מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר תפסה את הילה אביטבול מבארי בחודש התשיעי להריונה. במשך 17 שעות ישבה עם בעלה וילדיה בממ"ד, כשהנורא מכול מאיים להגיע גם אליהם.
"לא הרגשתי אותה במהלך היום הזה בממ"ד, לא הצלחתי", היא אומרת על התינוקת שבבטנה. "שכבתי על צד שמאל, על אחת המיטות, ניסיתי להישאר רגועה. באיזשהו שלב הרמתי ידיים, אמרתי, אני לא יכולה לשלוט על מה שקורה, אם הם ייכנסו, הם ייכנסו, ואין לי מה לעשות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הילה בשבוע 39, וחוץ מהדאגה לתינוקת שבבטן, שכבר יותר מדי שעות לא זזה, היא מנסה להיות שם בשביל שלושת ילדיה ששומעים את הבתים נשרפים מסביב.
"ב-23:30 חיילים בעצם פרצו את הדלת, ואומרים לנו, 'יוצאים לדרך'. היה חייל שליווה אותנו, היה לי פה תיק לידה מוכן, שהוא אמר לי, 'לא כדאי שתיקחי'. הילדים שלי יחפים, אני אפילו לא ידעתי לאן אנחנו יוצאים.
"בסוף הגענו לשער בסביבות חצות, וזה השלב שכנראה השתחרר לי, והתחילו לי צירים. אמרתי לגלעד, 'אתה יודע, יכול להיות שאנחנו נלך לבית חולים מפה', וב-2:15 הגענו לבית החולים עם הילדים מאחור. פשוט נחתתי עליהם. נכנסתי לחדר הלידה. עוד אחד הילדים נכנס איתי, כי הוא לא הסכים לעזוב אותנו".
אז מהממ"ד עברת ישר לחדר הלידה?
"כן, ואני עדיין שומעת יריות במחלקת יולדות מהמזגן".
"ואני לא מבינה מה היא עושה לידי", היא אומרת על התחושות לאחר הלידה, "והילדים לא איתי. ילדים ש-24 שעות אני שומרת עליהם, והם היו צמודים אליי ואני חוששת לחייהם, ופתאום הם לא לידי. וזה כאב לי. אני לא יכולתי שהם לא לידי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ילדי הממ"ד אנחנו קוראים להם"
20 ילדים וילדות נולדו בקיבוץ בארי אחרי 7 באוקטובר. 17 נולדו בכפר עזה. תהליך הבאת הילד לעולם, מההיריון עד הלידה, הוא אף פעם לא קל. הוא בוודאי קשה אחרי שנה כזו, במיוחד אם את בעצמך היית שם, במקום שבו נגמרו החיים, והמוות השתלט על הכול.
ועדיין, מתוך הכאב, האובדן, הייאוש והצער – קמו להן נשות העוטף, ובחרו בחיים. ליווינו אותן, אלה שהרו עוד לפני הטבח וילדו אחריו, אלו שנאלצו ללדת ממש בזמן המתקפה – וגם אלו שבחרו להביא תינוק דווקא אחרי האסון הכבד.
שחר אורי גלברד מבארי, שנכנסה להיריון אחרי 7.10 מציגה את התינוקת שלה. "קוראים לה נטע", היא אומרת. ובחרנו בשם כי רצינו משהו שקשור לאדמה ולתקומה של בארי".
"זה אוליבר", אומרת שרון קיפניס לבון. "המשמעות של השם שלו זה אביתר וגם לילך השאירו בליבנו רינה, שזה ההורים של נדב, סבא וסבתא של אוליבר, שלא זכו להכיר אותו".
"חיפשנו שמות עם א' ו-ל', אביתר ולילך", מסביר בן זוגה נדב. "ועברנו על הרבה מאוד שמות. היו גם שמות קשים, שדווקא אהבנו, כמו נגיד, אלון, שזה שם שנורא אהבנו, אבל יש את אלון אבן, ששנינו היינו מדריכים שלו, וליאור, שזה ליאור טרשנסקי, שגם נרצח".
"קראנו לו אור, אחרי איזה כמעט חודש זה נבחר", אומרת עדי זוהר מבארי. "תינוקות זה דבר מנחם. זה מנחם, אבל זה גם לא פשוט, להתעסק עם הקצוות האלה של מוות בחיים".
"האמת שהיו כמה שמות שחשבנו שיש להם עכשיו מטען", אומרת גילי בן צבי שנכנסה להיריון מידי אחרי 7.10. "אני מאוד אוהבת את השם לירי, אבל אי אפשר לא לחשוב על לירי אלבג, ואני שאלתי את הבן זוג שלי אם הוא מסכים שנקרא לה ארבל, והוא היה חבר טוב של דולב יהוד, אז הוא אמר לי שאם ארבל תחזור, הוא מסכים. לכל שם יש עכשיו איזשהו מטען".
"אנשים באו אליי ואמרו, כיף לי להגיד לך מזל טוב, נמאס לי להגיד 'מצטער'", נזכרת הילה אביטבול בתקופה שאחרי הטבח שהיא גם התקופה שאחרי הלידה.
ואכן, אף פעם לא קל לבחור שם לילד, בטח לא אחרי שנה כזו, ובמיוחד כשאת בעצמך היית שם, במקום שבו נגמרו החיים. "הרגשתי צירים מאוד-מאוד חזקים, לא ידעתי איך אני אתעסק עם חיים", אומרת נועה צרפתי מכפר עזה על הרגעים הקשים, שבהם הסתתרה בממ"ד, מוקפת במחבלים ועם צירי לידה. "ילדי הממ"ד אנחנו קוראים לילדים האלה".
ויש גם לא מעט זוגות שהחליטו דווקא עכשיו, דווקא אחרי, להביא ילדים לעולם - בניר עוז, בכפר עזה, בבארי. "אני שנה שלמה כל יום בוכה. הפעם הראשונה שצחקתי וחייכתי באמת, זה כשהוא פשוט יצא ממני", אומרת ירדן בר ברוך מכפר עזה שנכנסה להיריון אחרי 7.10. "אני חושבת שבאיזשהו מקום, על אף האבל והקושי והעצבות, הרגשתי שזה סוג של תודה על זה שנשארנו בחיים ואולי יש לזה איזושהי משמעת, לזה שנשארנו בחיים".
"אמרו ללדת באווירה שמחה. ואם יחזרו גופות?"
"בקורס הכנה ללידה אמרו לנו לשמור על סביבה שמחה, אז אמרתי לדולה שיכול להיות שיחזרו גופות חטופים באותו יום ולא תהיה שום אווירה שמחה", אומרת גילי בן צבי מבארי, שנכנסה להיריון אחרי 7 באוקטובר. "אבל אנחנו רגילים לזה - להיריון ולבאסה ביחד. השנה הייתי ביותר הלוויות משהייתי ב-30 שנה".
גילי גרה בגבעתיים והכירה את בן זוגה מבארי לא הרבה לפני שהחל הטבח. למעשה, הפעם הראשונה שגרו ביחד הייתה במלון המפונים בים המלח שאליו התפנו חברי הקיבוץ. כעת, גילי לא רואה מקום אחר לגור בו מלבד בארי. היא ובן זוגה היו מהראשונים לחזור לקיבוץ אחרי הטבח, אבל כעת הם מצטרפים לקהילה בקיבוץ חצרים, כדי ללדת את התינוקת החדשה שם ולגור במקום עד שתיגמר המלחמה.
כשהתיישבנו לשוחח עם תושבות בארי, הן סיפרו גם על התגובות הפחות נחמדות שקיבלו מהסביבה אחרי שבישרו שהן בהיריון. "אמרו לי 'אה, את בהיריון?'", סיפרה שחר גלברד שנכנסה להיריון אחרי 7.10, ומאז ילדה. "בעצם רמזו - רגע, נכנסת אחרי 7.10? נכנסו לי לרחם, זה קצת שיפוטי. מבחינתם זה אולי לא הזמן".
שרון קיפניס לבון, שנכנסה גם היא להיריון אחרי הטבח, שיתפה: "לי הרבה אמרו 'אל תהיי עצובה שלא יעבור אל העובר'. כשאנשים אמרו לי את זה, אמרתי 'זו המציאות'". עדי חיים זוהר, שהייתה בהיריון בזמן הטבח, גילתה שעות לאחר מכן שאביה נרצח וחברתה הטובה כרמל גת נחטפה. היא איבדה שניים מהקרובים לה ביותר. "ישנתי במלון המפונים עם מישהי מבארי שבעלה שהיה בכיתת הכוננות נהרג", מספרת זוהר. "התחבקנו ואז היא אמרה לי - את חייבת לשמור על זה (ההיריון) עכשיו".
והעצב במשפחה של שרון גדול במיוחד. מלבד הוריו של בעלה נדב, לילך ואביתר קיפניס ז"ל שנרצחו ב-7 באוקטובר, נרצח גם הדוד אבשלום הרן. רעייתו, שושן, נחטפה עם בתה עדי ובעלה טל ושני הילדים הקטנים. הם חזרו, אבל טל שוהם עדיין שם.
"היו לי צירים חזקים בממ"ד. חשבתי שזה הסוף"
נועה צרפתי מקיבוץ כפר עזה הייתה בחודש התשיעי להריונה בזמן הטבח, וחוותה צירים. "הרגשתי צירים מאוד מאוד חזקים", היא מספרת. "הייתי בטוחה שזה נגמר. היו לי המון התקפי חרדה והרגשתי נטל. כי כל שנייה הייתי צריכה פיפי. ולא יכולתי לצאת". ואז קרה משהו שנועה לא מצליחה להסביר במילים עד היום.
"לא הצלחתי להסתכל על מיכאל, הבן הגדול שלי", היא משתפת. "לא יכולתי להסתכל על משהו שאני הולכת לאבד. הרגשתי שזה הסוף. ישבתי שם וחיכיתי שהדבר הכי נורא בעולם יקרה. ולא יכולתי להיישיר לזה מבט. לא יכולתי להסתכל עליו, בהבנה שזו פעם האחרונה שאני רואה אותו. לא דיברתי איתו, לא הסתכלתי עליו, כלום".
ובסוף נועה הצליחה לעזור לעצמה. "כתבתי בקבוצה (לקבוצת הוואטסאפ) שאני חייבת שמישהי שלא מהקיבוץ תתקשר ותרגיע אותי", היא מוסיפה. "ובאמת מישהי התקשרה, מישהי שלא הכרתי לפני כן. והיא הייתה איתי בטלפון עד השנייה שהחיילים הגיעו".
קרן פלש שוורצמן עברה לכפר עזה עם בן הזוג שלה והבת שלה בת השנה באוגוסט 2023 כדי לגור ליד הוריה. "שני דברים שאני זוכרת מ-5 באוקטובר שישבתי עם בן הזוג שלי על מרפסת אחרי שהרדמנו את הילדה, ואמרתי טוב, אפשר להתחיל לנסות עוד אחד", היא מספרת. "השבר השני שחשבתי, איזו החלטה טובה הייתה לבוא לגור פה".
"ב-7 באוקטובר נרצחו ההורים שלי", מספרת קרן. "זה היה רגע שעצר את הכול".
אז מה זה הצורך הזה בילדים עכשיו?
"הצורך הזה, קודם כול, חוסר השפיות הזה - אף אחד לא אמר שאני שפויה בהחלטה הזאת של להביא ילדים לעולם, אף אחד לא אמר שזו החלטה חכמה או נכונה, אבל הצורך במשפחה הוא מאוד חזק.
"הבנו את זה שהכול עכשיו הולך להיות מתוך החוסר, מתוך האובדן, מתוך הכאב. שום דבר לא הולך להיות פשוט שמח. הכול הולך להיות גם וגם.
אז מה זה?
"זה חיים. זה אופטימיות, זה תקווה, זה ההתעקשות שלנו להמשיך לחיות. לקחו כל כך הרבה. הם לא ייקחו את הכול".
כעת, אחרי שהצליחו להמשיך את החיים במלוא מובן המילה, עדיין מרחפת באוויר השאלה הגדולה – האם ישובו עם ילדיהן לבארי ולכפר עזה. "את שואלת אותי ואני נחנקת", אומרת בדמעות נטע סובול מכפר עזה שגילתה על ההיריון ב-6.10, יום לפני שבת השחורה. "אני לא יודעת כי רציתי שהילדות שלי יגדלו שם, והיום זה לא כל כך אפשרי. מה אגיד להם בלילה כשילכו לישון? שהכול יהיה בסדר? שלא ייקחו אתכם מהממ"ד? לא יודעת. אני לא מרגישה בטוח כרגע. אז להגיד שאני אחזור לשם מאוד קשה לי".
תחקיר: יעל יפה