של וילנאי, תחת רבין כראש ממשלה ושר ביטחון, גם הוקמה הגרסה הראשונה של גדר המערכת בגבול עם הרצועה - שהייתה תנאי לנסיגה מהעיר. עד אז מה שסימן את הגבול היה תלוליות עפר וכמה קונצרטינות תיל. גרסה מתקדמת של אותה גדר מערכת שכשלה ונפרצה ב-7 באוקטובר. "הגדר הזאת זה מיליון דולר לקילומטר, זה לא מעט כסף. זה 60 ק"מ, כלומר 60 מיליון דולר. זה כסף גדול. ורבין אישר את זה, אחרי דיון ארוך, כשחלק גדול מהחברים שלי בצבא חשבו שאפשר גם בלי זה. אבל זה היה הכרחי. לא הייתה לנו שום אשליה לגבי זה, בטח לא לרבין שהיה חשדן מטבעו. אם יוצאים מעזה, חייבים גדר".
איך ייראה העתיד? כנראה שגם רבין לא הצליח לחזות. "הוא לא העריך שחמאס ישתלט על עזה", מסכם נריה.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv