קית' ואביבה סיגל יחד כבר מעל ארבעים שנה. הם התחתנו בגיל צעיר והקימו משפחה בקיבוץ כפר עזה. החיים תחת איום הרקטות בעוטף עזה לא היו פשוטים לאביבה, אבל קית' תמיד ניסה להרגיע אותה ולהעניק לה תחושת ביטחון. ככה גם היה בשבעה באוקטובר. "בממד קית' מאוד ניסה להרגיע אותי, הוא כל הזמן אמר לי אל תדאגי, אנחנו מוגנים. הדלת נעולה, החלון נעול. הכל בסדר", אביבה מספרת. אבל אחרי כמה שעות, הם שמעו שהמחבלים נכנסו גם אליהם הביתה. "נפתחה הדלת של הממ"ד וחמישה עשר מחבלים ניסו להידחף פנימה. הם התחילו לירות עלינו, אני צרחתי כבר שבחיים לא צרחתי וקית' נפצע ביד מקליע שפגע בו". המחבלים הוציאו את אביבה וקית' מהממ"ד, הכניסו אותם לרכב. והתחילו לקחת אותם לכיוון עזה. "זה היה פחד מוות", אביבה מספרת. "אני זוכרת שניסיתי להקשיב אם יש הליקופטר מעלינו ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם באמת יש פה הליקופטר אולי הוא יפגע גם בנו ואנחנו נמות. הסתכלתי על קית', תפסתי לו את היד חזק ואמרתי לעצמי בלב 'לא נורא, העיקר שנמות ביחד'. אבל לא הרגו אותנו, והגענו לעזה".
בעזה הובילו אותם למנהרה בה חיכו להם מחבלים חמושים. אחרי זמן קצת לאותה מנהרה הובאו גם צעיר נוסף מעזה ומשפחת גולדשטיין-אלמוג. "קית' ואני היינו עם הילדים, אני חיבקתי את חן וניסיתי לעזור לה". במנהרה הזו הם היו יומיים, ואז העבירו אותם לבית אחר מעל הקרקע. משם, לא הפסיקו להעביר את אביבה וקית' והם עברו 13 פעמים במהלך תקופת השבי של אביבה. "היינו עם הרבה מאוד מחבלים, וכל אחד מהם היה יותר גרוע מהשני, יותר אכזרי מהשני. אני זוכרת שבאחד הבתים הרביצו לאחת החטופות שהיו איתנו עם שוט ועם הרובים שלהם, ואני שמעתי הכל". במהלך השבי אביבה הייתה עדה להתעללויות ואלימות קשה של המחבלים כלפי החטופים. "הם עינו אותנו כל הזמן. אחד הדברים הכי קשים שם בעזה זה שעינו את קית' ואת הבנות שהיו איתנו, ואני לא יכולתי לעשות שום דבר בנוגע לזה". בנוסף, גם הרעב היה כבד. "קיבלנו פעם ביום חצי פיתה יבשה, ויום למחרת קיבלנו עוד חצי. זה אומר שב-48 שעות אכלנו רק פיתה אחת".
מעבר לזה אביבה גם הייתה עדה לפגיעה מינית באחת החטופות שהיו איתן. "באחד הבתים אחת הבנות יצאה לשירותים והיא לא חזרה הרבה זמן. כשהיא נכנסה לחדר, ראיתי שהיא חיוורת ורועדת אז קמתי וחיבקתי אותה. היא לחשה לי שאחד מהם נגע בה וסיפרה לי מה הוא עשה. אני פשוט רציתי לצרוח בשבילה ולא יכולתי להסתכל למחבל הזה בעיניים. היינו עם אותו מחבל לפחות שלושה וחצי שבועות, וכל פעם שהעבירו אותנו עינויים כאלה היינו צריכים להמשיך להעמיד פנים שאנחנו בסדר ולא להרגיז את המחבלים, כי לא היה לנו לאן לברוח".
במהלך השבי, לאביבה לא הייתה שום תקווה שהם ישתחררו, אפילו להיפך. "הם אמרו לנו כל הזמן שאין יותר מדינת ישראל ושאנחנו נהיה כמו גלעד שליט, ואני האמנתי להם. חשבתי שגם בישראל בטח לא יודעים איפה אנחנו בכלל, וכל הזמן רצה אצלי ההרגשה שנישאר שם לנצח, שהמחבלים יהרגו אותנו או שנמות מההפגזות". אבל יום אחד אביבה הבינה שהיא יוצאת, ושקית' נשאר מאחור. לקחו אותנו לבית אחר והפרידו בינינו, ואני רק רציתי לראות את קית' ולחבק אותו, ונכנסתי בכוח לחדר שהוא היה בו. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ אבל אני לא הייתי מוכנה ללכת בלי להגיד שלום לקית'", אביבה מספרת. "ראיתי אותו שוכב על מזרון מטונף ומסתכל על התקרה, הוא היה מאוד עצוב. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, אמרתי לו שיהיה חזק בשבילי ושאני אהיה חזקה בשבילו. אני יודעת היום שאמרתי את זה בגלל שראיתי את העצב בעיניים שלו. וככה נפרדנו".
משם המחבלים לקחו את אביבה לרכב, בו היא פגשה חטופים נוספים, ביניהם גם חטופה מבוגרת שהייתה זקוקה לטיפול רפואי מיידי. "העבירו אותנו לצלב האדום ונסענו לפחות שעה, עד שהגענו לחיילים. שם פרצתי בבכי, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, חיבקתי את אחד החיילים והוא עזר לי להתרומם. זה היה בעצם הרגע הראשון שהבנתי שאני יוצאת לישראל, שאני בחיים, ששרדתי".
מאז, היא לא ראתה את קית' שנמצא בשבי כבר 389 ימים. "זה נורא נורא קשה, אני לא יודעת איך להסביר את זה בכלל במילים, רק בתחושות. כל הגוף כואב, אין מנוחה. אני כל הזמן חושבת על קית', על כל החטופים ששם. על מה שהם עוברים עכשיו, על מה שאני עברתי, ואני פשוט עצובה מאוד. כל הזמן בוכה, כל הזמן צריכה לעצור את הבכי". ולצד הקושי הנוראי, אביבה לא מפסיקה להיאבק למען חזרתם של קית' ושאר החטופים. "אין לנו יכולת לאפשר לחטופים שלנו להישאר שם. אני בטוח ששרי הממשלה ונתניהו רוצים את החטופים בבית, אבל אני יודעת שהם לא עושים מספיק. אסור לנו לתת לחטופים לעבור את מה שהם עוברים, הם מתים שם לאט מתחת לאדמה. אף אחד בעולם לא צריך לעבור דבר כזה, ואנחנו צריכים לדאוג לזה שזה לא יקרה".