בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית שהתקיימו בשבוע שעבר בתל אביב תפס נואם אחד את תשומת הלב של הקהל. זה היה דויד גרוסמן, חתן פרס ישראל לספרות ואחד מגדולי הסופרים בארץ, שהזהיר את מאה אלף המפגינים ש"הבית בוער" וקרא להם לזעוק נגד "הזמן השחור".
אתגר קרת צעד בהפגנה, אבל הוא לא היה עולה על הדוכן לדבר. בשיחה עם יונית לוי וג'ונתן פרידלנד בפודקאסט UNHOLY, הוא מסביר: "אני חושב שהכישרון שלי ככותב הוא לקחת משהו שנראה פשוט ולהציג את המורכבויות שלו, וכשאתה עומד על במה ואמור לגרום לאנשים להאמין ברעיון זה דורש כישרון מסוג אחר: כישרון לקחת משהו מורכב ולהציגו כפשוט. לדעתי התפקיד שלי בחברה הוא זה: כשקבוצת אנשים הולכת למקום מסוים אני זה שאמור להגיד 'חכו רגע, בואו נחשוב, אנחנו באמת אמורים ללכת לשם?'".
קרת מדבר על הפיצול החברתי והפוליטי כבעיה שאינה ייחודית רק לישראל: "כשאני מתבונן על רוב העולם, בצל הרשתות החברתיות, רוב המדינות חצויות. זה יכול להיות ארצות הברית, בריטניה, טורקיה, ישראל, ומה שקרה בכולן הוא שהחברים הטובים שלך בפייסבוק והאנשים שאתה הכי שונא גרים ממול. זו בעיה גלובלית אבל
ישראל היא כמו צלחת פטרי שאם תנער אותה קצת היא מנבאת מה יקרה במקומות אחרים – אנחנו לא כאלה מיוחדים - אנחנו פשוט על סטרואידים".
כשברחבי העולם מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, קרת מדבר על התערוכה שהוא מציג בימים אלה במוזיאון היהודי בברלין - שבה הוא עוסק בדמותה של אמו, אורנה, אחרי שנים ארוכות שבמהלכן לא הצליח לכתוב עליה: "עבורי זה היה אתגר גדול לספר את סיפורה בלי לשים אותה במשבצת אחת בלבד: ניצולת שואה, אדם נחמד, אדם קשוח, היא הייתה כל אלה אבל חשבתי שאם יהיו מספיק סיפורים ואם יהיו מספיק אמנים שיתנו לזה פרשנות זה יביא לידי ביטוי חלק מהמורכבות שלה" הוא אומר ומוסיף: "כשעבדתי על הפרויקט סבלתי
מפריצת דיסק, ואמרתי לרופא בברלין 'אני בכלל לא סוחב משאות כבדים' אבל הרופא אמר 'אימהות מתות הן משא כבד מאוד'".