בתחילת המפגש שלנו ישראל יוספי משתף בהתלבטות שמטרידה אותו בימים אלו: להסתפר או לא. לכאורה דילמה לא מעניינת במיוחד של גבר צעיר - אלא שיוספי אמור, יומיים לאחר מכן, להתייצב בלשכת הגיוס ולהפוך לחייל בשירות חובה. "החלטתי להסתפר", פסק לבסוף יוספי והסביר: "אני לא רוצה שיעשו לי הנחות. אני נכנס לשם בגיל שלי והרבה אנשים יכולים להגיד 'הוא נכנס כי הוא קיבל הטבות סלב, כי הוא היה בתקשורת לפני כן, כי מישהו הבריג אותו, כי היו לו קומבינות'. ואני אומר לא - אני פשוט, אין לי כלום, אני כמו ילד בן 16 וחצי שהתחיל כרגיל את התהליך ועברתי אותו כמוכם".
כן, יוספי הוא בן 27. וממש בשבוע שעבר הוא התגייס - וכן, לשירות חובה מלא, בגילו המתקדם. "המטרה היא שבסוף חרדי יבוא ויתגייס והוא לא יצטרך כל מיני הטבות והנחות ואנשים שיקשרו אותו", חשוב לו להדגיש. "זה המקום שאני רוצה להיות בו ואני לא אוותר. זה ככה כל החיים שלי, כל מה שאני רוצה אני משתדל להשיג".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עניין הגיל הוא אולי השולי שבין הנתונים החריגים בסיפורו של יוספי - שמגיע לצה"ל הישר מהישיבה בעיר העתיקה של ירושלים, שבה הוא גם מתגורר. את עצם גיוסו, הוא מספר, הסתיר מאנשי הישיבה ממש עד עכשיו: "ייתכן שרק כשהכתבה הזו תתפרסם, הם יידעו".
ההסבר להתעקשות על מסלול ארוך בצבא
לכאורה, היה יוספי זכאי לשלל הנחות לא רק בתחום הפריזורה: במבט ראשון, יוספי נראה כמו מועמד קלסי למסלול "שלב ב'" של צה"ל – התוכנית החדשה לגיוס גברים חרדים שעברו מזמן את גיל הגיוס. התוכנית ההיא זכתה להמון תשומת לב בחודשים שאחרי טבח בשבעה באוקטובר, אבל גם למבול של ביקורת שהציגה אותה כיחסי ציבור על חשבון תוכן אמיתי. יוספי, על פניו, היה יכול להיכנס לשם בקלות – קצת טירונות, כמה שבועות שירות, וקדימה למילואים עם פטור מהכול. אבל הוא? לא קונה את זה.
"אי אפשר להשוות בין מישהו שמשרת שלוש שנים לבין מי שהולך לטירונות של שלושה שבועות, שאני לא יודע מה הוא עושה שם, ושמקבל פטור שיער ועוד פטור ועוד פטור ואז ישר עושה מילואים", טוען יוספי. "'אני עשיתי שלוש שנים ואתה עושה שלושה שבועות וישר מילואים? ואז גם מקבל הטבות כאילו עשית צבא באמת? עזוב, לא עשית כלום, לא תרמת באמת. לא שיש לי בעיה איתם, אבל בעיניי זה לא תרומה אמיתית. זה משהו שהצבא אולי רוצה בכדי לגרום לאנשים לבוא ולהתגייס כי הם יראו אנשים כמו יקי אדמקר או ינקי דרעי, הבן של אריה, ויגידו 'וואו, הבן של דרעי התגייס'. אבל בעיניי זה לא שווה כלום, זה לא באמת משרת את המטרה. המטרה היא בסוף להביא צעירים חרדים למקום חרדי בתוך הצבא".
"שאלתי את סבא: למה עלית לישראל?"
שני הוריו ממוצא הודי. אימו, שנולדה שם, גדלה במשפחה שומרת מסורת והתחזקה עוד יותר. אביו, יליד הארץ, חוזר בתשובה. ההורים בחרו בדרך אדוקה ובדלנית במיוחד וקבעו את מגוריהם בנתיבות כחלק מקהילה חרדית-ספרדית סגורה שאימצה אורח חיים יותר חרדי-אשכנזי. רוב קרובי המשפחה שלו, משני הצדדים, הם חילונים, אך יוספי מספר כי הוריו נמנעו ממגע איתם. "מעולם לא נפגשתי עם סבא וסבתא, עם ההורים של אבא שלי, כי הם חילונים. עם הדודים אין שום קשר, כי יש להם טלוויזיה. זה ממש עצוב", הוא מוסיף. בבית דיברו בעיקר הינדו, ואת ילדותו מתאר יוספי כמנותקת מהישראליות, אפילו מנוכרת לה.
"בנתיבות יש את הקהילה של הרב יורם אברג'ל, שזו קהילה של חוזרים בתשובה, ההורים שלי התנגדו להיות חלק מהקהילה הזאת. למה? כי הם חוזרים בתשובה וזה לא מספיק סגור. הפתיחות הזאת תמיד הפחידה אותם, היינו לגמרי בצד השני. בהתחלה ההורים שלי הקצינו מאוד. הם גרו במאה שערים, בדירה קטנה עם עכברים, כי הם היו אדוקים לגמרי. אני גדלתי בסביבה בלי מחשבים בבית, אבא שלי לא עבד כדי שיוכל ללמוד ומי שאבא שלו עבד לא היה יכול ללמוד בתלמוד תורה. למדתי בתלמוד תורה מאוד-מאוד סגור. הייתי לומד משעה שבע בבוקר עד אזור שש בערב כל יום - בעיקר גמרא ומשנה. התחנכתי על הדבר הזה של לא לסטות מהמסלול. שאלתי תמיד את סבא שלי 'למה עלית לארץ, למה לא למדינה אחרת?', הם היו יכולים להיות יהודים גם בארה"ב".
"גם את אימא שלי תמיד שאלתי את השאלה הזאת. היא ענתה שישראל זו ארץ קדושה וזה המקום לעם היהודי. אני לא הצלחתי להבין אף פעם את התשובה הזאת. כי במשפחה שלי הייתה תודעה של לעזוב ולא להישאר כאן. אני עצמי עודדתי את זה כי לא הרגשתי מחובר לישראל. אם היית פוגש אותי לפני שבעה באוקטובר בטיול בחו"ל, הייתי אומר לך שאני בכלל לא רוצה לחזור לישראל, אני סתם חוזר אליה, אין לי מה לעשות פה. אבל שבעה באוקטובר טרף את כל הקלפים. הצלחתי להבין שמה שקרה כאן זה נגד העם היהודי, זה לא יעזור אם אתה תהיה במדינה אחרת, אתה צריך להילחם על המדינה הקטנה שלך, שהאחים שלך נרדפים בה - גם בקיבוצים, גם בשדרות וגם באופקים. בסוף זו המדינה שלי. הבנתי שאני לא רוצה בכלל למדינה אחרת".
"שמעתי רדיו במחשכים, זה סקרן אותי"
אימא של יוספי תמיד חלמה שהבן שלה יגדל להיות רב גדול, אולי אפילו ראש ישיבה. אבל היום, כשהוא כבר חרדי עובד, זה בשבילה כישלון צורב. "בגיל 17 קניתי את הטלפון הראשון שלי – טלפון טיפש", הוא נזכר. "אימא שלי לא הסכימה שאני אביא אותו הביתה - 'אתה לא צריך טלפון בגיל כזה', היא הייתה אומרת". כשעבר לטלפון חכם? זה כבר היה הרבה מעבר לקו האדום שלה: "עד היום היא בהלם מזה. היא אמרה לי, 'אתה לא מוציא אותו בבית, אסור שהשכנים יראו'. תמיד היה הפחד הזה מ'מה יגידו'".
"איפה שגדלתי אין אפילו פתח של שנייה לצאת החוצה ולראות את העולם, להרגיש אותו. ולהגיע למקום כזה של רצון להתגייס, זה מאוד לא פשוט. אני קצת ויתרתי בסוף על הקהילה. אני אמשיך להיות שם אבל אנשים רואים את זה קצת שונה. רק שומעים על צה"ל וישר עולה להם המחשבה ש'הינה, הוא חוזר בשאלה'".
היציאה של יוספי מהעולם הסגור שבו גדל לא התחילה ביום אחד. זה היה תהליך ארוך, שהתחיל הרבה לפני שבעה באוקטובר. בגיל 22 הוא עשה את הצעד הראשון – התחיל לעבוד בעיתונות, בהתחלה ככתב באתר "חרדים 10". משם עבר לעריכה והפקה בתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" בבני ברק, וכל זאת בזמן שהוא מלהטט בין כמה עבודות, בהן משרד יחסי ציבור בירושלים. לפני כמה חודשים הוא כבר מצא את עצמו במסדרונות הכנסת, בתפקיד דוברו של חה"כ אלמוג כהן.
"החיבור לעיתונות משך אותי מאוד. הייתי שומע ככה במחשכים גלי צה"ל ורשת ב', את יעל דן, רינו צרור וכל מיני. שם הרגשתי שזה הייעוד שלי, זה מה שאני רוצה לעשות", הוא נזכר. "אתה יודע מה הדבר הכי מדהים? בכל המבצעים שהיו בדרום, כמו 'עופרת יצוקה', בכל פעם שהייתי בא לכיתה הייתי קצת שומע רדיו חרדי שהיה אז והייתי מגיע ומדקלם לחברים שלי את החדשות. זה כל כך סקרן אותי העולם הזה, במיוחד שאפשר להשפיע ולעזור לאנשים, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
באיזה גיל עשית את הצעד המעשי הראשון בדרך מחוץ לקהילה?
"בגיל 17 עשיתי את הצעד הזה, עזבתי את הישיבה הקטנה. אבל חזרתי אליה בסוף כי ההורים שלי התעקשו יחד עם ראש הישיבה - שאיפשר לי כל מיני פתחים כאלה במהלך היום. גם אחר כך בישיבה הגדולה המשכתי באותו מסלול ובאו לקראתי. אני השתמשתי בפתח הזה, השתמשתי בו לגמרי ופתחתי את הדלת. יצאתי לעבוד. נראה לי שהיום ההורים שלי מתחרטים על זה לגמרי. ואז, בגיל 22 כבר השלמתי בגרויות והתחלתי ללמוד משפטים. פתאום למדתי היסטוריה ואזרחות, ואני מבין מה זו המדינה לגמרי - כלומר איזה חוקים יש, אילו דברים קרו פה והמלחמות שהיו. עד אז באמת לא ידעתי. אמרתי לעצמי שאני אני לא רוצה להיות הילד מנתיבות שלא הצליח".
"לא היינו שם כדי להציל אותם"
המסע שהתחיל בגיל 17, והוביל את יוספי ללשכת הגיוס, עבר בתחנה משמעותית לפני כשנה. זה קרה בקיבוץ כפר עזה, חודש בלבד אחרי הטבח. הוא הגיע לשם כחלק מסיור מיוחד שצה"ל ארגן לאנשי תקשורת חרדים, ומה שראה שם – הדם, ההרס, והריח החריף של העשן – הותיר בו חותם עמוק. שם באותו סיור, בין הבתים החרבים, הוא פגש את מי שתעזור לו להיכנס לצבא - ועוד על כך בהמשך.
"בשבעה באוקטובר הייתי בנתיבות ולא באמת הבנו את מה שקורה. אבל אתה מבין שקורה פה משהו אחר", נזכר יוספי בהתרחשות ביום שחולל את המפנה הגדול. "כל מה שידענו היה שאסור לצאת מהבית כי ניידות משטרה כרזו ברחוב לא לצאת. באיזשהו שלב התחילו לדבר על זה שיש חדירה לאופקים ואמרתי לכולם שהם מבלבלים במוח. 'כי יש לנו את צה"ל, אין מצב. הם לא עוברים את צה"ל'. במוצאי שבת פתחתי את כל הערוצים וקיבלתי הלם. אבל בסוף, עם כמה שזה היה אירוע גדול, זה לא דפק אצלי בדלת".
"הבום האמיתי זה היה להסתובב בקיבוצים. הגעתי לשם בשלב שעוד היה דם וריח של עשן בכל מקום. זה הדברים הכי קשים שיכולתי לראות בחיים. למשל להגיע לבית של משפחה שלמה שנשחטה. אתה עובר בבית לבית ואומרים לך, 'פה גרה מישהי ולא נשאר ממנה כלום, היא נשרפה לגמרי'. ואתה רואה את החיילים בין לבין עוברים ושואל את עצמך למה רק הם נלחמים? אם היה אותנו בשבעה באוקטובר, אותנו החרדים, היינו יכולים לבוא ולהציל. אנחנו גרים בנתיבות ובאופקים. אנחנו סמוכים, אנחנו קיימים, אנחנו היינו יוצאים להילחם. אבל אנחנו לא היינו שם".
"הלוואי שהייתי יכול להילחם ולסכן חיים"
"מאז שבעה באוקטובר ההסתכלות שלי התהפכה כל כך, כי הבנתי כמה הם עושים ואני לא. למה אני לא? למה אני פחות? למה לי מותר? למה להם אסור מה שלי מותר? למה הם יכולים לבוא וגם לשלב את העבודה ואת המשפחה ואת הצבא? ואני אומר 'לא, לי זה לא נוח לעשות את זה'? לכן אני רוצה להיות כמו כולם. לכן אני לא רוצה את הפטור מתספורת שהציעו לי ולהוריד את הפוני שלי לגמרי. למה? אני רוצה להגיד לאותם האנשים 'אני בדיוק כמוכם'. נכון, אני התגייסתי לדובר צה"ל, אבל הלכתי לתהליך בדיוק כמו כולם, והתעקשתי. הלוואי שהייתי יכול ללכת ולשרת בקרבי והייתי נלחם ומסכן את החיים שלי למען המדינה, כי היום זה מה שצריך לעשות. אחרי שהסתובבתי גם בכפר עזה וגם בניר עוז הפכתי באמת להיות ישראלי, מהילד שאמר להורים שלו 'למה עליתם לארץ', אני עכשיו לא רוצה לעזוב פה לעולם".
באותו הסיור בעוטף הוא נתקל בליהיא שגב, חיילת מילואים בדובר צה"ל ודמות מוכרת, שאותה הכיר עוד קודם מעבודתה כדוברת בכנסת. המפגש ביניהם בכפר עזה היה קצר אך משמעותי, ושניהם יצאו ממנו עם תחושת שליחות מחודשת. הצטלבות דרכיהם של שגב ויוספי סמלית בהרבה מיד המקרה שהובילה למפגש ביניהם. שגב, בת 22, התפרסמה כשהייתה בת 16. אז, במהלך נסיעה באוטובוס מתל אביב לביתה בפתח תקווה, נתקלה בנוסע חרדי שהעיר על הלבוש החשוף שלה לטעמו וקילל אותה. התקרית צולמה והפכה במהרה לוויראלית.
שגב, שהייתה אז תלמידת כיתה י', זכתה לחשיפה תקשורתית. היום היא כבר סטודנטית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. גם שש שנים אחרי אותו מקרה, משהו מהרוח האקטיביסטית נותר בה. זמן קצר לאחר תחילת המלחמה הצטרפה לחמ"ל האזרחי שהקימו "אחים לנשק", והיום פועל כעמותה נפרדת.
"הרבה שנים זאת הייתה הסיטואציה שלי שכשאני נוסעת מתל אביב לפתח תקווה, אני עוברת בבני ברק ואני שונאת לראות אותם, ואחרי כל האירוע הזה שבאמת היה חלק מאוד גדול בחיים שלי, הגעתי למסקנה שזו לא החוויה שאני רוצה שתהיה לי לגבי חרדים. יש פה איזו סיטואציה, הם חיים איתנו, צריך לעשות עם זה משהו. לפני הצבא עברתי למכינה בירושלים כדי להכיר את העולם והייתה לי משפחה מאמצת חרדית. נהייתי יותר פתוחה לעולם החרדי ולדבר הזה, והתבגרתי קצת מהמקום של לדבר עליהם בשנאה בחדשות".
"הכי פחדתי שייתנו לי פטור"
"יש לי הוכחה שישראל תמיד חשב להתגייס. כשפגשתי אותו בכפר עזה הוא ביקש ממני לצלם אותו כשהוא לבוש אפוד, כי הוא מאוד רצה ללבוש את צבע הזית של צה"ל", מספרת שגב. "כשישראל יצא מהקיבוץ דיברנו אחרי זה שעה על זה שהוא באמת חושב על להתגייס. הוא גם ביקש שאשלח לו את סרטון הזוועות המפורסם, הוא היה חייב אז משהו קיצוני שיחבר אותו לאירוע הזה באמת. נראה לי שהוא הבין כמה שהוא לא באמת הבין עד אז מה קרה. אבל בעניין של הגיוס החלטתי שאני לא אלחץ אותו, זה לא יועיל בכלום אם אני אלחץ. כשהוא ירצה, אני יודעת שהוא ידבר איתי. חצי שנה אחרי, במאי, הוא שלח לי הודעה: 'היי, ליהיא, אני רוצה להתגייס. את יכולה להתקשר אליי בבקשה?'"
בחור שמתגייס לשירות חובה בגיל שבו קצינים כבר מגיעים לדרגת סרן הוא תהליך שצה"ל לא בדיוק יודע איך לעכל, ושגב ויוספי משתפים בדיאלוג אינטנסיבי שניהלו עם שלטונות הצבא בחודשים האחרונים ונמשכה ממש עד הימים האחרונים, שבהם נקבע מועד הגיוס הסופי. "זה היה תהליך של חודשיים של מלחמות, של 'תחתום על זה', 'אבל לא חתמת על הטופס הנכון, תחתום על טופס אחר'", נזכר יוספי. "התקשרתי לצבא כדי לוותר על מה שמגיע לי. אמרתי להם שאני מוריד את עצמי ממעמד של בן ישיבה. אמרו לי 'אתה לא יכול להחליט שאתה רוצה להתגייס, זו לא החלטה שלך'. כששאלתי 'מה אכפת לכם?' אמרו 'אנחנו נשלח לך את הצו'. אבל איך תשלחו לי את הצו? אני עברתי את הגיל של צו ראשון מזמן. הפחד הכי גדול שלי בכל התהליך זה שייתנו לי פטור, שיגידו לי 'תקשיב, אתה לא מתאים לצבא, אתה אחלה, אתה בחור נחמד והכול טוב, אבל עזוב אותנו'".
"הצבא לא ממש ערוך לזה", מעירה שגב, "כי כשישראל רוצה להתגייס, הוא לא יודע מה זה מיט"ב. הוא לא מבין מה זה כל הטפסים ולמה חיילת בת 18 עונה לו והוא לא באמת מצליח לדבר עם אף אחד. ובסוף אני זו שהייתה צריכה להתקשר ולצרוח עליהם 'תביאו לי לדבר עם המפקד שלכם', כי הם לא מבינים את הסיפור של ישראל. אם לא היינו נלחמים על זה, כנראה שישראל לא היה מתגייס. גם הבנתי שישראל חווה פה משהו שהוא מעבר לסיוע טכני, שאני כחברה יכולה לסייע לו, אלא שיש פה גם עניין שהוא לא מקבל תמיכה. כשאני התגייסתי אבא ואימא שלי הלכו איתי, תמכו בי וכיוונו אותי. אז הרגשתי שצריך פה מישהו שהוא גם אולי איזה דמות אב כזו, שייתן לך את המענה וירגיע אותך, כי בסוף אני גם יותר צעירה ממך".
בשלב הזה נכנס לתמונה גם סא"ל (במיל') עירד יובל, לשעבר קצין בכיר בשייטת 13, שאותו הכירה שגב במסגרת פעילותה בחמ"ל האזרחי. יובל לא היסס. הוא גייס את הקשרים שלו בצבא כדי לדחוף קדימה את מה שבשלב מסוים נראה כמעט בלתי אפשרי – להשיג את אישור הגיוס של יוספי. שגב שירתה כאמור בדו"צ, והמליצה על כך לידידה החרדי - שאחרי הטירונות אמור בעצמו להתחיל לשרת גם הוא בדובר צה"ל
"הבנתי שאין כזה מרחק בינינו"
"אמרתי לעירד 'אתה צריך להרגיע אותו שהכול יהיה בסדר, אתה תשב איתו לקפה כשהוא צריך ושאתה תענה לו בטלפון כשהוא לחוץ שיקחו ממנו את הדברים שלו בטירונות. אתה מוכן לזה?' ועירד אמר לי ישר 'כן, אני לוקח'", נזכרת שגב ויובל אישר את הדברים בשיחה איתנו. וכך קצין השייטת והסטודנטית התל אביבית מבניין גילמן, שהכירו בחמ"ל האזרחי, סייעו למי ששימש אז כדובר של חה"כ כהן מעוצמה יהודית בהליך הגיוס. "אגב, עירד ידע שאני עובד עם אלמוג על זה", מבקש יוספי להדגיש. "הוא אף פעם לא הסתכל על זה, אף פעם לא זרק לי על זה מילה".
"עירד אמר 'ברור, תביא אותו מחר', וזה בנאדם שאם אני רוצה לקבוע איתו זה חודש מראש. הוא התאהב בישראל מהפגישה הראשונה. היה להם חיבור והוא הבין אותו וראה את הצרכים, איפה שאני אפילו לא ראיתי. מאז אני האחות הקטנה ועירד הוא האבא של ישראל", מספרת שגב. "בלעדיהם הדבר הזה לא היה קורה", אומר יוספי. "הפגישה עם עירד שינתה משהו. הצלחתי להבין כמה אז הרפורמה עשתה קרע כל כך גדול בעם וכמה זה לא כזה מרחק ביני לבינו. אין באמת מרחק, אנחנו לרוב מסכימים על הכול".
"אמרנו לישראל 'אנחנו ננצח את הבירוקרטיה, אנחנו נעשה את זה', ואני כבר מזמן עזבתי את החמ"ל", מסכמת שגב. "הסיפור של ישראל הוא מבחינתי ההוכחה לזה שלא צריך לשנוא. זה נשמע מגוחך, קצת קרינג' כזה, אבל צריך להבין שאם אנחנו לא נחבק את החרדים ולא נהיה חברים שלהם, עוד עשור הם יהיו פה 25%. אנחנו צריכים סיבה משותפת לגור פה. פחד מהאויב זו לא סיבה מספקת. אני יכולה לפחד גם במדינה אחרת. צריכה להיות פה מהות אמיתית שבשבילה אנחנו בוחרים יחד לגור פה אחד עם השני".
ויוספי מוסיף: "יחד אפשר להגיע רחוק, בזמן שכל אחד שומר על אורח חייו. היא יכולה להישאר חילונית, גם עם מכנסיים קצרים, ואני יכול להישאר חרדי עם חליפה וכובע. אין שום בעיה, זה לא באמת יכול להבדיל בינינו הדבר הזה".
"הלוואי שבזכותי יתגייסו חרדים"
"אני חושב שאני לא צריך לקבל שום טפיחה על הכתף, כי בסוף ילד בן 18 עושה את זה. נכון. עשיתי את זה כמעט עשור אחרי, אבל זה משהו שצריך שיקרה", הוא מצהיר. "בסוף כולנו מסכימים על זה. השאלה היא איך - למשל דרך החטיבה החרדית החדשה שתוכל לספק את המענה, שזה מענה מדהים. אבל שואלים אותי גם חרדים שמשרתים בצה"ל אם אני לא מפחד. הם לא מאמינים עדיין שחרדי יכול להיכנס לצבא ולצאת חרדי. וזה כואב".
"בסוף אני רוצה שבזכותי יתגייסו חרדים והלוואי שזה יקרה. אפילו אחד, אבל שייצא חרדי, אני לא רוצה שהוא ייצא חילוני. זה לא תירוץ כי יש אנשים שמתגייסים ואז מורידים את הכיפה יום אחרי, אבל חרדי אמיתי שנכנס, אני רוצה אותו בדיוק אותו חרדי אחרי. והצבא צריך פשוט להתכונן לזה. יש לו את כל המשאבים והוא עושה את זה מדהים מאז שבעה באוקטובר, אבל צריך לעשות את זה יותר. ברגע שהציבור יראה שהצבא באמת רציני בעניין, החבר'ה החרדים האלה, שיושבים על הברזלים ועובדים יבואו ויהיו חלק מזה".
עברו כבר שנה וחודשיים מאז 7 באוקטובר. מה למדת על ישראליות שלא ידעת קודם?
"למדתי על היחידות בצה"ל, התחלתי להסתכל על התגים כדי לנחש באיזה יחידות משרתים החיילים שאני רואה ברחוב. אפילו חיפשתי תמונות של התגים באינטרנט והדפסתי, כדי שיהיה לי. הישיבה שלי משכירה חדרים לחיילים. בכל פעם שהייתי פוגש חיילים מחוץ לישיבה פשוט הלכתי לדבר איתם. אני מציק להם, ממש חופר להם, שיספרו לי על היחידה שלהם. העולם הזה פתאום מעניין אותי. כשעשיתי את הקניות לקראת הגיוס זה היה משהו שריגש אותי, לקנות את הבגדים הירוקים - הבנתי שזה באמת קורה. גם התחלתי לשמוע יותר שירים של ארץ ישראל כמו אריק איינשטיין ושלמה ארצי, מוסיקה שלא הכרתי".
"הלכתי למקום חילוני לגמרי, בידיעה"
בשנים האחרונות יוספי חי במעין אקרובטיקה בלתי אפשרית. מצד אחד – לימודים אינטנסיביים בישיבה, ומהצד השני – עבודה, לפעמים בכמה משרות במקביל. קולגה שעבד איתו בתחנת "קול ברמה" מעיד עליו כעובד חרוץ, שהיה מגיע בשעת בוקר מוקדמת בתחבורה ציבורית מירושלים לבני ברק בכדי להתחיל יום עבודה שבסופו יוכל גם ללמוד.
לכן מפתיע לשמוע את יוספי אומר ששילוב שכזה אינו נכון, ושבשונה משילוב לימודי הגמרא והשירות בצה"ל שלו הוא מטיף, לשיטתו אי אפשר ללמוד ולעבוד. "זה או שאתה באמת לומד כל הזמן או שאתה עובד. אל תחלק את זה לשניים. אי אפשר להתפצל ככה. זה לא אפשרי, כי הרי ברגע שאתה נכנס לעולם העבודה אתה תרצה להתקדם, ואתה תרצה לעשות יותר, אתה גם פתאום מרגיש מה זה הערך של כסף. לכן אי אפשר באמת את השילוב הזה. גם הפטור מגיוס הוא בגלל שאתה לומד, לכאורה, כל הזמן לומד. אבל אתה לא כל הזמן לומד, אתה גם עובד. לכן מבחינתי זה או שאתה לומד או שאתה מתגייס".
"אם הצבא יתכונן כראוי לגיוס חרדים ויאפשר להם את הסביבה החרדית - בלי בחורה אחת, בלי שיש לי איזה סרטון טיקטוק שרואים בחורה עם 4-5 חבר'ה חרדים מאחוריה - כי הדבר הזה פוגע במאות שעות של הסברה. באמת ראיתי סרטון כזה לפני שבוע. אתה לא יכול לעשות את זה. צריך חטיבה חרדית מלאה וניתוק לגמרי מנשים, אפילו זאת שצריכה להעביר את הקורס - תמצאו גבר שיעשה את זה".
"אבל אתה הולך לשרת עם נשים", שואלת אותו שגב, היושבת לצידו. "אני הלכתי לא למסגרת שירות של חרדים, אבל הם הולכים מלכתחילה לשירות של חרדים", עונה לה יוספי. "הם אומרים לאישה שלהם בבית 'אל תדאגי, אני הולך להתגייס לשירות חרדי', ופתאום האישה שלהם רואה את הטיקטוק. זה פוגע. אצלי זה אחרת. אני מלכתחילה לא הלכתי למקום הזה, אני מלכתחילה הלכתי למקום שהוא חילוני לגמרי בידיעה. אני עבדתי עד היום עם אנשים חילונים".
"קשה לי לספר ולהסביר למשפחה"
הקשר שלו עם ההורים, מעיד יוספי, התרופף בחודשים האחרונים. ועם זאת, במשפחה כבר יודעים שהוא התגייס ולדעתו לבסוף יקבלו את החלטתו. "הם בהלם מזה שהודעתי להם שאני עוזב ואף אחד לא יודע עדיין למה אני עוזב. לדעתי רק מהכתבה הזאת הם יגלו. אני מבין את הפחד שלהם, והוא די מוצדק. אבל עשיתי את הדבר הנכון. קשה לי לספר להם כי לא יצליחו להבין למה עשיתי את זה, וגם קשה לי עם ההסברים ועם השכנועים שיבואו".
אחרי שעזב את הפנימיה של הישיבה, ממש בשבוע שעבר, הוא לא יודע כרגע איפה יגור אחרי שתסתיים הטירונות. "ביום של הגיוס אני אבקש מהמש"קית ת"ש לסייע לי עם זה. אולי אני אלך לישון אצל אחת האחיות שלי, אבל אני באמת עוד לא יודע". שגב ויובל כבר הבטיחו לנסות לסייע גם הם.
איזה חרדי אתה רוצה לבסוף להיות? איזו חרדיות אתה מייצג?
"אני חלק מחרדיות ליברלית, פתוחה ומקבלת. ואחרי הצבא אני אהיה יותר חרדי, כי אני אהיה בטוח במקום שלי ולא חושש מהזהות שלי או מבולבל ממנה ולכן מפחד לצאת מהקן. אבל ברגע שאני בטוח בחרדיות שלי לגמרי, במאה אחוז, אני גם יכול לקבל אותך בלי שום בעיה ושיהיו לי חברים חילונים שאני יכול להסתובב איתם, כי אני מאמין בזה והם מאמינים בחילוניות שלהם, שזה מדהים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv