לפני שנה בשמחת תורה, ביתה של משפחת מליחי בקיבוץ עין השלושה הפך לזירת קרב. המחבלים הגיעו, הכדורים שרקו והאבא מתן, חבר כיתת הכוננות, יצא מהבית: הוא הלך להילחם, להגן על משפחתו ועל היישוב אחרי שהרבש"צ נהרג - כשאשתו אודיה מנסה לשמור על הילדים ולא לחשוב על הגרוע מכול.
הודעות קצרות שנשלחו בזמן אמת חשפו חלק מרגעי הדרמה והזוועות: "בקיבוץ עין השלושה מסתובבים מחבלים חמושים, יותר מ-12. צה"ל עוד לא הגיע", כתב קרוב המשפחה עופר לכתבנו ניר דבורי בשעת צוהריים, "גיסנו הרג הרגע מחבל בסלון".
מאחורי ההודעה הקצרה הזו התחבא סיפור הישרדות של משפחה שלמה תחת אש: בזמן שאבא נאבק בגבורה במחבלים, עם אקדח בלבד, האימא החזיקה את דלת הממ"ד בכוח - כשהיא נושאת את התינוקת מאיה בת השנתיים כדי להרגיע אותה, ומחביאה מתחת למיטת הממ"ד שני ילדים נוספים - נטע בן ה-8 ודריה בת ה-4.5 - כדי שלא יגלו אותם. באותן שעות המחבלים זרקו רימונים על הבית, שנהרס אך לא עלה באש. קבוצה גדולה של מחבלים נכנסו שוב ושוב לבית, שתו מהמקרר וגנבו את הרכב - וניסו גם להגיע לממ"ד.
כשהכאוס במדינה בשבת השחורה משתולל, עופר שולח את מיקום הבית של המשפחה. ניר דבורי העביר את הפרטים לסרן דורין קופרמן, שהייתה צמודה למפקד אוגדת עזה בזמן שבסיס האוגדה הותקף גם הוא. גם תחת אש, קופרמן שלחה לכוחות את הכתובת כדי שינסו לחלץ את המשפחה. ימים לאחר שהאש שככה, באוקטובר 2023, ניסינו לגלות מה עלה בגורל בני משפחת מליחי. בהודעות ובשיחות הסיפור המלא והמטלטל החל להיחשף לנגד עינינו.
כיום, לאחר שנה, אודיה מליחי, מביתה הזמני בנתיבות, משתפת אותנו בטקסט שכתבה לעצמה בגרון חנוק - כדי לנסות ולעבד את הזכרונות המוחשיים שלא מרפים. ממרחק הזמן היא חוזרת לשעות הארוכות בהן הייתה לבד עם הילדים תחת אש, רוב הזמן ללא קליטה ומנותקת מהכול, ולרגע שבו חשבה שהנורא מכול כבר קרה. לתחושת השואה הפרטית שלה, כשהקיבוץ והבית שכל כך אהבה הפכו לחזיון בלהות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"היי את. זוכרת? לפני שנה עשית סיבוב בקלאבקאר עם הילדים בזמן שמתן שטף רצפה. אמרת שלום לשכנה שחזרה בדיוק מהבריכה. זה היה היום האחרון של הבריכה - ושלה. אבל אז לא ידעת. המשכתם לשדות שאת אוהבת כל כך, לשילוב של ריח הרוזמרין עם הצהוב בעיניים. נופים פשוטים של בית. סביב השעה 16:00 הגעתם למגרש, הקהילה שלך חנכה את המגרש החדש - רגע של ביחד שנראה אז טבעי כל כך".
"במשחק הראשון הילד שלך הבקיע גול, ואז התבאס שהחמיץ פנדל. את כאימא תיווכת לו שהכול בסדר ותמיד יהיה אפשר מחר. זה היה כל כך נורמלי אז. ארוחת שישי - הייתם עייפים והכלים נשארו בכיור. נשטוף אותם בבוקר, חשבת, והלכתם לישון".
"התעוררתם לצבע אדום. בהתחלה בממ"ד עוד הצלחת לתווך לילדים סוג של משחק, חוויה. אבל מהר מדי הגיעו הקולות מחוץ לבית - יריות מעבר לחלון. לא האמנת למה ששמעת. גם כשהאיש שלך יצא מחוץ לממ"ד ואמר לך לא לפתוח את הדלת לאף אחד - חוץ משתי דפיקות שזה הסימן. ושוב ירי. את חושבת שזה בטח צה"ל והאירוע נגמר… ואז בום אחד שלא תשכחי לעולם, שצורב לך באוזן עד היום".
"האיש שלך בחוץ. הילדים צורחים לידך. ואת? איפה את? כמו על אוטומט. מסתירה אותם מתחת למיטה, מכסה בשמיכות. לרגע נזכרת בסיפור של סבא בן הארבע שהתחבא מתחת למיטה כשהנאצים חיפשו אותו. אבל לא יכולה לתת למחשבות האלו לעלות".
"הקולות מתחזקים, את יודעת שהם בתוך הבית. עכשיו. והם רבים. אסור להשמיע קול, שלא יתקרבו. אבל הילדים פוחדים והילדה בת השנתיים רעבה ולא מסכימה להסתתר מתחת למיטה. היא בוכה והלב דופק באימה. את מחבקת אותה עלייך ביד אחת ביד השנייה לא עוזבת את דלת הממ"ד. ביד השלישית את מתקשרת, מחפשת חילוץ. וביד הרביעית מלטפת מדי פעם מתחת למיטה, מנסה ללא מילים להרגיע. זה תיכף ייגמר, את לוחשת, עוד קצת ויגיע הצבא".
"אבל זה נמשך: מעבר לדלת את שומעת ירי כדור אחרי כדור ושוב, ושוב ושוב ואז צרור ושקט.
שקט מוחלט.
דממה.
אימה.
את מבינה שהגרוע מכול כבר קרה.
גם הילדים שלך מבינים.
את עדיין מחזיקה את ידית הדלת , אבל הם בוכים.
אז מה עושים?
נושמים. לאט איתם ביחד את נושמת ושרה קצת שירים, מנסה להיות עבורם מרחב מוגן להרחיק את הכאוס מעולמם הקטן".
"ופתאום...
שתי דפיקות.
לפתוח?
את פותחת".
"רואה אותו, את האיש שלך, מכוסה בדם ומסביב הכול מלא בדם. הוא חי? הוא נפצע? את לא מבינה, לא מאמינה. מחליפים מילים לרגע: 'הרגתי עכשיו מחבל, תהיו בשקט, הם באים שוב'. והדלת נסגרה. ואת שוב מכניסה מתחת למיטה ושוב מכסה. וכשהקטנה עלייך מחובקת, את מקווה להציל לפחות את אחיה הגדולים, חושבת איך אף אחד לא יגלה אותם מתחת למיטה אבל איך לא יהיו מכוסים מדי וייחנקו אם ייקח זמן עד החילוץ ואנחנו כבר לא נהיה בחיים".
"ושוב, בתוך הבית את שומעת אותם, צועקים, מסתובבים, פותחים ארונות. יוצאים ונכנסים. ובכל פעם את מקווה שזה נגמר אבל זה נמשך. ואת לא חושבת שהלב יכול לעמוד בזה כבר. אז את נושמת. וב-15 בצוהריים הדלת נפתחת ואחד אחרי השני הם נכנסים - משפחה יקרה, ומתן שמוביל אותם פנימה אומר שהוא חייב לצאת כי אין מי שייקח פיקוד ויש אנשים שצריכים עזרה. אז הוא מביא לנו סכין ואת לא מבינה - מה יקרה אם אנחנו נצטרך עזרה? הרי הבית כבר מפוצץ, פרוץ וחדור ובחדר יש גופה. אבל את אומרת לו 'תלך' ושוב עם הידית את הדלת מחזיקה".
"בערב, כשזה נגמר, את יוצאת בפעם הראשונה ומבינה שהחיים שהיו לך נמחקו וקרסו עם הספרים שמפוזרים על הרצפה.
וההרס הזה בחדר השינה
והדם
והמוות.
ואת? איפה את?"
"היי, את - זוכרת? אותך? יום אחרי יום, לומדת לחיות בלי שורש עם תמונות, ריחות וקולות שלא מרפים. והינה עברה לה שנה - ומי את היום ואיך את ממשיכה?
אז אני נושמת.
בוחרת
בכל
רגע
מחדש
רק
בעוד נשימה
וממשיכה
לרגע הבא".