בבוקר 7 באוקטובר היה סא"ל שמעון פוטרבני, מפקד גדוד 77 מחטיבה 7, המג"ד הטנקיסט היחיד בגזרת עזה. כשמאות מחבלי חמאס פרצו את הגדר, הוא וחייליו היו מהראשונים שזינקו אל תוך התופת, נלחמים עד טיפת הדלק והקליע האחרונים. שנה מאוחר יותר, ב-7 באוקטובר השני של המלחמה, פוטרבני מצא עצמו הכי רחוק משם, בכפר שיעי בדרום לבנון. את האדמה החולית החליפה קרקע סלעית וקשה לתנועה, את הנוח'בה החליף כוח רדואן ואת מחדל תוכנית הפלישה שהתממשה בדרום החליף מחדל חמור לא פחות - של תוכנית הפלישה שרק במזל חיזבאללה לא הספיק לממש בצפון.
למרות שנה של לחימה רצופה, פוטרבני לא דמיין שהוא ואנשיו יהיו מהכוחות הראשונים שידרכו על אדמת לבנון. "האמנתי שצה"ל יתמרן שם, אבל לא חשבתי שאנחנו אלה שנעשה את זה כי היינו שקועים מאוד בלחימה בעזה", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "לגדוד שלי יש לא מעט חללים אבל גם חיילים חטופים משבעה באוקטובר בתוך הרצועה, ולכן האמנתי שהמקום שלי הוא שם".
ובכל זאת, המציאות הפתיעה אותו כשבסוף אוגוסט, לאחר לחימה בדיר אל-בלח שבמרכז הרצועה, קיבל הגדוד את הפקודה להתכונן ללבנון. "התוכנית הייתה לתת לחיילים כמה ימים בבית ואז עוד שבועיים של הכנות, אבל די מהר, בתוך שבוע, קיבלתי את הפקודה להכין את הגדוד לעלייה ללבנון. זה קצת הפתיע אותי, אבל עושים את ההכנות הטכניות ושועטים קדימה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בהקלטת קשר של המג"ד, שנחשפת כעת לראשונה במגזין N12, הוא נשמע אומר: "אנחנו לקראת משימה נוספת שהיא מעט שונה - חודש אחורה יצאנו משערי עזה ומאז השתנו הרבה דברים ואנחנו נקראנו לצאת להתקפה בגבול הצפוני, בלבנון, ולתקוף את חיזבאללה - לאפשר את השבת התושבים הבתים ולהשמיד תשתיות של היחידות ההתקפיות של חיזבאללה ושל כוח רדואן. אני סומך על כולם, אני בטוח ביכולת שלנו להביא להישגים הנדרשים, אנחנו עושים את זה פעם אחר פעם: היינו הראשונים לחצות את הגדר בעזה, אנחנו שמחים על הזכות וגאים ביכולת שלנו להוביל את הצבא פעם אחרי פעם - זה קורה אך ורק בזכותכם. סומך פה על כולם, אוהב אתכם, 'נוע' בהינתן האישור האחרון למשימותנו היכונו להתקפה. בהצלחה".
מחסנים ליום פקודה
ההכנות למבצע המוגבל כללו למידה מעמיקה של שיטות הפעולה של חיזבאללה, האיומים החדשים, הבדלי הטווחים של טילי הנ"ט ומאפייני הקרקע הייחודיים. "חיזבאללה עדיין פועל או לפחות פעל כמערכת", מסביר המג"ד. "יש מפקדים ולכל מחבל בכפרים האלה יש את התפקיד שלו, בין אם זה ירי רקטות וטילי נ"ט מהכפרים המרוחקים יותר, ובין אם אלה פעילים שאמורים לפעול קרוב יותר לכוחות ולנסות לפגוע בהם באמצעות חבלה, טילי נ"ט לטווח קצר או בהתקפות עם נשק קל".
למרות זמן ההיערכות הקצר יצא הגדוד למשימתו הראשונה בלבנון עם מידע מדויק על יעדיו, כולל מחסני אמל"ח ועמדות ירי של חיזבאללה. "הלכנו לשם בצורה מאוד ממוקדת – בשביל להשמיד אמצעי לחימה ובשביל להשמיד תשתיות שהארגון בנה. היום הראשון הוא יום של למידה והסתגלות, היום השני כבר נראה אחרת ואחרי חמישה ימים אתה מרגיש שאתה נלחם מלא זמן בלבנון".
כך מצאו את עצמם השריונרים של גדוד 77 מטהרים בית אחר בית באחד הכפרים השיעיים שהפכו לעמדות קדמיות של כוח רדואן לאורך הגבול הישראלי. בתוך בתים אזרחיים בדרום לבנון, גילו חיילי צה"ל את התשתית המורכבת שבנה חיזבאללה: מחסני אמל"ח מוסווים היטב, ממתינים בדריכות ליום פקודה.
"בכל בית שלישי או רביעי שאתה נכנס אליו יש חדר של אמל"ח", מתאר פוטרבני. מדובר בחדרים רגילים לכאורה, אך במרתפים או בקומות הקרקע מסתתרים מחסני נשק מאובזרים היטב. "אתה נכנס לחדר ורואה ארגזים. בתוך הארגזים האלה יש מטענים, טילי נ"ט, כל מיני מטעני חבלה ונשקים אישיים". מתחמים אלה, שקשה להאמין שהוקמו כל כך קרוב לגבול, תוכננו כנקודות היערכות לפלישה עבור כוחות רדואן. "אנחנו עוברים בית-בית בכפר ומשמידים את כל מה שאנחנו מוצאים".
המג"ד הצביע, הטנק חיסל
אומנם גדוד 77 הוא גדוד שריון ותיק, אך בלחימה בדרום לבנון הוא מאגד תחתיו גם שתי פלוגות חי"ר. "כבר תקופה ארוכה אין באמת הבדל גדול במשימות של גדודי חי"ר ושריון", אומר פוטרבני. הפעילות הקרקעית בדרום לבנון מתמקדת בשלב זה במספר מצומצם של כפרים הסמוכים לגבול ובטיהור שטחים פתוחים עם צמחייה סבוכה, שם הקים חיזבאללה מתחמי לחימה בקרבת הגדר.
בניגוד לחששות המוקדמים, התנגדות חיזבאללה בשטח עד כה מועטה לאחר שמרבית כוח רדואן נסוג אל מעבר לנהר הליטני בגלל התקיפות הנרחבות וציד המחבלים היומי. "בכפר שאנחנו היינו בו היו מעט מאוד מחבלים", מתאר פוטרבני. "אני נזהר מהאמירות האלה שכולם ברחו. אני לא חושב שנכון להתייחס ככה לאויב, בטח לא כגדוד שנלחם ועוד יחזור להילחם. אנחנו מתייחסים לאויב שלנו ברצינות, אבל אני לא פגשתי אותו. הוא לא היה במקומות שבהם אנחנו היינו, בין אם ברח, בין אם הרגו אותו לפני ובין אם החליט להיערך במקום אחר".
ביום השני של ההתקפה על הכפר נתקל גדוד 202 של הצנחנים, שפעל בסמוך ללוחמי 77, במארב של מחבלי חיזבאללה באחד הבתים. "הכוח עמד להיכנס לאחד מאותם מקומות שאנחנו יודעים שיש בהם גם אמל"ח וגם אפשרות להימצאות מחבלים. הלוחמים נכנסו להתקפה על הבית ונתקלו שם במחבלים". כששמע על ההיתקלות ברשת הקשר, פוטרבני נחלץ לעזרת הגדוד השכן. "הגעתי לשם עם עוד כמה טנקים והמג"ד שלהם הסביר לנו איפה לדעתו המחבלים נמצאים".
הכוחות פעלו בתיאום: הטנקים של גדוד 77 ירו פגזים לעבר המיקום המשוער של המחבלים, ולאחר מכן לוחמי הצנחנים נכנסו לטהר את הבית. התוצאה הייתה חיסול של שני מחבלים, עם אפשרות שמחבל שלישי הצליח להימלט. פוטרבני מעריך שהמחבלים היו במקום "לפחות יומיים-שלושה" לפני ההיתקלות.
האיום העיקרי שעימו נאלץ להתמודד בלבנון הוא זה של טילי הנ"ט המדויקים שמשוגרים מכפרים מרוחקים יותר ומרכסים שולטים באזור. "האויב הוא לא רק מה שאנחנו פוגשים בכפר עצמו", מבהיר פוטרבני. "טיל נ"ט שעף מטווח של שלושה ק"מ לא משוגר מתוך הכפר שבו אנחנו פועלים. אם לא נדע להשמיד אותו מבעוד מועד או לבודד אותו באמצעות הפעלת אש או באמצעים אחרים, אז ניאלץ לפגוש אותו".
בצה"ל לא מזלזלים כמובן באיום הקטלני. "גם חיזבאללה וגם אנחנו מבינים את השטח בצורה יחסית דומה, אז אנחנו יודעים פחות או יותר מאיפה אנחנו מאוימים", מתאר המג"ד. "אנחנו משקיעים הרבה כדי לנטל את האיום הזה ולאפשר לנו לפעול בצורה חופשית במרחב. אנחנו מפעילים לשם ארטילריה, יורים פגזי טנקים ופועלים בצורה נסתרת במקומות שבהם אנחנו לא רוצים להיחשף".
המג"ד מציין שעם הזמן, היכולת להתמודד עם איומי הנ"ט משתפרת. "ביום הראשון אתה משקיע הרבה כדי שיהיו לך פחות איומים מטווחים רחוקים, אבל ככל שזה מתקדם אנחנו מצליחים לייצר מרחב שקל יותר לפעול בו עם שריון וחי"ר".
"אין סיכוי שיוכלו לממש את התוכנית"
בדומה לדפוס הפעולה של כוחות הנוח'בה של חמאס, אמצעי הלחימה המתינו לאלפי המחבלים במסתורים בדרום לבנון. התוכנית הייתה פשוטה וחיזבאללה לא טרח להסתיר אותה: ביום פקודה, המחבלים היו מתכנסים בלבוש אזרחי, מצטיידים בכפרי הכינוס ויוצאים לשטחי ההיערכות ליד הגבול. משם, תחת מטח מסיבי של רקטות, טילים ופצמ"רים כבדים - היו אמורים לפרוץ סימולטנית את הגדר ולהסתער לעומק הגליל.
"במקומות שבהם אנחנו היינו, חיזבאללה לא יכול יותר להשתמש במה שהיה לו שם", מצהיר סא"ל פוטרבני. צה"ל לא מסתפק בתפיסת אמצעי הלחימה, אלא מוחק בשיטתיות את המערכים הקדמיים של חיזבאללה. "הם יחזרו ולא ימצאו כלום. לא את הבתים שלהם, לא את התשתיות שלהם ולא את אמצעי הלחימה. אין סיכוי שיהיה להם משהו שיאפשר להם לממש את התוכנית שלהם".
אפילו פוטרבני וחייליו, למודי הקרבות בעזה, הופתעו מכמות ואיכות הנשק שגילו מול בתי מטולה, מנרה וקריית שמונה. בתוך מרתפים, מנהרות ואפילו חדרי ילדים בכפרים הלבנוניים, הוסתר במשך שנים ארסנל עצום ומתוחכם, עטוף ומתוחזק בקפידה, שהיה מוכן לפלישה מיידית לשטח ישראל.
"הופתעתי מרמת התחזוקה הגבוהה של הדברים", הוא אומר. "הנשק מתוחזק הרבה יותר טוב מאשר בעזה. הם פרסו את אמצעי הלחימה ברצינות ובהרבה השקעה, ועבדו קשה על סידור המחסנים שלהם. הכול חדש, מסודר, משומן ומנוילן. אתה רואה שמישהו מטפל בזה. הם חצבו לעצמם מעין שוחות בתוך הסלע ובנו שם מחסנים. זה לא חמש דקות עם את חפירה. הם דאגו שזה ישרוד את החורף".
מה שהדהים אותו במיוחד היה כמות טילי הנ"ט שנאגרו בכפרים. "מצאנו שם הרבה מאוד נ"ט ארוך טווח, קורנטים ודברים מהסוג הזה", הוא מציין, ומסביר שזו תוצאה של הכנות חיזבאללה לא רק לפשיטה אפשרית, אלא בעיקר לאיום המתמשך שלהם על הגליל בשנה האחרונה. "כאן הם התמקמו ואיימו על כבישים בשטחנו. ידעתי שאפגוש הרבה טילי נ"ט, אבל לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה".
קשה להתעלם מהעובדה שחיזבאללה הפך לדייר סמוי אצל המשפחות השיעיות בדרום לבנון, נלחם מתוך בתים של אזרחים שאמורים להיות לא מעורבים. שם, בשל הזדהות אידיאולוגית ותמורת תשלום שכירות קבוע, הסכימו תושבים רבים להקצות חדר בביתם לאמצעי לחימה. "אני לא חושב שיכול לקרות מצב שבשכונה שבה אני מתגורר תימצא כמות כזאת של נשק מבלי שזה יהיה מסודר ומאורגן. אין דרך לבנות את הדבר הזה בלי שיתוף פעולה מצד האנשים שגרים שם".
פוטרבני מעריך כי יידרש זמן רב עד שניתן יהיה לשקם את הכפרים שצה"ל מתמרן בהם, ומקווה כי הדבר ירתיע ניסיונות עתידיים להפוך את האזור לבסיס קדמי. "הקרסנו כל בית שהיה בו אמל"ח. בתים נוספים שנעשה בהם שימוש צבאי שוכבים על הרצפה". מעבר להרס המבנים, הכוחות פגעו גם בתשתיות חיוניות כמו כבישים וחשמל, במטרה למנוע מחיזבאללה לחזור ולהשתמש באזור. "לא יהיה להם כביש לנסוע בו ובבתים שהם הפכו למתחמי לחימה, לא יהיה חשמל ולא שום דבר אחר".
בעוד שיקום אזרחי של האזור אפשרי בעתיד, התשתית הצבאית של חיזבאללה נמחקה כליל. "אני רוצה להאמין שהם יחשבו עוד כמה פעמים לפני שינסו לשקם את המקום הזה ולהפוך אותו למוצב קדמי לפשיטה לשטחנו. אם אזרחים ירצו לבנות מחדש את הכפר – זה בסדר, אבל התשתית הצבאית לא קיימת במקומות שבהם פעלנו ולא תהיה קיימת במקומות שבהם נפעל".
לא עיר מתחת לאדמה
שלא כמו החולות של עזה, שם דחפורים כבדים יכלו לשטח שכונות שלמות, הקרקע הסלעית בלבנון מחייבת את הכוחות המתמרנים בתנועה קלה וזהירה. "זה משפיע, בטח ככוח של משוריינים, על היכולת שלך לנוע בכל מקום שאתה רוצה", מבהיר פוטרבני. "בלבנון היכולת הזו לא קיימת ובעזה אתה פותח עם D-9 כל דרך שאתה רוצה". אך תוואי השטח הבעייתי הוא לא רק חיסרון. "כמו שאתה לא יכול לנסוע בכל מקום, גם האויב שלך לא יכול להשתמש בכל מקום בשטח לפעולה. השטח הזה מייצר עוד מסתורים והזדמנויות עבורנו".
לצד הרס התשתיות ליד גדר הגבול, האיתור והשמדת המנהרות בדרום לבנון הם מטרה עיקרית של הפעילות הקרקעית באזור. כך, מנהרה אחת שהתגלתה סמוך לזרעית חדרה כעשרה מטרים לשטח ישראל. בתוכה היו אמצעי לחימה, ציוד חבלה וטילי נ"ט שנועדו לשמש את כוחות רדואן בפלישה לישראל.
למרות האיום שנשקף מהמנהרות בקרבת הגבול, פוטרבני מבהיר כי אין הדבר דומה לאימפריית המנהרות של חמאס. "התוואי התת-קרקעי בדרום לבנון זה לא התוואי התת-קרקעי שהתרגלנו אליו מעזה. חמאס מסתמך על רשת מנהרות תת-קרקעיות שבה האויב באמת יכול לצוץ מכל פינה. בלבנון זה קצת פחות מתאפשר. זה מקשה על חיזבאללה ומייצר לנו קצת יותר יכולת לשלוט במה שקורה מעל פני הקרקע. אחרי שסרקנו מרחב מסוים כבר לא יכול לקפוץ מחבל מכל מקום".
לדבריו, "בלבנון זה לרוב בית שחפרו מתחת למרתף שלו תשתית שהיא כמו חדר, שבה הם מאחסנים אמצעי לחימה. לפעמים יש גם מסדרון קצר של 7-5 מטרים שמוביל לתת-קרקע. אני לא פגשתי תשתית תת-קרקעית שהיא ממש ממד לחימה אחר או שמאפשרת לאויב להתנייד ממקום למקום". בתוך מנהרה כזאת, בעומק של כשבעה מטרים, איתרו כוחות צה"ל לפני כמה ימים מחבל חיזבאללה ולקחו אותו בשבי.
עד הפגז האחרון
מעבר הגדוד מהלחימה בעזה הישר לחזית הלבנונית לא היה פשוט לפוטרבני. "תקופה ארוכה מאוד הייתי במחשבה ובהבנה מוחלטת עם עצמי שאני בעזה עד שנחזיר את החטופים ועד שלא יהיה יותר חמאס. ברמה האישית, כמג"ד שיש לו עוד חיילים חטופים בעזה, ברור לי שאת המשימה שם עוד לא סיימנו".
יומיים לפני מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, פוטרבני עוד נערך לסוף שבוע רגוע באוגדת עזה. הטנקים שלו היו מוצבים מכרם שלום ועד נתיב העשרה, והוא פיקד על גזרה בצפון רצועת עזה. בשל ההערכות המודיעיניות שלא צפו שום אירוע חריג, הוא אף אירח את משפחתו במחנה יפתח, סמוך לחוף זיקים.
בבוקר 7 באוקטובר, דקות ספורות לפני פרוץ המתקפה, המג"ד סיים הערכת מצב שגרתית בחמ"ל. ב-06:29, כשהחל מטח הרקטות לעבר ישראל, הוא הבין מיד שמדובר באירוע חריג. תוך דקות, דיווח על דמויות חשודות ליד הגדר אישש את חששותיו. "מתחיל פה משהו גדול", אמר לעצמו, ומיד החל להקפיץ כוחות דרומה.
המשימה הייתה ברורה: הגנה על יישובי הנגב המערבי. המג"ד הורה להציב את כל הכלים הממוגנים בין היישובים לגבול. "היינו מעטים מול רבים מאוד", הוא משחזר. "היו טנקים שיצאו במהירות עם שני אנשי צוות". ברשתות הקשר נשמע אומר: "אין דילמה בין המוצבים ליישובים. הולכים ליישובים".
המראות היו קשים. בנתיב העשרה, שם נהרגו 19 אזרחים, פוטרבני מודה בכישלון חרוץ. "זה היה איום ונורא והתוצאות היו מחפירות". אך היו גם הצלחות: "בניר עם למשל התייצב נמ"ר וטנק בין היישוב לגדר והם הרגו שם 60 מחבלי נוח'בה בתוך המדגרה ושברו את ההתקפה של חמאס". הקרבות היו אינטנסיביים וטנקים של גדוד 77 לחמו עד הפגז האחרון. גם לאחר שאזלה התחמושת, הצוותים המשיכו להילחם, השתמשו בטנקים עצמם כנשק ודרסו מחבלים בדרכם.
"לא כל מבצע לחילוץ חטופים מצליח"
למרות האבדות הכבדות - 21 לוחמים נפלו ושמונה נחטפו - הגדוד המשיך במשימותיו וימים בודדים לאחר מכן כבר יצא למבצעי פשיטה לאיתור חטופים במרחב הגבול. עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועה, גדוד 77 נבחר להוביל את ההתקפה של אוגדה 36. המשימה הראשונה הייתה פריצת מסדרון נצרים, אזור עמוס במטענים, חוליות נ"ט, מנהרות וצלפים. הצלחתם במשימה זו הובילה להטלת משימות נוספות על הגדוד, בהן ההתקפה על מעוזי חמאס בשכונת רימאל, המבצע בבית החולים שיפא, וההתקפה על ח'אן יונס.
מבין המשימות שהוטלו על הלוחמים בלטה השתתפותם במבצעים לחילוץ החטופים. הגדוד השתתף במבצע לחילוץ ארבעת החטופים מנוסיראת ושימש ככוח עתודה במבצע לחילוץ לואיס הר ופרננדו מרמן מרפיח, מוכן להיכנס לפעולה במידת הצורך. "אומנם לא אנחנו הבאנו את החטופים", מדגיש פוטרבני, "אבל כגדוד שנחטפו לו לוחמים זה היה מאוד חשוב עבורנו לעשות הכול כדי להשיבם ולהיות חלק. כשזה מצליח, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. וכן, יש גם מבצעים שלא מצליחים ושום דבר לא משתנה. זו אכזבה גדולה, אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך".
עם התקדמות הלחימה, הלוחמים למדו להתמודד עם ירי מסיבי של טילי נ"ט, צלפים, פיזור מטעני חבלה, ומחבלים שיוצאים מפירים ומנסים להצמיד מטענים לטנקים. הגדוד אימץ טקטיקות חדשות, כגון פעילות בשעות ספציפיות וניצול יתרונות טקטיים מול איומי הנ"ט. למרות שספגו פגיעות ואבדות, יכולתם המבצעית השתפרה משמעותית עם הזמן.
בקרבות בג'באליה נתקל הגדוד בהתנגדות קשה שכללה ירי נ"ט אינטנסיבי, שימוש ברחפנים נושאי מטענים וצלפים. עם הזמן, מתאר פוטרבני, פעילות חמאס הצטמצמה לאיים בודדים של התנגדות במתכונת של לוחמת גרילה, מה שאילץ את הלוחמים לשמור על ערנות ועל דריכות מתמדת. במקום לחימה במסגרות גדולות, הגדוד התמודד עם איומים ספורדיים של מחבלים בודדים שצצים ממקומות מסתור ומנסים לפגוע בלוחמים מבלי להיכנס לעימות ישיר.
הגדוד עבד בשיטתיות: בכל אזור שבו הלוחמים פעלו, המטרה הייתה להשאיר אחריהם שטח נקי מתשתיות טרור. זה כלל הריסת מבנים ששימשו את חמאס, השמדת מנהרות ואמצעי לחימה. אך למרות ההישגים המשמעותיים, נותרה עוד עבודה רבה.
"השמדנו שבע מנהרות שנבנו מהמרחב הבנוי הצפוף ברצועה לכיוון הגדר", מתאר פוטרבני. "זה לא מספר אינסופי של מנהרות. נכון שיש הרבה, אבל את השבע האלה כבר אין לחמאס. כשאתה מסיים אתה מרגיש מצד אחד שעשית משהו משמעותי ומצד שני שיש עוד עבודה. השתדלנו לעזוב את המקומות שהיינו בהם כשכל הבתים שוכבים על הקרקע, שאין יותר אפשרות שחמאס יפעל משם, שהתת-קרקע, ככל שהצלחנו לאתר אותה, מושמדת ושלא יהיו שם אמצעי לחימה".
שנה בחזית
אם בעבר היה חשש מוצדק בישראל מהיתרון שצבר כוח רדואן במלחמת האזרחים בסוריה, בעוד לוחמי צה"ל סבלו מניסיון מבצעי דל, כעת המצב השתנה מן הקצה אל הקצה. לוחמי גדוד 77, כמו יחידות רבות אחרות בצבא, מגיעים ללבנון עם מטען של ניסיון מבצעי יוצא דופן של שנת לחימה אינטנסיבית ברצועה.
"המשמעות של זה היא שאנחנו פשוט יותר טובים במשימות שלנו ביחס למישהו שאין לו את הניסיון הזה", מסביר פוטרבני. שנה של לחימה רצופה העניקה ללוחמים ידע מעשי בהתמודדות עם מגוון אתגרים, מלחימה בשטח בנוי ועד התמודדות עם מנהרות ואיומי נ"ט - כולם רלוונטיים מאוד גם לזירה הלבנונית. "אני את הבוקר שלי בשבעה באוקטובר פתחתי ב-06:30 ביישובי העוטף, ומאז אני על הטנק שלי נלחם. לא יודע כמה חוויות כאלה היו לאנשים בתקופות אחרות בהיסטוריה שלנו".
גילויי התושייה והגבורה תחת אש מהדהדים, אך האבדות כבדות. "אף אחד פה לא חושב שאפשר לאבד אחים לנשק ולהמשיך כאילו שום דבר לא השתנה". למרות הכאב, תחושת השליחות מניעה את הלוחמים קדימה. "ברגע שאתה רואה מולך את המשימה, אתה מבין שהחובה שלך היא להמשיך. אני עושה את מה שהחברים או החיילים שלי שנהרגו היו עושים אם הם היו איתנו. אנחנו פוגשים את האויב בכל יום מחדש ומרגישים שאנחנו מקדמים את מטרות הלחימה. זה עוזר להתקיים, אבל לא משנה את העובדה שאנשים מתו במלחמה הזאת".
בזמן ששבעה מחייליו עדיין בשבי חמאס, פוטרבני יודע שהמשימה לא הושלמה. "החלום שלי היה ועודנו ללכת להביא כל אחד מהם וגם את 94 החטופים הנותרים. אני בטוח שהכוחות שם עושים את הכי טוב שאפשר מהיכרות של שנה בלחימה, ואני בטוח שיהיו להם עוד הישגים כאלה".
למרות שבכלל לא הספיקו לעבד את מה שעברו בשנה החולפת, הלוחמים יודעים שאין להם את הפריבילגיה לעצור. "אנחנו יודעים על מה אנחנו נלחמים ולא היינו רוצים להיות בשום מקום אחר", מבהיר פוטרבני. "לכל אחד ואחד מהלוחמים יש בגדים יותר יפים ללבוש ויש דברים מהנים יותר לעשות. אלה אנשים שעושים את הבחירות המורכבות האלה כל יום מחדש ויוצאים קדימה. נמשיך להילחם עד שנשיג את היעדים ואת המטרות של המלחמה – בצפון, בדרום ואיפה שיצטרכו אותנו".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.