חודשיים חלפו מאז מתקפת החמאס באותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. חודשיים במהלכם ספרו כאן בארץ כ-1400 הרוגים, בהם כוחות צה״ל נכנסו לרצועת עזה, בהם בוצעה עסקת חילופי שבויים במסגרתה חזרו חלק מהחטופים הביתה. חודשיים בהם מסתגלת ישראל למציאות של לחימה, של אזעקות, של אובדן ושל דאגה לשלום אנשינו. חודשיים שהכתובת ״יחד ננצח״ מתנוססת על גשרים, אך גם פוסטרים של חטופים שעוד נמצאים בעזה. אילנה דיין מצטרפת ליונית לוי וג׳ונתן פרידלנד, כדי לדבר על ההשלכות של אירוע ה-7 באוקטובר על הציבור הישראלי, איך רואים מכאן את הלחימה בעזה ואיך להיות עיתונאי מסתדר עם הזהות הישראלית התקיפה כזו.
וגם - השבוע נערך שימוע של שלוש נשיאות של אוניברסיטאות יוקרתיות שעורר סערה גדולה בארץ ובעולם. בדיון שנערך בועדת החינוך של הקונגרס האמריקני נשאלו שלוש הנשים - מטעם אוניברסיטת הרווארד, פנסילבניה ו-MIT - על האנטישמיות הגואה בקמפוסים אצלם, ובאופן הטיפול במקרי השנאה נגד יהודים. חברי הקונגרס הטיחו במשתתפות שאלות קשות על הסטנדרט הכפול של המוסדות, שממהרות לגנות קריאות לאלימות נגד הקהילה הלהט״בית או נגד אפרו-אמריקאים, אך לא פועלת נגד גילויי שנאה מובהקים כלפי יהודים. תגובותיהן הלא חד משמעיות של הנשיאות עוררו ביקורת קשה, כולל מצד משקיעים שהודיעו כי ימשכו את כספי התרומה שלהם, והן מיהרו לפרסם תיקונים. יונית, ג׳ונתן ואילנה דנים במשמעות של אותו שימוע ובשאלה מדוע זה תמיד נוגע להקשר כשמדובר ביהודים.
