זהו הפרק החמישי והאחרון בסדרת "הגיבורים של 'עובדה'".
הפעם הראשונה שבה מגישת תוכנית התחקירים "עובדה", אילנה דיין, פגשה את כרמית פלטי קציר, הייתה בינואר האחרון. זה היה כ-50 יום אחרי שאימה, חנה, חזרה מהשבי בפעימה הראשונה של עסקת החטופים. באותו זמן גם איה, אלעד, היה בשבי החמאס. התקבלו ממנו שני אותות חיים שנתנו תקווה - אבל אלעד נרצח בשבי, ככל הנראה סמוך למועד הריאיון. גופתו חולצה באפריל בידי צה"ל.
כרמית פלטי קציר היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בקליניקה וגם במרכז טיפולי לאוטיסטים בחיפה ובמרפאת בריאות הנפש של כללית. היא בתם של חנה ושל רמי, שנרצח ב-7 באוקטובר, אחות לאלעד ולאביטל, ובת קיבוץ ניר עוז. היא הגיעה לשיחה הזו בעיקר בשביל לדבר עליהם, ובשמם. בקולה היא מספרת על השנה הקשה ביותר שאיבדה בה את אביה, אחיה, ואת חייה הקודמים, שנה שהיא לדבריה כמו "רכבת שדים שכל הזמן קופצות ממנה מפלצות".
כשהיא מדברת על אלעד מרגישים את הגאווה בקולה. "אלעד היה מאוד לא בשטנץ של שום דבר", היא מספרת. "אוהד של מכבי חיפה בקיבוץ של הפועל, ימני בקיבוץ של שמאלנים. אבל היה לו עמוד שדרה מאוד ייחודי ומאוד שלו". אחיה אלעד התריע שנים קודם למתקפה וקרא לשובם של הדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו. "אלעד אמר שהחיילים האלה יצאו להגן עליו בתור תושב הדרום, ולכן ברור שיעמוד לצידם כי אם לא - מחר יפקירו גם אותו. ואיזה פלא, הפקירו גם אותו", היא מספרת.
"אני לא הבנתי בזמן אמת מה זו המחויבות המאוד עיקשת הזאת, את המאבק על החזרת המתים לקבורה", היא ממשיכה, "אבל היום אני כל כך מבינה את המשפחות שרוצות וודאות וסגירת מעגל". 44 ימים לא היה ברור מה עלה בגורלו של אלעד. הוא הוגדר כנעדר, ואימו כחטופה. לשבת שבעה על אביהן שנרצח לא הייתה ההחלטה הברורה מאליה. "אני זוכרת את השיחה הזו עם אחותי אם בכלל נשב שבעה או לא". כרמית ואחותה אביטל עבדו בחמ"ל על מנת להחזיר את יקיריהם. כשאמם חזרה, לא ידעו איך לספר לה על בעלה רמי ועל בנה אלעד.
"מאוד התלבטנו אם להגיד ואיך", משחזרת כרמית. "הייתה לנו שיחה עם פסיכולוגית בבית חולים, אם לספר ואיך לספר, ולי היה ברור שאדם לא שואל בלי שיש לו איזושהי יכולת ומסוגלות לדעת. והיא שאלה. היא ממש הסתכלה עליי, הסתכלה על אביטל, והבינה מי חסר בתמונה, ושאלה, איפה אבא? ואחרי כמה דקות היא שאלה איפה אלעד, ואמרתי לה. היא עוד הייתה ממש על האלונקה, אפילו לא נכנסנו לחדר".
את קבלת ההודעה על מותו של אלעד כרמית זוכרת טוב מאוד. זה קרה בינואר, לאחר שהתפרסמו שני סרטונים שלו מהשבי. "התקשרו וביקשו שאעלה את אחותי על הקו, והייתי בטוחה שהם מתקשרים כדי לומר שיש עוד סרטון או מבצע חילוץ כלשהו. לא עלה על דעתי שאלה חדשות רעות", היא מספרת. "כל מה שיכולתי להיאחז בו זה שאין הוכחה לכך שהוא נרצח, מלבד מודיעין. נתליתי בזה. ישבתי עם אחותי וחיכינו שמישהו יגיד לנו האם זה כן או לא, חי או מת, שיקצרו לנו את הסיוט הזה. ואנחנו יושבות ומחכות, ולא אומרות לאימא כלום כי מבחינתנו זה לא ודאי. לא ידענו שיש סיוט כזה, מכל הסיוטים, שנקרא 'בשורה מרה בהמתנה'".
"לפחות הדבר היחידי שאמרתי, לפחות הוא כבר לא סובל", ממשיכה כרמית, "וזה גם הדבר שאני אומרת לאימא שלי ברגעים קשים. אבל איזה עולם דפוק זה שזה נחמה, להגיד הוא לא סובל, כי הוא לא יודע כמה זמן עוד לא יבואו להציל אותו. עוד לחיות אחרי איזה שנה בידיעה שלמדינה שלך לא מספיק אכפת ממך כדי להציל אותך? זה הדבר הבלתי נתפס".
אחרי למעלה משנה, כרמית חשבה שתהיה במקום אחר, אבל זו הסתיימה, והיא מספרת שהיא מרגישה כאילו אנחנו עדיין בדיוק באותו מקום. "יש חוסר סנכרון בין הקצב שבו העולם חי - אנשים חיים, וילדים הולכים לחוגים, לגן ולבית הספר, ואני צריכה גם לתפקד כאימא ולעשות את כל המטלות. אבל בפנים אני בכל בוקר קמה ואומרת, מתן עדיין מופקר, גדי עדיין מופקר, ארבל אולי, חס וחלילה, מישהו מסתכל עליה או נוגע בה. אלה מחשבות שכל הזמן מתקיימות, עד שהדבר הזה לא יסתיים".