על כביש 1, בערך רבע שעה נסיעה מזרחה ממעלה אדומים, יש מקום אחד, מקום קטן שמאות בודדות של תושבים חיים בו – אבל נושא על הגב שלו מילים גדולות כמו משילות והחוק הבין-לאומי. הוא סוחב עליו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואת עולם הערכים והאג'נדה של הימין ושל השמאל. הוא מושך עניין בין-לאומי – היו דיווחים שקנצלרית גרמניה מרקל כמעט ביטלה ביקור בישראל בגללו – היא הכחישה אגב. אבל כל האמוציות האלה, כל המחלוקות האלה, כולן מתנקזות לאותו מקום קטן על כביש 1. עכשיו המקום הזה יעמוד שוב במרכז דיון של בג"ץ - ושוב הממשלה תעמוד למבחן ביחס שלה אליו.

הסיפור הזה מתחיל מהנקודה שבה הכול השתנה – שבה מאיר דויטש, מנכ"ל ארגון רגבים שמוביל כבר שנים את רוב העתירות לפינוי ח'אן אל-אחמר, התחבר באופן אישי למאבק. "שירתתי בפלס"ר גבעתי. ב-2001 התגייסתי, ב-2003 קורס קצינים וב-2004 מורידים אותנו לגבול עם מצרים במטרה להפסיק את ההברחות של אמצעי לחימה וסמים דרך הגבול המצרי", הוא מספר. "בפעם הראשונה אני נתקל במלוא העוז והתעצומות באירוע הזה של אובדן המשילות בנגב, ואני מחליט שאני רוצה להשתחרר מהצבא ולהתעסק בנושא הזה של בדואים בנגב".

 

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

"אני משתחרר מהצבא, מתחיל להיפגש עם כל מיני חברי כנסת, ראשי רשויות בדרום ופעילים חברתיים, ואומר – אני רוצה להחזיר את מדינת ישראל לנגב", הוא מתאר. "אחרי חודש-חודשיים אני מקבל טלפון מבחור צעיר, קוראים לו בצלאל. הוא אומר: 'אני רוצה להקים את התנועה לשמירה על אדמות הלאום. אני רוצה להתעסק גם בנגב, גם בגליל, גם ביהודה ושומרון. האם אתה מוכן לעבוד ביחד?'. ככה התחלנו".

ח'אן אל-אחמר (צילום: רויטרס)
ח'אן אל-אחמר|צילום: רויטרס

את הבחור הצעיר הזה, בצלאל, אתם מכירים. לימים הוא יהפוך לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "ב-2006 אנחנו מקימים את התנועה לשמירה על אדמות הלאום, ב-2008 משנים את השם לתנועת רגבים, כי זה הרבה יותר קצר יותר קליט וב-2009 אחת מהעתירות הראשונות שהגשנו זו הייתה העתירה של ח'אן אל-אחמר", מתאר דויטש.

"להרוס את הבית של מי שבנה לי את הבית?"

בערך באותו זמן, פרופ' דן טרנר, שגר כמה דקות מח'אן אל-אחמר, בכפר אדומים, התחיל להתעניין בנושא. "הייתי תושב כפר אדומים 24 שנים ואחרי 20 שנה מישהו אמר לי שכפר אדומים ביחד עם רגבים הגישו עתירה להרוס בית ספר מבוץ ומצמיגים של אחת הקהילות שלי", הוא נזכר. "חשתי בושה עמוקה מפני ש-20 שנה אני עובר על פניהם ולא התייחסתי או ניסיתי לברר מי הם השכנים שלי ומה מצבם".

פרופ' טרנר הוא סגן מנהל בית החולים שערי צדק, אבל בזמנו הפנוי הוא הפך לסוג של מנהל המאבק לטובת השכנים שלו בח'אן אל-אחמר. "כשבאתי בפעם הראשונה לבקר בח'אן אל-אחמר, פגשתי את עיד אבו חמיס שהוא נציג הקהילה, ופתאום נזכרתי שאני מכיר אותו. הוא היה הטרקטוריסט שבנה לי את הבית 15 שנים קודם. ואז ממש הרגשתי בושה עמוקה איך יכול להיות שאותו בן אדם שבא ובונה לי את הבית, עכשיו אנחנו בצורה אירונית וצינית באים כיישוב ועושים כל שביכולתנו עם בג"צים, עם לובי, עם סיירים באזור בשביל לנסות להרוס להם את החיים והבית שלהם. זה לא יהודי זה לא אנושי".

בצלאל סמוטריץ', ח'אן אל-אחמר (צילום: פלאש 90)
הבטיח לפנות את היישוב. סמוטריץ'|צילום: פלאש 90

מאז שטרנר ודויטש הצטרפו למאבק הזה, בסביבות 2009, חלף כמעט עשור וחצי. בזמן הזה ח'אן אל-אחמר הפך לסמל, למוקד של מאבק מדיני, פוליטי ומשפטי. את המקום הזה, שכולל רק כמה עשרות משפחות, ממשלות ישראל דרשו לפנות. אבל בינתיים ממשלות קמו ונפלו – ורק ח'אן אל-אחמר נשאר עומד.

"ברגע שהפלסטינים ישתלטו על השטח, יהיה להם רצף מצפון לדרום"

איך בכלל הגיעה הקהילה הבדואית לח'אן אל-אחמר ולמה דווקא שם? במתחם מתגוררים תושבים בדואים משבט הג'אהלין שעברו לשם בשנות החמישים. עד מלחמת ששת הימים היה אזור ח'אן אל-אחמר בשליטת ירדן, ואנשי השבט נדדו באזור בין כמה נקודות – אחת מהן היא מתחם ח'אן אל-אחמר. אחרי המלחמה השטח עבר לשליטת ישראל והמדינה תפסה בעלות על הקרקע שצמודה לכביש 1 לכיוון מזרח.

בינתיים, בשנות השבעים חלק מאנשי השבט כבר השתקעו במתחם, וכשמוקמים יישובים ישראלים – מעלה אדומים וכפר אדומים – הם הופכים לשכנים של תושבי ח'אן אל-אחמר. במהלך רוב השנים המבנים שם היו מבנים ארעיים, למרות שהתושבים כבר התגוררו שם באופן קבוע. אבל המחלוקת המרכזית התחילה כשבנו מבני קבע. אחת הדוגמאות הבולטות היא בית הספר שהוקם בח'אן. כבר בתחילת שנות התשעים התושבים בח'אן אל-אחמר ביקשו לבנות שם בית ספר והמנהל האזרחי סירב. עברו כמה שנים ורק ב-2009, בסיוע עמותה איטלקית, הוקם בית ספר במתחם אבל לא בדיוק כמו שניצן לצפות שבית ספר ייבנה.

נתניהו במליאת הכנסת ואחריו חברי כנסת חרדים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
"נכריח אותו לעשות את מה שלא עשה עד היום". נתניהו|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

עיד אבו חמיס, ראש קהילת ח'אן אל-אחמר, תיאר באוזני יגאל מוסקו את הקמת המבנה הזה שנבנה מצמיגים ישנים ומשמן של פלאפל – מבנה שהפך ללב המחלוקת סביב המתחם. "היו איטלקים, היו שמאלנים ישראלים, היו מתנדבים מאירופה, מאמריקה ומכל העולם שבאו לעזור לבית הספר הזה. זה קיר של צמיגים עם בוץ. מבחוץ יש עליו מחזור של שמן פלאפל. מבחוץ זה מחזיק את הבוץ והמים לא עוברים פנימה. הלכנו לכל מקום שעושה פלאפל וביקשנו לשמור את המחזור של השמן בפח. בהתחלה היה מלא ריח של פלאפל".

בח'אן אל-אחמר אין היתרי בנייה, אין תשתית מים או חשמל, וגם בית הספר הוקם בלי אישורים. עם ההקמה שלו, ברגבים אמרו שאי אפשר עוד לטעון שמדובר באיזה מתחם ארעי אלא בניסיון להקים שם בניגוד לחוק מתחם קבע. כמו שהם מגדירים את זה – קביעת עובדות בשטח. ולכן נולדה העתירה הראשונה שלהם לפינוי ח'אן אל-אחמר.

"מצד אחד זה אזור אסטרטגי מהבחינה שהוא ממוקם בלב הכביש שמחבר בין ירושלים לבקעת הירדן, לים המלח", מסביר דויטש. "מצד שני זה נמצא ממש באמצע המשולש בתא השטח שמחבר בין רמאללה יריחו לבית לחם. זאת אומרת שהאזור הזה, חלק מכנים את זה אזור E1, האזור הזה של מישור אדומים, הוא אזור סופר אסטרטגי מבחינת מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית מאוד רוצה להשתלט על השטח הזה כי זה מה שייצר את הרצף שבין רמאללה יריחו ובית לחם. ברגע שיש להם את החיבור הזה, יש להם רצף מצפון לדרום".

זו לא רק עמותה איטלקית שבנתה בית ספר. ברגבים אומרים שמי שבעצם פועלת מאחורי הקלעים כדי שח'אן אל-אחמר יהפוך למתחם קבע ולא יפונה – זו הרשות הפלסטינית. "אין לי שום דבר נגד אף אינדיבידואל שגר במקבצים האלה", מבהיר דויטש. "זה לא זה לא עניין אישי. גם אני בעד יחסי שכנות טובה. אני לא טוען שיש פה איום מהמקבץ הספציפי הזה או ממישהו כזה או אחר שגר במקבצים האלה. זה ברמת האסטרטגיה של מדינת ישראל – האם היא מעוניינת שתוקם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון".

חאן אל אחמר (צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90 )
ח'אן אל-אחמר|צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90

כדי להבין את החלוקה באזור ואת הטענה של רגבים, צריך לחזור להסכמי אוסלו – ההסכמים שחילקו את השטחים לשלושה סוגים. שטח C הוגדר תחת שליטה ביטחונית ואזרחית של מדינת ישראל, ושם נמצא ח'אן אל-אחמר. הבדואים שחיים שם הם לא אזרחים ישראלים, אבל השטח, הקרקע, היא באחריות ישראלית מלאה. אז מבחינת דויטש הסיפור הוא לא רק ח'אן אל-אחמר, אלא הרבה יותר רחב מזה.

"ב-2009 מפרסם סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני דאז, את תוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית", מתאר דויטש. "הוא אומר יחסית בתחילת התוכנית איך המדינה הזאת תוקם בשטחי C. הוא מסביר איך זה ייעשה. זה ייעשה על ידי קביעת עובדות בשטח. ובאמת מאז 2009 אנחנו רואים את מימוש התוכנית בפועל בשטחי C".

"רגבים הפכו את ח'אן אל-אחמר לסמל פלסטיני"

אבל הרשות הפלסטינית לא תמיד הייתה בשטח. היא אפילו הוקמה הרבה שנים אחרי שתושבי ח'אן אל-אחמר התמקמו באזור. מה שדויטש אומר זה שהפלסטינים, בהתאם לאינטרס שלהם, פעלו לבסס את היישוב כמה שיותר, כדי שאחר כך הוא יישאר בידיים פלסטיניות. מי שמתנגדים לפינוי אומרים, מצד שני, שח'אן אל-אחמר לא תמיד היה סוגייה חשובה עבור הפלסטינים. הוא הפך לכזה דווקא בגלל מי שדרשו לפנות אותו והפכו אותי לסמל.

"ח'אן אל-אחמר היה שם עוד לפני שהרשות הפלסטינית קמה", אומר טרנר. "היישוב נמצא במקומו באופן רציף משנות ה-70 ועד היום. לא הייתה תוכנית פיאד ולא רשות פלסטינית ולא כלום. הם לא רוצים בדואים, הם לא רוצים אנשים שהם לא יהודים מתוך האידיאולוגיה של רגבים, שהם רוצים לדחוק את כל הפלסטינים משם. האנשים שחיים שם רוצים לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולפרנס את האנשים שלהם. כשהיינו בין פסקי בג"ץ, כשהחרב מעל הצוואר של הפינוי ירדה, לא היו שם לא רשות פלסטינית, לא דגלים ולא שום דבר. עכשיו, לקראת הבג"ץ, זה עוד פעם חוזר. אז אם מישהו שמדבר על אידיאולוגיה – הפוסל במומו פוסל".

בכלל, טרנר, מדבר על ח'אן אל-אחמר במונחים אחרים מדויטש. בבית הספר לדוגמה הוא לא רואה חלק מסיפור גדול יותר, אלא רק בית ספר. "רגבים הפכו את ח'אן אל-אחמר לחזית המאבק הלאומני הפלסטיני – כל הכבוד להם. על ידי זה שהם הגישו את העתירות נגד בית ספר מבוץ וצמיגים שהוא הבית של 180 ילדים ביסודי שבאים יחפים מכל הקהילות מסביב, וזו הדרך שלהם ללמוד ולהתקדם. זה האויב שלנו, בית הספר מהבוץ הפשוט הזה של הילדים".

ואם בכל זאת מסתכלים על הסיפור היותר גדול. טרנר חושב שאין שום סיבה להתייחס אחרת לבנייה לא חוקית של בדואים מול בנייה לא חוקית של יהודים. "אני חייב להדגיש, אין אף התיישבות לא חוקית יהודית בסטטוס של ח'אן אל-אחמר שפונתה בשנים האחרונות. מפנים מאחזים יהודיים שיושבים על קרקע פרטית פלסטינית ואז בג"ץ מורה לפנות אותם. פה הם ישבו על קרקע פלסטינית פרטית באישור התושבים. אחר כך זה הופקע אז עכשיו זה אדמות מדינה. אין שום סיבה לא להסדיר אותם במקומם או כמה עשרות מטרים ליד".

כלומר, טרנר עושה הבחנה בין בנייה לא חוקית על קרקע פרטית לבין בנייה על קרקע ששייכת למדינה. כשהבנייה היא לא על קרקע פרטית, הוא אומר, אין סיבה להתייחס אל הבדואים בשונה מיהודים, שמפונים רק כאשר מדובר בקרקע פרטית.

דויטש, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה. "אי אפשר להשוות את האירוע הזה, כי פה מדינת ישראל החליטה שהיא רוצה להקים מקבצים. נכון, מה שדומה זה שפה הרשות הפלסטינית מקימה את המאחזים האלה. ההבדל הוא שפה הרשות הפלסטינית היא זו שמקימה את המאחזים, אז אני לא מהאו"ם. אני חושב שיש פה מאבק על הקרקע – מצד אחד מדינת ישראל שרוצה שהשטח הזה יישאר בשליטתה, מצד שני רשות פלסטינית שרוצה להקים מדינה ושהשטח הזה יישאר תחת שליטתה. אני לא מהאו"ם, אני חושב שהשטח הזה צריך להישאר תחת שליטה ישראלית".

המדינה התמהמה ולא מימשה את צווי ההריסה

כשהתחיל המאבק סביב הפינוי ב-2009 – הוא די מהר הגיע לבג"ץ. מאז הוגשו שש עתירות ומה שבג"ץ אמר פעם אחר פעם היה – אנחנו לא נגיד מה לעשות, ההחלטה הזאת היא החלטה של המדינה. אם היא רוצה לפנות – שתפנה. אם היא רוצה לחכות – גם אפשר. התנאי היחיד היה למצוא קודם פתרון מגורים.

"כעבור זמן מה, עתרנו ודרשנו שיקדמו את פתרונות המגורים", מספר דויטש. "אחר כך המדינה ייצרה את פתרונות המגורים, עברה עוד תקופה, חזרנו לבית המשפט ודרשנו לפנות אותם למגרשים המפותחים. מדינת ישראל אמרה שצריך לדחות את העתירה ובכוונתה לפנות בתקופה הקרובה. עברו עוד כמה שנים, חזרנו לבית משפט והמדינה הבטיחה – נפנה אותם תוך שנה. חיכינו את השנה הזאת, אנחנו מדברים על 2009. העתירה האחרונה הוגשה לפני ארבע שנים, אחרי שהמגרשים פותחו ואחרי שכבר היה תאריך יעד לפינוי. הכלים לפינוי כבר היו בשטח, כבר בנו שם בית ספר שנועד לקלוט את המפונים. הגשנו את העתירה בדרישה להכריח את המדינה לקצוב לוחות זמנים שבהם יפנו אותם למגרשים המפותחים".

בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר במליאת הכנסת (צילום: פלאש 90)
הבייס הפוליטי לוחץ. נתניהו ובן גביר|צילום: פלאש 90

המדינה התמהמה ולא מימשה את צווי ההריסה, ובמקביל, מאחורי הקלעים, פעלה להגיע לפינוי בהסכמה. אחת ההצעות הבולטות הייתה להעביר את תושבי ח'אן אל-אחמר למקום אחר – אבו דיס. "מדינת ישראל לוקחת מתחם בשטחי C, אדמות מדינה בצמוד לאבו דיס, ומפתחת שם מגרשים", אומר דויטש. "במגרשים האלה יש חשמל, מים, ביוב, כבישים, כיכרות ומדרכות. יש שם בית ספר שהמדינה בנתה לתושבי ח'אן אל-אחמר בחינם. רק תבואו, תעברו למקום מוסדר. לא הייתה לי התנגדות לכך. אין לי בעיה שהם יגורו בצורה מסדרת, חוקית. בית ספר, חשמל, מים והכול. הלוואי שכל האנשים שגרים ביהודה ושומרון יגורו בצורה מוסדרת. הבעיה היא שהרשות הפלסטינית מונעת זאת מהם".

טרנר רואה את הדברים אחרת: "אחרי שהשטח הוכשר, אף בדואי לא רצה להגיע כי יש תביעת בעלות של פלסטינים באזור אבו דיס שאומרים שזה בכלל לא שטח מדינה – זה שטח שלהם. בדואי שייקח את החלופה הזו אחר כך ייתבע בבית משפט פלסטיני ויגרשו אותו מהבית. כבר היה לזה תקדימים לפני 15 שנים באזור מעלה אדומים".

"נכריח את ביבי לעשות את מה שלא עשה עד היום"

אז המגעים הגיעו למבוי סתום, השנים חלפו, ממשלות קמו ונפלו, והדבר הכי יציב היה ח'אן אל-אחמר. הימין לחץ ונתניהו הבטיח לפנות. "אין לי כוונה לדחות את זה עד להודעה חדשה בניגוד לפרסומים אלא למועד קצר", התחייב ב-2018. גם המחליף של נתניהו בנט הבטיח לפנות, אבל גם בתקופתו זה לא קרה, ובאופוזיציה שלו תקפו בחריפות. "את חאן אל אחמר צריך לפנות מיד", הבטיח סמוטריץ'. "אנחנו נדרוש בממשלה הבאה נכריח את ביבי לעשות את מה שלא עשה עד היום".

פינוי בכפייה של התושבים הוא בעייתי מבחינת החוק הבין-לאומי ויחד עם הסוגייה שהפכה כבר לסמל – ח'אן אל-אחמר הוא הרבה יותר מאשר סיפור של פינוי מתחם לא חוקי, זו כבר סוגייה מדינית. באירופה ובארה"ב התבטאו בעניין גם באופן פומבי וגם מאחורי הקלעים, דיפלומטים זרים ביקרו במקום ויש הערכות שפינוי יכול לגרום לישראל נזק בעולם – ועדיין יש לחץ אדיר בימין לפנות את המתחם.

מאז שהוגשה העתירה האחרונה, ב-2019, המדינה שוב ושוב ביקשה לדחות את התשובה שלה לעתירה. הדרג המדיני ביקש להמתין ומחלקת הבג"צים בפרקליטות שלחה בכל פעם תירוץ אחר לבית המשפט. פעם זו הקורונה, פעם הבחירות, פעם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זו התנהלות שככל הנראה אף עורך דין פרטי לא היה מעז לנקוט בה – ולבג"ץ התחיל להימאס.

"דעתנו אינה נוחה כלל וכלל מהתנהלות משיבי המדינה", כתב השופט סולברג באחת ההזדמנויות. "פעולות המשיבים עד כה מלמדות לכאורה כי נוח להם המצב הקיים. אחת לכמה חודשים תוגש בקשת ארכה, בית המשפט ייעתר לה, גם אם בחירוק שיניים, ועולם כמנהגו נוהג. 'להחליט שלא להחליט'. דרך פעולה זו אולי אפשרית במקרים אחרים מסוימים, מחוץ לכותלי בית המשפט, אך היא אינה מקובלת עלינו".

בז'רגון משפטי מאופק זו ביקורת יוצאת דופן בעוצמתה. אם שופט מגיע לטונים האלה, סימן שהגבול כבר מזמן נחצה. באחת ההחלטות האלה, השופט סולברג כבר אומר בצורה ברורה: "אין ספק כי קרב היום שבו לא נוכל עוד להשלים עם אי-בירור העתירה". כלומר – או שתגיבו או שנקבל החלטה לכאן או לכאן, גם בלי שתגיבו.

גם אחרי שסולברג הפציר במדינה שלא לבקש עוד דחיות, היא ביקשה דחייה נוספת. המריחה הזו מצד הדרג המדיני והפרקליטות כבר לא באמת הותירה לבג"ץ ברירה. השופטים קבעו דיון בעתירה, והוציאו צו על תנאי, כלומר קידמו את העתירה שלב נוסף לקראת הכרעה. בצו על תנאי המדינה צריכה לנמק ולענות על כמה שאלות שבית המשפט מפנה אליה מתוך הסוגיות שעולות בעתירה. השופטים אומרים למדינה – אם הפעם לא תגיבו, נשקול לקבל את העתירה, כלומר לחייב את פינוי ח'אן אל-אחמר.

הבייס הפוליטי מפעיל את כובד משקלו

לקראת הדיון שיערך מחר, ואחרי כל הדחיות מצד המדינה בהגשת התגובה, סוף סוף נשלחה תשובה מצד המדינה לדרישה לפנות את ח'אן אל-אחמר – אך אפילו היא לא סיפקה מידע חדש. המדינה ביקשה לדחות את העתירה ורגע לפני שהתגובה הזו הייתה אמורה להימסר, כשפורסם שהמדינה תבקש לדחות את העתירה, סמוטריץ' – מי שהקים בזמנו את רגבים – זעם ודרש לכנס דיון דחוף בנוכחות ראש הממשלה. אבל גם בסופו, השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה.

שופטי בג
בג"ץ יכריע. בית המשפט העליון|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"לפני שבוע קיבלנו את תשובת המדינה שבעצם אומרת שצריך לדחות את העתירה, בגלל שמדובר בנושא מדיני ויש שיקולים מדיניים שמצדיקים את חוסר הפינוי ברגע זה", אומר דויטש. "המדינה בעצם אומרת שאכן מדובר במקבץ לא חוקי ואנחנו חושבים שצריך לפנות את המאחז, אבל צריך להשאיר בידי הממשלה את הזכות והיכולת לקבוע את התזמון מתי. עכשיו זה לא הזמן הנכון, בגלל שיקולים מדיניים".

בתשובת המדינה נכתב שהמקום לא חוקי, שצריך לפנות אותו, אבל ששאלת העיתוי תלויה בעניינים מדיניים וביטחוניים רחבים, ולכן בג"ץ לא צריך להתערב. המדינה לא פירטה מה הם אותם עניינים מדיניים וביטחוניים כמו שקרה גם בשנים קודמות, אבל אפשר להניח שהלחץ הבין-לאומי שיחק תפקיד. כך, גם ממשלת ימין שכל הגורמים בה קראו לפינוי ח'אן אל-אחמר וביקרו את מי שלא פינה – גם הם נשמעים פתאום אחרת.

כשנשאל מה הוא חושב על כך שגם בממשלה כזאת – שבה אפילו השותף שלו הוא גורם בכיר – עדיין לא מפנים את ח'אן אל-אחמר, הוא משיב: "נקודה מאוד כואבת מה שאתה אומר. בסוף אם אתה ימין או שמאל בעיניי זה לא משנה הפרסונה, זה לא משנה אם אתה אומר על עצמך שאתה ימין או שמאל. יש את מה שאתה עושה, המדיניות שאתה מבצע. הממשלה הזו, הממשלה הנוכחית, נבחרה על הטיקט של מניעת הקמת מדינה פלסטינית בשטחי C, של טיפול בנושא המשילות בנגב, של רפורמה במערכת המשפט, נכון להיום ארבעה חודשים מהקמת הממשלה - הממשלה לא מצליחה לקדם אף אחת מהסוגיות האלה. לפחות לא בשטח".

גם מבחינת טרנר המצב הנוכחי לא ממש מעודד, כשתושבי ח'אן אל-אחמר לא יכולים לדעת מה יהיה איתם. גם הוא חושב שצריך לסיים את הסאגה הזאת אחת ולתמיד, אבל, בדרך אחרת. "הבנייה של ח'אן אל-אחמר היא לא בלתי חוקית, היא לא מאושרת והגיע הזמן לאשר אותה. אם לא שמה, אז כמה מאות מטרים ליד או ק"מ ליד. הם אומרים – אין בעיה, אנחנו מוכנים בהחלט להיות באזור המדבר, לשמור על המסורת שלנו, לקבל לא פחות ממה שכפר אדומים מקבל למרות שהוא הופיע אחרינו. לי זה נשמע מאוד הגיוני".

בין כל סימני השאלה שנמצאים מעל המתחם שליד מעלה אדומים, על דבר אחד אין ויכוח – כשהממשלה הנוכחית מורכבת מהגורמים שתמכו יותר מכולם בפינוי ח'אן-אחמר, כשהבייס הפוליטי שלהם הוא זה שהפעיל הלחצים הכי כבדים, אין ספק שהנושא הזה יהיה מבחן מרכזי עבור הקואליציה הנוכחית.