זה היה דווקא באחד הימים השמחים היחידים שידענו מאז 7 באוקטובר, כשעולמה של משפחת אלדור קרס. בבוקר שהתבשרנו בו על חילוצם ההרואי של שני החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן, הותרו לפרסום שמם של שני לוחמים: רס"ל עדי אלדור בן ה-21 מחיפה, ורס"ל אלון קליינמן בן ה-21 מתל אביב. שניהם שירתו ביחידת מגלן ונפלו בלחימה בח'אן יונס.
הפער הבלתי נסבל בין השמחה הלאומית ובין השכול האישי בלט עוד יותר כשהוריו של רב-סמל עדי אלדור, לירון ורקפת, יצאו לצוותי התקשורת שחיכו מתחת לביתם ובחרו לנצל את הבמה שהם כל כך לא רצו, כדי לקרוא לשחרור החטופים בעסקה. בסרטון שהפך ויראלי נראים ההורים הכואבים ברגעים הקשים ביותר בחייהם, מדברים דווקא על כאבם של אחרים.
"הילדים שלנו נלחמים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת, הילדים שלנו נהרגים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת", אמר לירון האב באותו סרטון. "הילדים שלנו נהרגים בשביל החטופים. אם לא נחזיר אותם, אין לנו עתיד. החיילים שירתו שם כי אנחנו שלחנו אותם. אנחנו צריכים להחזיר אותם. שאף חייל חיילת חטוף קורבן של הזוועה הזאת לא יהיו לשווא".
חן ליברמן, כתבת תוכנית התחקירים "עובדה", הגיעה לביתם בזמן השבעה וניסתה להבין איך הם מצאו את המקום בליבם לדבר דווקא כל משפחות החטופים. הפעם, עשרה חודשים אחרי מותו של עדי, נפגשה איתם חן שוב. המלחמה בעזה נמשכת, החטופים עדיין במנהרות ועוד לוחמים כמו עדי כבר לא יחזרו. ועכשיו, בהחלטה שהתבשלה לה לאט, ההורים של עדי מוכנים לחשוף את הדבר הכי אישי שיש, היומן שהניח.
"עדי לא מת בשביל הניצחון המוחלט, עדי נלחם בשביל להגן על תושבי העוטף, בשביל להגן על המדינה", אומרת רקפת אימו. "הוא נהרג כשכבר הייתה תחושה אחרי ארבעה חודשים שסיימנו את הלחימה העצימה והינה, עוד רגע מגיע הסדר מדיני. מאז זה מבחינתי כישלון על כישלון, לא מבינה איך אנחנו עדיין בלחימה, איך עדיין נהרגים חיילים, ועל מה".
בדפדוף ביומן מספרת רקפת על אחד הקטעים הראשונים שכתב, ממש מיום הטבח. "בירידה מהאוטובוס מגיעים חברים מהקיבוץ ומתחילים לצעוק ולקלל אותנו שנטשנו אותם", היא מקריאה. "אני לא יודע מה אני מרגיש, כולי בשילוב רגשות. מצד אחד עשיתי הכול הכי מהר שאני יכול בשביל לבוא ולעזור, ומצד שני נטשנו אותם, הפקרנו אותם, אנחנו קו ההגנה שלהם ונכשלנו".
"אני חושבת על הממשלה כשאני קוראת את זה, אין לי הקבלה אחרת כשאני קוראת את זה", היא מספרת. "אני רואה ילד בן 21 מגיע לאירוע ומקבל אחריות, מבין שהוא חלק מגוף שהיה אמור להגן והגוף הזה, הצבא, נכשל". לאחר שנחשף למראות הקשים באותו יום שבת נכנס הצוות של עדי פנימה, לתוך עזה, והשתתף בלחימה העצימה של חודשי המלחמה הראשונים. לירון, האב, מספר על אחד האפטרים הבודדים שבהם הגיע עדי הביתה. "בבוקר ההוא קמתי בנתק. לא הצלחתי להתחבר להורים ולדבר איתם לשתף בחוויות, הייתי בניתוק רגשי מוחלט. ירדנו לים עם הכלבים, אחרי זה בערב באו סבא וסבתא לבקר, וככה בערך נראו 30 שעות בבית".
ביומן מזכיר עדי גם את חברתו, טל. מעט אחרי שהתחילו השניים לצאת פרצה המלחמה, והקשר נגדע ממש כשהתחיל לפרוח. "את טל לא הספקנו להכירו", מספרת רקפת. "הפעם ראשונה שהתוודענו אליה הייתה כשהחיילים כתבו מכתב להורים מעזה. עדי כתב, 'דרך אגב, התחלתי לצאת עם מישהי, קוראים לה טל. אני לא יודע אם זה יצליח, כי מי תחכה לי עכשיו עד לסיום המלחמה?' ואז אנחנו כתבנו לו מכתב חזרה, וכתבתי לו, 'עדידי, נראה לך שמישהי לא תחכה לך?' הפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה בסיום הלוויה. היא באה ואמרה לי, 'היי, אני טל'. נקרע הלב להבין כמה פוטנציאל היה, וכמה יכול להיות להם כיף יחד. אנחנו בקשר, אני מאחלת לה שתמשיך ותתקדם, והוא תמיד יהיה איתה בלב, כזיכרון. אבל היה ביניהם משהו יפה מאוד".
"קשה לחיות עם התחושה שעדי לא כאן", אומרת רקפת. "שכול הוא שכול, ואין נחמה בזה שהוא היה גיבור, או שהוא הציל, או שהיה לוחם ונהרג בצבא ולא ממחלה. אין נחמה פה. עדי לא כאן. אני נתלית בדברים שכן הוא עשה". לירון מוסיף, "עדי היה ילד של החיים, וככה אנחנו גם מנסים להזכיר אותו. באינסטגרם, במדבקות עם החיוכים שלו. זה גם המסר שלנו לחברים שלו, צאו, תחיו. פשוט תחיו".