"היה אירוע קשה בעזה, חמישה לוחמים נפלו", נזכר סרן אלעד גיגו, קב"ן חטיבת הצנחנים. "למוחרת בלילה הגענו שלושה קב"נים לג'באליה, נראה שהלוחמים שמחו לראות קב"ן בשטח". המקרה הזה ממחיש עד כמה מלחמת חרבות ברזל הפכה נקודת מפנה ביחס של הצבא למערך בריאות הנפש. צוותי הטיפול הנפשי שבעבר התערבו רק בשלב מאוחר יותר של המלחמה, פעלו הפעם מהרגע הראשון. בנוסף, לראשונה בהיסטוריה, קציני בריאות הנפש חצו את קו הגבול כדי לטפל מקרוב במפקדים ובלוחמים בתוך שטח הלחימה בעזה. בראיון מיוחד ל-N12 מסכמים ארבעה קב"נים בצה"ל שנה של מלחמה בטראומות ובאובדן הכבד, מציעים דרכי התמודדות שיכולים לשמש כל אחד ומדברים גם על המחיר הנפשי שנגבה מהמטפלים בעצמם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"בסדיר הייתי לוחם בצנחנים ולפני שנתיים חזרתי לשירות כקב"ן אחרי שהשלמתי לימודי עבודה סוציאלית במכללת תל-חי. ב-7 באוקטובר הייתי בקרית שמונה, החופשה הראשונה שלקחתי באותה שנה. קמתי בבוקר מטלפון של קצין הרפואה החטיבתי והוא שאל אותי אם אני יודע מה קורה בארץ. אני מבין שזה סימן רע.
"נסענו לכל מקום שבו החטיבה נמצאת. בימים הראשונים היינו בעלומים, מפלסים, ניר עם ושדרות. בנובמבר החטיבה נכנסה לרצועת עזה ולקראת הכניסה הקרקעית השקענו מאמצים בלאסוף את הכוח ולעבד את החוויות הקשות.
"באחד הימים הראשונים למלחמה, פגשתי צוות של הצנחנים בעלומים. ישבנו במדשאה לשיחה אינטימית ובשלב מסוים הצוות מאבד ריכוז ונכנס לדריכות. כולם מתחילים לרוץ ונפתח אירוע מתגלגל של חשש לחדירת מחבלים לעלומים. אנחנו הקב"נים נמצאים שם איתם במשך שעות. מאז השבת השחורה, המציאות לא סטרילית ונתקלנו בהמון דילמות שלא התעסקנו בהן עד היום. למשל: אני צריך להחליט האם אני מחכה לאחרי הלחימה כדי להתחיל עיבוד נפשי ושואל את עצמי 'מתי זה אחרי?' האם תהיה לי הזדמנות לראות את הלוחמים בקרוב או שלא תהיה לי הזדמנות לראות אותם? אנחנו לא יודעים איפה הם יהיו מחר.
"נכנסתי לעזה במספר הזדמנויות אחרי אירועים קשים לחטיבת הצנחנים. היה אירוע מאוד קשה בח'אן יונס שבו נפלו שלושה קצינים מהחטיבה: הסמג"ד רס"ן דוד נתי אלפסי, המ"פ רס"ן איליי לוי והמ"מ סרן אייל מבורך טויטו זיכרונם לברכה. נוצרה מציאות לא פשוטה שבה מפקדים נאלצו להיכנס לנעליהם של החברים שנהרגו ולהמשיך לתפקד. בשיחות איתם גילינו חוסן מאוד גדול. למרות הקושי, הלוחמים יודעים להיעזר אחד בשני ולהתמודד עם האובדן ביחד. אחרי אירוע קשה, מרגש לראות את החיילים ממשיכים לתפקד ולהבין שהאירוע לא שבר אותם.
"ביום טראגי אחר, מפקד פלוגה בצנחנים נפצע ולאחר טיפול ממושך מת מפצעיו. באותו יום, נהרג מפקד צוות יחד עם ארבעה לוחמים נוספים. אנחנו מנסים להבין את המצב ולתת הוראות מרחוק. אחרי כמה ימים נכנסנו שלושה קב"נים לג'באליה. הגענו בלילה ונאלצנו לפצל כוחות כדי להגיע מהר לכל הצוותים שאיבדו לוחמים. כשאני מגיע לג'באליה, אני פוגש צוות שמזהה אותי משיחת עיבוד שעשיתי להם בשלב מוקדם יותר של המלחמה, הם אומרים לי שלום והיה נראה שהם שמחו לראות שהקב"ן מגיע לשטח.
"בימים הראשונים אחרי אירוע קשה, הצוותים עוד מעכלים. הם כואבים את האובדן של החברים שלהם ומנסים לאסוף את החתיכות. הדור הנוכחי של הלוחמים נאלץ להתמודד עם משקל כבד. הם יודעים לשאול אותנו על דרכי ההתמודדות בהיבט הנפשי ונעזרים המון אחד בשני. אני יושב לשיחת עיבוד עם לוחמים כשציוד לחימה מלא עלינו וברקע יש ירי ופיצוצים. לתפאורה הזו של לשבת בתוך עזה לטיפול נפשי יש כוח. אנחנו לא פותחים קליניקה בתוך עזה, אלא מנסים לעזור לצוות לעבד באופן ראשוני את מה שהם חוו ולתת כלים להתמודדות בהמשך.
"קשה לקבל בשורות על נפילה של חברים ומפקדים בחטיבה. לפני יום או יומיים דיברתי עם הבן אדם ועכשיו הוא נופל בעזה. כשיש לי היכרות אישית עם חייל או מפקד שנופל, זה יכול לעזור לי גם להתחבר לצוות. יש הבנה שצריכים אותי עכשיו. אני צריך לאסוף את עצמי ולבנות תוכנית התערבות. בשני האירועים שציינתי, אלה מפקדים שהכרתי ועבדתי איתם. אני מאוד מאמין בעבודה צמודה עם המפקדים, לעזור למפקד לעזור לחייל ולחשוב יחד על פתרונות יצירתיים.
"מפקדים נאלצו להיכנס לנעליהם של החברים שלהם שנהרגו ולהמשיך לתפקד. בשיחות איתם גילינו חוסן מאוד גדול. מרגש לראות את החיילים מתמודדים ולהבין שהאירוע לא שבר אותם"
סרן אלדד גיגו, קב"ן חטיבת הצנחנים
"אחרי ההתערבות בתוך עזה, פגשתי את הלוחמים בישראל ולקחתי אותם לחוות סוסים כדי לעשות שיחת עיבוד והנצחה לחברים שנפלו. זה היה יום מאוד משמעותי. אנחנו נוטים לחשוב שאירועים קשים עלולים למשוך אותנו אחורה. הרבה פעמים קורה גם להפך: מתעצמים מבחינה נפשית, מתקרבים כצוות וממשיכים להילחם.
"לא נכריח אף לוחם לדבר על אירוע קשה. אם מישהו לא רוצה לדבר, נכבד אותו. השיח שאנחנו עושים בתוך הרצועה הוא בעיקר קוגניטיבי: אנחנו מבקשים מהלוחמים לשחזר את האירוע ולהיזכר איפה כל אחד מהם היה. בשיחות העיבוד נעודד את הלוחמים לדבר אבל לא נפעיל לחץ על מי שלא מסוגל.
"המציאות שאנחנו פועלים בה היא מאוד לא סטרילית. אני מפריד בין טיפול בקליניקה שבו חייל מגיע לשיחה של אחד על אחד לבין העיבוד עם הלוחמים בשטח. ההיכרות המוקדמת בונה אמון. אני לא איש זר שמגיע לעבד איתם את האירוע הקשה של נפילת הלוחמים והמפקדים. אני רץ איתם תקופה ארוכה ומכיר את המפקדים והלוחמים שנפלו באופן אישי. אני מאמין שקב"ן צריך לחיות את היחידה שלו. ככל שאני יותר קרוב פיזית לחיילים אני יכול להניע תהליכים וליצור נגישות ואמון מול המפקדים שיודעים לפנות אליי, מהזוטרים ועד הבכירים".
"עם תחילת המלחמה הוקפצה חטיבה 188 מיד לדרום ונלחמה ביישובי העוטף. יש סיפורי גבורה מטורפים שעד היום אני שומעת אותם לראשונה ומופתעת מחדש. בהמשך הלחימה, החיילים התמודדו עם הקרבות בעזה וגם עם הלחימה בזירה הצפונית. אני נוהגת לעשות עם החיילים עיבוד הנפשי, ובמהלכו החיילים מדברים בפעם הראשונה על מה שהם עברו בצורה רגשית. מטרת העיבודים עם הלוחמים היא למסגר את מה שהם חוו ולסגור את האירועים הקשים. אנחנו נותנים ללוחמים כלים איך לדבר על מה שהם חוו עם המשפחה או עם הילדים.
"הלוחמים מתארים לנו מראות קשים מהלחימה בעזה, וכן את הקשיים של המרחק הממושך מהבית ואת ההתמודדות עם אובדן החברים שנפלו. אלה אירועים לא פשוטים אבל אני חושבת שהעיבודים מאוד חיזקו אותם, עזרו להם לסגור את התקופה של הלחימה ולהמשיך הלאה. כשלוחמים נפלו, נוצר מצב שבו חבריהם הלוחמים לא יכלו לצאת ללוויה שלהם. הם מרגישים תחושה של פספוס, אבל מבינים שזו המשימה שלהם - להגן על הבית. האבל המשותף גם עוזר. ההבנה שכולנו באותה סירה, מחזקת את התחושה שאנחנו לא לבד מול הכאב ושאפשר להיעזר אחד בשני.
"כשהם חוזרים לארץ, הם מתמודדים עם מציאות חדשה. לוחמים שהיו בטנק חודשים על גבי חודשים, פתאום חוזרים לשגרה נורמלית עם המשפחה ועם הסביבה הקרובה וחווים מעבר חד. המשפחה דואגת, אשתך רוצה לשמוע מה עבר עליך, אבל לפעמים לא מתאים לדבר. צריך לדעת להיות סבלניים.
"שריונר שיתף אותי בחרדה שלו מהירי הבלתי פוסק. הוא אמר לי: 'כשאני נכנס לטנק, הכול נשכח'. זה הסיפור של החיילים בחרבות ברזל: כשהם בעשייה - הם מוגנים. ברגע שהם לא בעשייה - שם מתחיל הקושי"
סרן נופר שעוני, קב"נית חטיבה 188
"יכולים לעלות קשיים כמו חלומות, קשיי שינה ודריכות גבוהה - זה לא אומר בהכרח שמדובר בפוסט-טראומה, אלא בתגובה נורמטיבית אחרי לחימה ממושכת. המעבר מעזה לארץ נעשה בנסיעת רכב קצרה, אבל לנפש ולגוף לוקח זמן להתרגל ולהבין שיצאנו מאזור לחימה ואנחנו במקום בטוח. אנחנו מעודדים את הלוחמים לדבר על הרגשות שלהם ולא לעשות את השינוי בצורה חדה ומהירה אלא בהדרגתיות. חיילים יכולים להיות מבוהלים מהמעבר החד, אבל כשמדברים על הקושי ונותנים לו מקום, הוא פחות מאיים.
"היה אצלי שריונר בגזרת הר דב ששיתף אותי על החרדה מהירי הבלתי פוסק של פצמ"רים ורקטות. הוא אמר לי: 'כשאני נכנס לטנק, הכול נשכח לי. אני לא חושש, לא מפחד ולא לחוץ'. אני יודע מה המשימה שלי ומרגיש מוגן. זה מדגיש כמה חשוב להיות אקטיבי במצבי חירום. זה הסיפור של החיילים בחרבות ברזל: כשהם נמצאים בעשייה, הם מוגנים. ברגע שהם לא בעשייה, שם בעצם מתחיל הקושי.
"אני במקור ממושב נאות הגולן ברמת הגולן, כך שמבחינתי זו מלחמה על הבית. המרחבים של הצפון הם מבחינתי הבית, הנופים הכי בטוחים ויפים שיש. פתאום הבית שלי הופך לאזור מלחמה. נסעתי כדי להיות עם הלוחמים במוצבים ורצתי יחד איתם למרחב המוגן. אנחנו לא יושבים בתוך קליניקה ממוזגת ונוחה, אלא כקב"נים מגיעים למוצבי הקצה, נמצאים בשטח ומטפלים בלוחמים תחת אש. אני נוסעת לבד ברכב בצירים חשופים, עוברת דרך מחסומים עד שאני מגיעה לגדוד, זה מסוכן ומאתגר.
"לוחמים מספרים לי על הערנות והדריכות המאוד גבוהה - אתה לא יודע מאיפה האיום הבא יגיע. גם אני חווה את הדריכות הזו. לפעמים אנחנו רואים ציפור וחושבים שזה כטב"ם. החיילים משתפים אותי ואני מאוד יכולה להזדהות איתם, כקב"נית שפוגשת אותם בשטח.
"יש סיטואציות שבהן נאלצנו לשחרר חיילים מהשירות בעקבות מצב נפשי. הם מתמודדים עם דברים קשים ואנחנו מבינים שהם צריכים טיפול ועזרה. יש חיילים שעבורם אזור המלחמה הוא לא אזור שבו הם יכולים להחלים מהטראומות שעברו. לפני שמגיעים למצב של שחרור, עושים את כל המאמצים האפשריים לטפל בתוך המסגרת הצבאית. חייל שהצבא גורם לו טריגר מאוד גדול, וקשה לו ללבוש מדים או לתפקד - נחליט ביחד על שחרור. לפני כן, יהיו הרבה מענים אחרים שניתן.
"בעיניי זו זכות להיות קב"נית בתקופה כזו. מערך בריאות הנפש מעולם לא היה משמעותי כמו שהוא עכשיו. לאורך כל המלחמות לא עסקו בנפש החייל באותה מידה שמייחסים לנושא חשיבות כיום. יש שינוי תפיסתי בחברה: היום הרבה יותר מבינים את הצורך בטיפול נפשי, גם אחרי שהשירות הצבאי נגמר. אנשים מבינים שאם הם סובלים, צריך לדבר על זה ואפשר לטפל. המצוקה יכולה להצטמצם משמעותית בזכות טיפול וחשוב לפנות לעזרה".
"יכולים לעלות קשיים כמו סיוטים, קשיי שינה ודריכות גבוהה - זה לא אומר בהכרח שמדובר בפוסט-טראומה, אלא בתגובה נורמטיבית אחרי לחימה ממושכת. המעבר מעזה לארץ נעשה בנסיעת רכב קצרה, אבל לנפש ולגוף לוקח זמן להבין שיצאנו מאזור לחימה"
סרן נופר שעוני
"בתחילת המלחמה שירתי כקב"נית בחי"ר גבולות ובאיסוף הקרבי. בשבועות הראשונים למלחמה היה צורך להחזיק את המפקדות שהכירו את רוב התצפיתניות שנפלו ונחטפו. שמענו מהן על תחושת חוסר האונים, בשל ההבנה שאנחנו לא יודעים מה קורה ומה הולך לקרות, וזה במקביל לחוויה הקשה של האבל. ביצענו התערבות ראשונית כדי לייצר מרחב בטוח ומי שלא יכלה לבצע את התפקיד, לא עשתה אותו. בשונה מלוחמים, תצפיתניות לא רואות את הקרב, אלא רואות את האויב דרך מסך. לא תמיד הן מקבלות את ההכרה הראויה להן וזו חוויה מאוד קשה כי הן רוצות להרגיש שהן חלק, שרואים אותן וצריכים אותן.
"בינואר נכנסתי לחטיבת גבעתי והתחלתי לייצר קשרים עם מפקדים שנמצאים ברצועה רוב הזמן. את מפקד החטיבה פגשתי לראשונה בח'אן יונס. לא היו לי חששות בעזה כי נכנסתי עם קב"ן נוסף ובליווי של מפקדים. בשטח אני שומעת מהלוחמים איך הם מתמודדים עם אירועים מורכבים, עם אובדן של חברים ומפקדים שהם מאוד אהבו.
"למרות כל הקושי והמראות הזוועתיים, הלוחמים מתארים ש-7 באוקטובר נתן להם כוח, הכניס בהם רוח גבית לפני הלחימה ברצועה, רצון לתת יד ולדאוג למשפחות עוטף עזה. אנחנו כקב"נים מנסים להפיג את תחושת הבלבול ולייצר אצל הלוחמים תחושת שליטה על המציאות. בשיחות איתם עולים רגשות כמו כעס, אשמה ומחשבה שאולי לא עשיתי מספיק. אנחנו נותנים מקום לתחושות האלה ומנסים לייצר יחד את חווית השליטה ולבנות אמון מחדש.
"יש לוחם שאני מלווה במשך חודשים, אחרי אירוע שבו הרגיש שהוא לא תפקד כמו שצריך וחשף את החברים שלו לצוות לסכנה. הסכנה התממשה, לוחמים נפלו ונפצעו. חודש אחרי האירוע, ישבנו לשיחת עיבוד עם המחלקה. כשהוא שיתף בתחושת האשמה, ש'האסון קרה בגללו', הצוות שיחזר בפניו את האירוע כדי שיבין בדיוק מה היה. שחזרנו את האירוע דקה אחר דקה והלוחם הבין שהוא לא אשם ושאוהבים אותו במחלקה. השיחה הזו הייתה מאוד משמעותית עבורו כדי להסיר מליבו את התחושות הקשות.
"ליוויתי במשך ארבעה חודשים את אחד המפקדים בחטיבה. הוא מגיע אליי למשרד ואנחנו מעבדים יחד את חווית הלחימה. יכולתי לתת מקום לתחושות שלו. באחד הימים היה אירוע קשה ואנחנו שומעים על הרוגים ופצועים מהחטיבה. בתור קב"נית, אני מקבלת את המידע כדי שאוכל לייצר מעטפת נפשית ולשלוח צוותים לבתי חולים. פתאום אני מגלה שהמפקד שאני מלווה כבר ארבעה חודשים נהרג. זו הייתה חוויה קשה ועצובה בשבילי. מאז איבדתי עוד חיילים שאני מלווה, אלה אנשים שאני יודעת הרבה דברים אישיים עליהם, נמצאת איתם בסיטואציות מורכבות והלב נשבר שזה הסוף שלהם. עם זאת, אני יודעת איזה גיבורים הם ואת סיפור הגבורה שעומד מאחורי מותם.
"חטיבת גבעתי חוותה הרבה אירועים רבי נפגעים, ברגעים הקשים האלו הלוחמים מגלים שאנחנו לא עוזבים אחד את השני גם בשעות הקשות. אחד הנושאים שאני הכי מתמודדת איתם מול המפקדים היא תחושת השחיקה של החיילים. בתגובה, המפקדים מוציאים את הלוחמים להפוגות הדרגתיות. יש כל הזמן חשיבה על כל יחידה ועל כל פלוגה כדי להוציא ממנה את המיטב. המפקדים והחיילים נותנים לי את הכוח להמשיך בתפקיד. כולנו במשימת חיינו כרגע. אומנם אני הקב"נית, אבל המפקדים הם אלה שמחזיקים את החיילים גם ברמה הנפשית. כולנו מחזיקים את החיילים מכל הצדדים כדי שבסופו של דבר הם יוכלו להרגיש בעוד כמה שנים שהם מסוגלים לתפקד, להחזיק את עצמם ולהרגיש טוב למרות החוויות הקשות שעברו עליהם".
"במשך חודשים לוחם שאני מלווה הרגיש שלוחמים נפלו ונפצעו בגללו. ישבנו לשיחת עיבוד עם המחלקה. כשהוא שיתף בתחושה שלו, הצוות שיחזר בפניו את האירוע דקה אחר דקה והלוחם הבין שהוא לא אשם ושאוהבים אותו"
סרן ענבל ברנשטיין, קב"נית חטיבת גבעתי
"מערך בריאות הנפש בזמן חירום נכנס בדרך כלל לעבודה בשלב מאוחר יותר. רק כשהכוחות נכנסים לתמרון אנחנו מתחילים בהכנות מנטליות לקראת הכניסה הקרקעית ומקימים צוות לטיפול בתגובות קרב על קו הגבול. החל מהשעות הראשונות של המלחמה הנוכחית, היה לנו ברור שהפעם נצטרך לתת מענה מידי. קציני בריאות הנפש החלו להגיע לאוגדת עזה וקב"נים נפרסו בנקודות איסוף פצועים וגופות.
"החל משבועיים וחצי לתוך הלחימה קיבלנו החלטה שאנחנו מכניסים קציני בריאות נפש לתוך רצועת עזה. באותה העת זה היה נראה לאנשים מטורלל. היום זה מובן מאליו למפקדים שהם יכולים להרים טלפון ויגיע קב"ן שיסייע ללוחמים בזמן אמת בשטח. היום אחרי כל כך הרבה חודשים בלחימה, ברור לנו שזו הייתה ההחלטה הנכונה, לאפשר ללוחמים גישה מהירה לקב"ן.
"ב-7 באוקטובר הייתי בביתי בעוטף עזה. יש לי שלושה ילדים קטנים, במטח הראשון אנחנו נכנסים לממ"ד ומיד יש הפסקת חשמל. במשך שעות היינו נצורים בממ"ד בלי חשמל, בלי אור ובלי לשמוע חדשות. כל מה שידעתי היה על סמך אנשי הצבא שעמדו איתי בקשר. בעלי יצא להילחם עם כיתת הכוננות ואני נשארתי לבד עם הילדים במשך 13 שעות עד שהגיעו לחלץ אותנו. כשהאזור עוד שורץ מחבלים, נסענו דרך השדות בליווי רכבים צבאיים.
"באותן שעות קשות, הבנתי שמתחולל אירוע מאוד גדול. מועצה אזורית אשכול ספגה את הפגיעה הכי קשה וכולם מכירים את כולם. הבנתי מהר מאוד שאני לא מצליחה להכיל את כמות העצב הזו. אמרתי לאנשים: 'אל תגידו לי מי חטוף ומי הרוג'. עד היום, כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר, אני עוד מגלה על אנשים שנפגעו ונהרגו. בזמן אמת, לא יכולתי להכיל את כל העצב הזה והייתי צריכה להתמקד בעבודה שלי. כקב"נית פיקוד דרום, לא יכולתי לעשות את תפקידי אם הייתי מעורבת רגשית מהרגע הראשון. זה באמת קשה מנשוא.
"אחרי כל מה שעברתי ב-7 באוקטובר אני יכולה להגיד על עצמי שהדבר הכי טוב שקרה לי זה שהיה לי תפקיד. ידעתי מה אני צריכה לעשות והייתי חייבת לעשות את המשימות האלו. הנטייה הטבעית של אדם היא להשתבלל, להסתגר בבית ולהפסיק לתפקד. זה לא הדבר הנכון לעשות. אנחנו רוצים להמשיך בתפקוד עד כמה שאפשר. פעמים רבות בנוסף לחוויה הפוסט-טראומטית, עלולה להיות חווית כישלון והרגשה ש"לא השלמתי את המשימה". לכן, יש משמעות מאוד גדולה לנרטיב שנשאר איתנו ולהתעקש כמה שיותר מוקדם על חזרה לתפקוד מלא.
"עד היום, כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר, אני עוד מגלה על אנשים שנפגעו ונהרגו. בזמן אמת, לא יכולתי להכיל את כל העצב הזה והייתי צריכה להתמקד בעבודה שלי. כקב"נית פיקוד דרום, לא יכולתי לעשות את תפקידי אם הייתי מעורבת רגשית מהרגע הראשון"
סא"ל ליאור טורחנסקי, ראש ענף קב"נים
"בתחילת המלחמה, 1,000 קב"נים נפרסו בכל הגזרות, וכיום פועלים כ-300 קב"נים בקבע לצד 150 קב"נים במילואים. השאיפה של קציני בריאות הנפש היא להחזיר את המשרתים לתפקוד, כיוון שאנחנו מבינים שהדבר הכי נכון לאדם הוא לשמור על שגרה ותפקוד גבוה, לחזור לחברים, לצוות ולמשימה כמה שיותר מהר.
"פתחנו מתקן לשיקום עורפי סמוך לגבול והיו חיילים שהחלטנו להעביר אותם לטיפול ממושך של חודש או יותר. לאחר מכן, חלק מהמטופלים חזרו ליחידה. פתחנו את 'ענף תעצומות' שאמון על כל מי שיש לו תסמינים פוסט-טראומטיים. אם אנחנו מבינים שחייל לא יכול לקבל מענה ביחידה, אנחנו מפנים ל'מרפאת תעצומות' והם מקבלים מענה טיפולי יותר אינטנסיבי. יחד עם זאת, לא נמהר לשחרר חיילים מהצבא מתוך האחריות הערכית שיש לנו עליהם.
"מהר מאוד הבנו שנצטרך כל הזמן להשתנות ולהתגמש. פתחנו ענף חוסן נפשי, ביצענו תחלופה לאנשי מילואים שהתעייפו, גייסנו עשרות קב"נים חדשים והכשרנו אותם, פתחנו תקנים חדשים. בכל גדודי התצפיות בצה"ל נוסף קב"ן, דבר שלא היה בעבר. בנוסף, כל קב"ן מקבל ליווי של שעה אחת בשבוע על ידי קב"ן אחר שמוסמך כמדריך בריאות הנפש. היום אנחנו מבינים שהמעגל האזרחי משפיע מאוד על החוסן של הלוחמים ויש לנו מחויבות ערכית להתעסק בו. התחלנו לערוך שיחות זום עם בני משפחה ובנות זוג של לוחמים. אנחנו לא רק מחכים שאנשים יפנו אלינו, אלא מחפשים באופן יזום את מי שזקוק לעזרה".