רובנו מכירים אותה בתור איימי פארה פאולר מהסיטקום האמריקני "המפץ הגדול", אבל אל הרזומה העשיר של השחקנית מים ביאליק, הכולל גם דוקטורט במדעי המוח, התווספו לאחרונה שלושה תארים חדשים. הסרט החדש "כפי שעשו אותנו" ("As They Made Us") בבימויה, כתיבתה והפקתה של ביאליק, מגולל את סיפורה של אישה יהודייה המלווה את אביה בשנה האחרונה לחייו, אותו מגלם דסטין הופמן.
בשיחה עם יונית לוי וג'ונתן פרידלנד בפודקאסט UNHOLY, סיפרה ביאליק כיצד הגיעה לכתיבת התסריט: "בהתחלה כתבתי תיאורים וזיכרונות, טקסטים עם מרכיבים ויזואליים. הראתי כמה מהדברים שכתבתי לחבר קרוב והוא הציע שאהפוך אותם לתסריט, משהו שמעולם לא עשיתי. כלומר, כתיבת סרט בכלל לא הייתה התוכנית, לא הייתה איזו טיוטה סופית כי לא לשם כיוונתי. התסריט הוא לא אוטוביוגרפיה או ספר זיכרונות, אבל יש בו המון מרכיבים מחיי האישיים".
בימים שקדמו לכתיבת הסרט, מספרת ביאליק, היא נאחזה במסורת של שנת האבל היהודית כהתמודדות עם מות אביה לפני כשבע שנים - מוות שהיווה את ההשראה לכתיבת הסרט: "יש הרבה דברים שהיהדות טועה בהם, אבל אם יש משהו שאנחנו טובים בו זה התמודדות עם מוות ועם אבל. שנת האבל, השבעה, אלו מסורות שגורמות לך לשבת במקום אחד, בלי להיות לבד. החלטתי ללכת בעקבות שנת האבל המובנית של היהדות המסורתית, והבנתי שזה תהליך מטהר, ואמרתי קדיש בכל בוקר".
"יש זרמים מסוימים ביהדות שמבהירים שאמירת קדיש זה לא לכולם, ולכן זאת הייתה שנה מרתקת לחוות כאישה, כי יש המון קהילות שבהם לא סופרים את עצם העובדה שאני אומרת קדיש. אבל אני חושבת שכל היהודים צריכים להגיד קדיש בכל יום, כי זה מעורר בך יצירתיות. זה מאלץ אותך להיות עם עצמך בדרכים שמעולם לא היית בעבר, ומפגיש אותך עם מרכיבים מאוד עמוקים של עצמך. למדתי משהו חדש לכבוד אדם שמת, מין ערך כזה של חיים למען החיים. זאת חוויה שמפגישה אותך עם הרגש שלך, ובמקום לברוח ממנו החלטתי להביע אותו בכתב".
בשנה האחרונה נכנסה מים ביאליק לתפקיד חדש על מסך הטלוויזיה האמריקני - הנחיית השעשועון הנצפה ביותר בארצות הברית - "ג'פרדי". לאחר מותו של המנחה המיתולוגי אלכס טרבק, שהנחה את התוכנית במשך עשרות שנים, חיפשו אחרים שימלאו את מקומו, נבחרה ביאליק למלא את תפקיד המנחה - שבמקצוע השעשועונים כמעט ולא ממלאות אותו נשים.
גם ביצירת הסרט, נתקלה ביאליק במחסום מגדרי, אותו תיארה בראיון: "אני זוכרת שכתבתי את התסריט וחיכיתי שבמאי אמיתי יגיע, ואז הבנתי שאני יכולה לעשות את זה בעצמי. אני חושבת שזה מורכב עבור אישה, כי זה לא משהו שהוא מובן מאליו, גם עכשיו. אני עדיין מתקשה לעמוד על שלי כאישה. שמתי לב שבזמן צילום הסרט, אמרתי המון את הביטוי 'אני חושבת', למשל - אני חושבת שכדאי להתחיל מחר בשש בבוקר, אבל למעשה התכוונתי להגיד שאני רוצה להתחיל מחר בשש בבוקר. כשסיפרתי לבעלי לשעבר שאני לא בטוחה שאני מסוגלת ליצור סרט כזה בעצמי, כי מעולם לא עשיתי דבר כזה, הוא אמר - אם היית גבר שהרגע סיים תואר בקולנוע, היית אומרת - אני מסוגלת לזה. הבנתי שהוא צודק".
נוסף על שורת התפקידים המרשימה שצוינו עד כה, ביאליק אימצה לעצמה תפקיד נוסף חשוב לא פחות - והיא עוסקת לא מעט בהסברה ישראלית, עמדה שמושכת אליה לא מעט אש. "זה לא מקום פופולרי להיות בו, יהודי ציבורי שמכיר בלגיטימיות של ישראל, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על ציונות כעל מילה גסה, שהיא מקבילה לגזענות. יש לי מעריצים שנדהמו לגלות שאני ציונית, והקבילו את זה לכך שהייתי תומכת בפשיזם או בנאציזם", אמרה ביאליק.
"בחרתי לדבר על זה בפומבי, כי יש לי מעריצים בכל העולם, ומעט מאוד באמת מבינים מה הוא הסכסוך הישראלי פלסטיני. בעיני, המילה כשלעצמה היא הזכות לאוטונומיה וביטחון ומדינה חופשית. החדשות לא תמיד עוברות בצורה חלקה. אולי ישראל צריכה יחצן חדש, איזושהי דחיפה לכיוון החיובי. אבל אם מדברים ברצינות, לחיות בגולה זה להבין שאנשים שמעולם לא ביקרו בישראל או העבירו שם פרק זמן ממושך, לא יבינו לעולם. קל לשפוט מהצד, אבל כשהיית בישראל בזמן שהופצצה, או במהלך האינתיפאדה, אתה פתאום קולט את המורכבות שבעניין. אני משתדלת להסביר וללמד כמה שאני יכולה, אבל למדתי שיש אנשים שלא רוצים להקשיב, או ללמוד, או להבין - הם פשוט לא אוהבים את ישראל, ולא אוהבים יהודים, וככה זה ישאר. אז אני פונה לאלה שכן רוצים להקשיב".
"יש לי זהות מאוד משונה, כי אני מרגישה שישראל היא הבית שלי, למרות שאני גרה בארצות הברית. זו תכונה נורא יהודית, להיות חלק ממשהו אוניברסלי ולדעת לשוטט ולהיות עקורים ולהשתלב, אבל גם להיות חלק מדבר מאוד ספציפי. בפעם הראשונה שדרכתי בישראל, זאת הייתה חוויה משנה חיים, הרגשתי חיבור רוחני עמוק לאדמה הזו. תמיד גידלתי את הילדים שלי לדעת שיש מקום שהוא שלנו, שאליו נוכל ללכת תמיד. יש לי לא מעט בעיות עם המדיניות של הממשל הישראלי, כמו שיש לי לא מעט בעיות עם המדיניות של ארצות הברית, אותה מדינה שקלטה את סבא וסבתא שלי כשלא היה להם לאן ללכת. אני לא מסכימה עם הפוליטיקה של בני המשפחה שלי שגרים בארץ, או עם חלק מהמקומות שבהם הם בוחרים לחיות את חייהם. אבל זה הבית שלנו, שם נוכל להיות בטוחים".
נוסף על הנחיית השעשועון, ביאליק בת הארבעים ושש מככבת בסדרת טלוויזיה ברשת פוקס ומגישה פודקאסט העוסק בהנגשת נושאי בריאות נפש לציבור. עם זאת, כשנשאלה אם היא מתגעגעת לסביבה האקדמית, סיפרה ביאליק כי היעד כלל לא היה להגיע להוליווד. "לא תיכננתי לעסוק במשחק בחיי הבוגרים. הוצאתי תואר שני במדע המוח ואחר כך לימדתי את המקצוע במשך חמש שנים, ובמקביל לימדתי עברית. הסיבה שבגינה חזרתי למשחק הייתה די מצחיקה - כי נגמר לי ביטוח הבריאות. איגוד השחקנים מציע ביטוח די מקיף, אז עשיתי אודישנים. לעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה דמות ראשית בתוכנית טלוויזיה, חשבתי ש'המפץ הגדול' זאת תוכנית שעשועים בכלל, ואז התקבלתי וחיי השתנו. להיות מול המצלמה זאת חוויה אחרת לחלוטין מעולם האקדמיה שהייתי רגילה אליו, במיוחד עכשיו כשאני מנחה את השעשועון 'ג'פרדי". פתאום לאנשים אכפת מה אני לובשת או איך השיער שלי נראה, ולא מהתזה האקדמית שלי".