איירה גלאס לא רגיל שמזהים אותו ברחוב. אנשים לא ניגשים אליו ומבקשים חתימה, או נותנים לו לעקוף את רשימת ההמתנה במסעדה. בריאיון לפודקאסט UNHOLY השבוע, גלאס סיפר ליונית לוי וג'ונתן פרידלנד שרוב הזמן הוא מרגיש כמו אף אחד, כמו סתם אדם רגיל. עד שהוא פותח את הפה.
את קולו של גלאס, שאינו מאופיין ברשמיות של שדרן מסורתי, שומעים מדי שבוע כמעט חמישה מיליון מאזינים, במסגרת תוכנית הרדיו שאותה הוא מנחה, שנקראת This American Life. כשהוא פתח את המיקרופון לראשונה בשנות התשעים, הייתה לו מטרה לספר סיפורים - באמצעות ראיונות ונרטיב - על אנשים נורמליים. היום, בחלוף עשרים וחמש שנות שידור, הוא נחשב למי שהמציא את הרדיו מחדש.
"לא חשבנו שהרעיון יתפוס", מספר גלאס. "היינו צריכים לשכנע את תחנות הרדיו לשקול אותנו, כי הן היו רגילות לשדר תוכן חדשותי, וזאת הייתה נקודת מבט חדשה. לקחנו סיפור ונברנו בעלילה, בהתפתחויות ובדמויות. נורא עניין אותנו האופן שבו ניתן לתאר דבר יום-יומי ולהפיח בו עניין, ולגרום לאנשים לתהות מה הדבר הבא שיקרה בסיפור. אז זה היה נראה לי רעיון כל כך שקוף והגיוני, שהופתעתי שאף אחד לא הקדים אותי".
פרקים של This american life נעים מנושאים כמו הבנת ההיגיון של ילדים קטנים, לבין תיעוד של אנשי מכירות בסוכנות רכבים בניו ג'רזי - ולאחרונה, עדויות מחזית המלחמה באוקראינה. אך על אף שאין קו אחד מוגדר, המסר ברור - לספר סיפור. לפני שנתיים גלאס עשה היסטוריה כשהפך לשדר הראשון שזכה בפרס הפוליצר היוקרתי, על תוכנית שבה נתן למאזיניו הצצה אל המציאות הכואבת של הפליטים במחנות במקסיקו. במשך שבועיים, ראיינו גלאס וצוותו דמויות משני צדי הגבול האמריקאי, תוך שהם חוקרים עדויות על חטיפות ופעילות של קרטלי סמים. בפרק הושמעו עדויותיהם של המהגרים שנכלאו במסגרת מדיניות הגירוש של נשיא ארצות הברית דאז, דונלד טראמפ - וגם את של השוטרים שאוכפים את אותן התקנות.
"ישראל הולכת במסלול שבו הפילוג הולך וגובר"
גלאס נולד לפני 63 שנים בבולטימור, מרילנד, להורים יהודים מהמעמד הבינוני. היום הוא מגדיר עצמו אתאיסט, אולם ליהדות היה מקום מרכזי בבית בו גדל - והיא נתנה את אותותיה בגישה של אביו ואימו. כמו הורים יהודים אמיתיים, הם לא ניסו להסתיר את מורת רוחם על כך שבנם בחר להמיר את הסטטוסקופ במיקרופון. "לקח להורים שלי שנים להשלים עם הבחירה שלי. לאורך כל שנות העשרים והשלושים שלי, הם דאגו להזכיר לי שעוד לא מאוחר לחזור ללימודי רפואה", מספר גלאס. "הייתי בן 41 כשאימא שלי סוף סוף הרימה ידיים. בדיוק ציינו חמש שנים לעלייה לאוויר של This American Life, והופעתי בטלוויזיה לראשונה, בתוכנית אירוח של דיוויד לטרמן. קיבלתי שיחה מאימא שלי אחרי השידור, והיא אמרה לי - טוב בסדר, ניצחת".
בארץ אבותיו ביקר לאחרונה ב-2002, לצורך פרק של התכנית שנעה בקו התפר שבין ישראל לרשות הפלסטינית. גלאס והכתבת שהתלוותה אליו אספו קולות ממחנות פליטים וגם מההתנחלויות, מפעילים פלסטינים ומצעירים שאיבדו יקירים בפיגועים. אך לדבריו, המסקנה העיקרית שיצא איתה היא שהאמריקנים פשוט לא מבינים את מהות הסכסוך. "פגשתי בישראל אדם שאמר לי שבארצות הברית חושבים שהבעיה היא שישראלים ופלסטינים פשוט לא מכירים זה את זה. אם הם רק היו מתיישבים ליד שולחן, ולומדים להכיר אחד את השני, ומסבירים זה לזה מה כל אחד צריך ומה הוא רואה בעתיד שלו - אז לא תהיה בעיה להגיע לאיזושהי הבנה משותפת. אבל מישהו אמר לי, האמריקנים חושבים שהבעיה בין ישראלים לפלסטינים היא שאנחנו פשוט לא מכירים אחד את השני. ואז אותו אדם אמר לי - אנחנו נראים אותו הדבר, אנחנו אוכלים את אותו האוכל, אנחנו גרים צמוד. הבעיה היא שאנחנו מכירים זה את זה - ואף צד לא אוהב את השני". ואיך גלאס מרגיש כלפי ישראל היום? "נדמה שהיא הולכת במסלול שבו הפילוג הולך וגובר".
"אנשים סירבו להאמין שהחיסונים יעילים, ואז הם חלו ומתו"
אבל ישראל אינה לבד. ארצות הברית - כמו מדינות מערביות רבות אחרות - הפכה למקום שבו נדמה כי כמעט בלתי אפשרי להגיע לקונצנזוס, בייחוד סביב אירועים פוליטיים או תרבותיים. לתחושתו של גלאס, היכולת של העיתונאות להיאחז באמת, או להשפיע על דעת הקהל, הפכה מוגבלת מאוד ככל שהחברה נעשתה מקוטבת יותר. "אני מיואש מחוסר האמפתיה המוחלטת או מחוסר היכולת של אנשים להקשיב באופן סימפטי לנקודת מבט ששונות משלהם. אנחנו כל הזמן מחפשים סיפורים שבהם אנשים מנסים לגשר על הפערים, אבל בניגוד לתקופה שבה עלינו לאוויר, לפני עשרים וחמש שנים - היום כל כך קשה לאתר אותם, כי כולם במחנות הנפרדים שלהם", אומר גלאס.
"לצערי, העיתונות עדיין לא מצאה דרך לאחות את הקרע. התחושה היא שיצאנו במלחמה, בלי נשק ובלי אסטרטגיה, כדי לנסות ולגרום לאנשים להקשיב. והם לא מקשיבים. יש המון מידע מטעה, ולאנשים לא אכפת מהעובדות. ויש נפגעים. אנשים מתים במלחמת מיסאינפורמציה. במגיפת הקורונה, למשל, אנשים סירבו להאמין שהחיסונים יעילים, ואז הם חלו ומתו. מדובר על מאות אלפי אמריקאים, שאני מחשיב אותם כחללי המלחמה הזו".
את הראשית של מה שאנחנו רגילים לשמוע היום בפודקאסטים - מגישים שלא מגישים שורות, אלא מנהלים שיחות בגובה העיניים - רבים מייחסים לגלאס. על אף שהוא מודה כי "כל מה שאני אומר כתוב בתסריט", הוא מחזיק ביכולת הנדירה לדבר כאילו הוא המחשבה עלתה לו לראש באותה השנייה. "אני עובד במדיום שהוא הרבה יותר אמיתי, ואני באמת מנסה לשקף את האישיות שלי בצורה הכנה ביותר. ולמעשה, כשאתה מתעסק בסיפורים אישיים, אז תמיד יצא ממך צד אנושי. אני מאמין שהדרך הכי טובה לגעת בקהל, היא לנהל איתם שיחה - ולא להיות כפוף לחוקי השידור, שמרחיקים אותך מהמאזין או מהצופה".
ומה אבי הפודקאסט צופה לתחום בעתיד? "האמת," מודה גלאס, "אני לא יודעת מה יהיה בגלגול הבא של המדיום הזה. אם כבר, הייתי שמח אם השלב שבו אנחנו נמצאים יהיה איכותי יותר. יש המון פוטנציאל שעוד ניתן לממש. נכון שיש לא מעט תכניות שמעבירות את המסר היטב או כתובות מצוין, אבל זה יחסית נדיר. היום כל אדם יכול להקליט משהו בבית, ולקרוא לזה פודקאסט. לכן הייתי רוצה שיותר אנשים ישתמשו בפורמטים שקיימים היום על מנת לייצר תכנים מעניינים באמת".
סיפורים, פודקאסטים וחיות אחרות - אתגר קרת בשיחה עם איירה גלאס, 22 ביוני 2020 במוזיאון תל אביב.
