ב-7 באוקטובר בבוקר התעוררה יעל ארד בטורקיה, בכנס חשוב, ימים לפני שהייתה אמורה לקבל תפקיד מרגש והיסטורי. המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל הכינה עצמה לרגע הגדול, וביומן כבר סומן לו התאריך – 17 באוקטובר – היום שבו תהפוך לחברה בוועד האולימפי הבין-לאומי. ארד תכננה לטוס לשם עם המשפחה כדי לחלוק את הכבוד וההתרגשות. בבוקר שמחת תורה היא שמעה על מתקפת הטרור והטבח בדרום – והזדעזעה: "כמו את כל מדינת ישראל גם אותנו זה תפס בשוק טוטלי".
"7 באוקטובר היה היום השני של הכנס של הוועדים האולימפיים האירופיים, והיינו אמורים לחזור לארץ ביום שלאחר מכן. קמתי מוקדם ומיד פתחתי חדשות. מיד הבנתי שיש אזעקות וטילים. כשיותר ויותר התחלנו להבין מה קרה, גילי (לוסטיג) ואני יצאנו מהכנס ופשוט התחלנו לבכות. עד עכשיו בכל פעם שאני מדברת על זה אני מתחילה לבכות".
לאחר החזרה ארצה עמדה בפניה הנסיעה שלה ציפתה, לפני שהמציאות התהפכה. ארד מספרת למגזין N12 כי ידעה שתקבל את התפקיד עוד לפני פרוץ המלחמה, אבל לא ציפתה שהוא יוענק לה במציאות קשה כזאת. "זה היה אמור להיות רגע מרגש לי אישית וגם לספורט הישראלי כולו. תכננתי שהמשפחה שלי תבוא ותראה אותי מקבלת את התפקיד, אבל מיד לאחר 7 באוקטובר המשפחה שלי ביטלה את הנסיעה. גם אני התלבטתי אם לנסוע. חשבתי שאולי לא הגיוני שאני אסע לאירוע משמח על רקע המצב בארץ".
במהרה התברר שאין ממש ברירה: "נשיא הוועד האולימפי הבהיר לי שאם לא אסע, זה דוחה את החברות, כי יש תהליך רשמי שחייב להתבצע פנים אל פנים. אף אחד לא ידע איך הדברים יתגלגלו, שממצב שבו אנחנו קורבן וכולם מחבקים אותנו אנחנו נהיה בעיצומו של גל אנטישמיות, אבל האינטואיציה שלי אמרה לי שאסור להפסיד את הרצף ושאני צריכה לנסוע ולקבל את התפקיד בגוף הכי חשוב בעולם הספורט".
"מצד אחד זה אירוע משמח מאוד מבחינה אישית, ומצד שני הייתי שם לבד", משחזרת ארד. "בסופו של דבר כשהגעתי לשם, כל הזמן בכיתי. במקום אירוע שבו אני על הבמה המרכזית והופכת להיות אחת ממאה האנשים המובילים בעולם הספורט, ניגשו אליי כל הזמן אנשים וניחמו אותי על מה שקורה בארץ".
"היו המון ראיונות אחר כך שבהם דיברתי רק על המצב ועל החטופים. במרחק הזמן אני רואה איזה מזל שנסעתי, כי היו המון התמודדויות שנבעו מאנטישמיות שהייתי צריכה לטפל בהן. בכל פעם שאני נזכרת בימים האלה אני נחנקת מעוצמת הרגשות שמציפים אותי מאז. בכל פעם שאני רואה את תמונות החטופים, זה מציף אותי בדמעות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"ברור שיש לחץ, או יותר נכון מתח"
כצופי ספורט או אוהדי ספורט, קל להיזכר במשחקים האולימפיים שמתקיימים אחת לארבע שנים (או שלוש, אם יש איזו מגפה עולמית) ולהחליט אם האירוע היה מוצלח מבחינת ישראל בהתחשב במספר המדליות שאיתן חזרו חברי המשלחת. אלא שמלבד הספורטאים, בשביל עשרות אנשים שמרכיבים את הוועד האולימפי בישראל – ובראשם דני אורן, שמנהל את היחידה לספורט הישגי בוועד, גילי לוסטיג מנכ"ל הוועד ויושבת הראש יעל ארד – המשחקים האולימפיים הם רק קצה הקרחון של שנים של הכנות, התמודדויות, לחץ, רגעי שפל וכמובן שיאים.
ארד, שנדמה שתמיד הייתה שם, הפכה למעשה ליו"ר רק לאחר אולימפיאדת טוקיו 2020 (שהתקיימה ב-2021). השנה היא תוביל לראשונה את המשלחת לאולימפיאדה בפריז בתפקידה זה. "ברור שיש לחץ, או יותר נכון מתח. למדתי על עצמי לאורך השנים שכשמשהו חשוב לי, אני דווקא בונה סביבי את המתח הזה. כשהייתי ספורטאית, אם הייתי מגיעה לתחרות שלא במתח, הייתי מבינה שזו תחרות שכנראה לא חשובה לי. המתח טבעי, וכמי שעומדת בראש הוועד האולימפי יש לי מתח כפול, אבל קודם כול אני רוצה שכל אחד במשלחת יממש את הפוטנציאל שלו".
יש גם מתח בהיבט הביטחוני?
"יש המון אחריות. יש לנו המון אחריות ודאגה שהכול יעבוד כמו שצריך. הביטחון של הספורטאים הוא על הכתפיים שלנו כראשי המשלחת. כל הספורטאים, המלווים והצוותים מסתכלים עלינו כדי לדעת מה לעשות ואיך להתמודד. אבל הלחץ הספורטיבי והלחץ הביטחוני הם שני קווים מקבילים. יש 100% לחץ ספורטיבי ו-100% לחץ ביטחוני. גם במשחקים הקודמים, בטוקיו, אולי אחד המקומות הכי בטוחים בעולם, וכשהמשחקים נעשו בבועה ללא קהל בגלל הקורונה, עדיין היה לחץ ביטחוני. בסופו של דבר הספורטאים שנמצאים תחתינו הם אנשים צעירים ויש לנו המון אחריות להם. כל העיניים של כל העולם נשואות אליהם, זה שונה לחלוטין מכל תחרות אחרת".
המטרה: בין ארבע לחמש מדליות
כשארד מזכירה את המשחקים האולימפיים הקודמים בטוקיו, אי אפשר שלא להתייחס לתנאים השונים לחלוטין שבהם המשלחת שלנו מגיעה. אם ישראל הגיעה לטוקיו כאחת המדינות שהתמודדו בדרך הטובה ביותר עם הקורונה – דבר שהתבטא באולימפיאדה המוצלחת ביותר מאז ומעולם עם ארבע מדליות, שתיים מהן מזהב, והשתתפות ב-15 גמרים – הפעם ישראל מגיעה כשהמדינה בעיצומה של מלחמה. ישראל חוותה את האירוע הביטחוני הקשה בתולדותיה, וכשהאנטישמיות עולה ומעמד המדינה יורד, כל זה גרם לכך שחלק מהספורטאים לא התאמנו באופן סדיר בחלק מהזמן, ואפילו לא יצאו לחלק מהתחרויות שתוכננו להם.
למרות זאת, בוועד האולימפי לא הנמיכו את היעדים או את הציפיות. במסיבת העיתונאים האחרונה שהתקיימה לפני המשחקים עצמם הכריז הוועד האולימפי על היעדים שלו למשחקים בפריז – יעדים שאם יושגו באופן מקסימלי, ישראל שוב תשבור את השיא של עצמה. לוסטיג למשל הכריז כי המטרה היא בין ארבע לחמש מדליות בכל הצבעים, והשתתפות ב-15–18 גמרים אולימפיים.
"יש לא מעט ספורטאים בסגל שמגיעים במצב אופטימלי מבחינה בריאותית או מסיבות אחרות, אבל המערכת שלנו מגדירה כמעט מבחינה מדעית מי מועמד ולמי יש מסוגלות להשיג מדליה ביום נתון", אומרת ארד. "יש המון ספורטאים שלנו שהשיגו לא מעט הישגים בדרך למשחקים, אבל זה תלוי תחרויות ונתונים שונים. בסופו של דבר שכללנו את כל הנתונים והגענו לצפי שפרסמנו. אם היינו רוצים 'להגן' על עצמנו היינו יכולים לכוון לשלוש–ארבע מדליות בגלל המצב, אבל לא עשינו את זה. הרבה אנשים אמרו לי אחרי ההצהרה שאנחנו אמיצים. אני לא חושבת ככה, אני חושבת שאנחנו ריאליים".
"כמו שאנחנו כמערכת מקצועית מבקשים מהספורטאים שלנו שישברו את השיאים של עצמם בכל פעם מחדש, ככה אני אומרת גם לעצמי ולכל המערכת שפועלת תחתיי, שאנחנו צריכים לשבור את השיאים של עצמנו", המשיכה ארד. "אנחנו נמצאים בספורט הישגי. אם בטוקיו השגנו ארבע מדליות, בפריז אנחנו צריכים להשיג יותר".
הצהרה אחרת שיצאה ממסיבת העיתונאים היא של שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שהכריז על התמריצים הגבוהים מאז ומעולם לזוכים במדליות: מיליון שקל לזוכה במדליית זהב, 700 אלף שקל למדליית כסף וחצי מיליון למדליית ארד – הכול פטור ממס. הספורטאים הפראלימפיים יזכו לאותם הסכומים, והמאמנים יקבלו כמחצית מהסכום, אולם אצלם הכסף לא יהיה פטור ממס.
מצד אחד אפשר להחמיא לכם ולמשרד על התגמולים, ומצד שני יש שיגידו שאת הכסף צריך להשקיע בספורט עצמו כדי להעמיד זוכים ולא רק לתגמל את הזוכים שנמצאים בטופ.
"היינו בדיונים עם משרד הספורט בנושא הזה, והיה ברור לכולם שהמטרה היא להביא אמירה שרוצים להעלות את התגמול. אני חושבת ששני הדברים לא מתנגשים. יש חשיבות גדולה מאוד שהמדינה רואה באייקונים האלה, שמגיעים לקצה גבול היכולת האנושית, מודל לחיקוי".
"הציבור צריך להסתכל עליהם ולרצות להיות כמוהם ולהבין שהם מרוויחים טוב", ממשיכה ארד. "אם מחלקים את הסכום הזה לשנות המאמץ שהספורטאים האלה עשו כדי להגיע להישג, מדובר בתוספת שולית מבחינה כלכלית. זו הכרה של המדינה בהישג ויש בזה אמירה מאוד חשובה של המדינה, שאנחנו רוצים שהמוצלחים שלנו יוכלו לקנות דירה, לקנות אוטו חדש ושתהיה להם רווחה כלכלית. זה בשום פנים ואופן לא במקום הטיפוח של הספורטאים הצעירים".
לצד המחמאות, אנחנו שומעים מדי פעם סיפורים על ספורטאים, גם איכותיים, שמתקשים כלכלית. הסיפור האחרון שהוצף הוא של אלוף אירופה פעמיים וסגן אלוף העולם בקפיצה במוט, אלכס אברבוך, שהשתתף בשלוש אולימפיאדות וצריך לעבוד כיום בחנות נעליים בקניון בתל אביב למחייתו.
"האמירה 'צריך לעבוד במקום מסוים כדי לגמור את החודש' היא עיוות של המציאות. אני בעצמי אלופת אירופה, סגנית אלופת העולם וסגנית אלופה אולימפית – ועובדת בכל יום כדי להרוויח כסף. אין בזה שום פסול. למה לעבוד בחנות נעליים שונה מלעבוד במקום אחר? מי שמוכשר לעבוד בספורט לאחר הקריירה צריך לעשות את זה, אבל לא כולם כאלה. יש כאלה שסיימו את הקריירה והפכו למאמנים – אבל הם לא מאמנים טובים".
"אני בעצמי אימנתי ג'ודו ארבע פעמים בשבוע למשך חמש שעות אחרי הצוהריים, זה קשה מאוד. קשה יותר מלמכור בחנות נעליים. אברבוך הוא איש מקסים והוא היה ספורטאי מעולה. הוא היה במערכת הספורטיבית הרבה שנים, אבל לא התפתח להיות מאמן נבחרת ולא גידל ספורטאים. בסופו של דבר הוא החליט שהוא רוצה לשלב עבודה מחוץ לספורט. כל עבודה מכבדת את בעליה".
"נבחרת הגיבה קשה לסיטואציה ביפן"
בחזרה לפריז. למרות סיכוני הביטחון, האם ישראל תשתתף בטקס הפתיחה שייערך על נהר הסיין?
"ודאי שנשתתף בטקס הפתיחה. אנחנו מחויבים מבחינה מוסרית, ספורטיבית ולאומית להשתתף בו, כמו כל משלחת אחרת. מבחינתו זו אחריות ומשימה לאומית. כראשי המשלחת אנחנו נהיה חלק מטקס הפתיחה ונוביל את המשלחת על הסירה. כמובן הכול כפוף לביטחון הספורטאים. המשימה של ארגוני הביטחון הישראליים והבין-לאומיים היא שכל משלחת תוכל לממש את זכותה להשתתף בטקס הפתיחה".
לפני כחודשיים, במהלך הפגנה פרו-פלסטינית בטוקיו התעמתו כמה ספורטאים מנבחרת הג'ודו עם מפגינים. במשרד התרבות והספורט כעסו עליהם, ואותך לא שמענו מגיבה על הנושא. זה מצא חן בעינייך?
"גם אני וגם גילי רואים וערניים לכל דבר שקורה בזירה שלנו, אם אלה הישגים ואם אלה הפסדים או התנהגויות מורכבות, אבל ברוב המקרים אנחנו מביעים את דעתנו מאחורי הקלעים. לא תראה אותנו מגיבים על דברים שיש לנו הערות או מחשבות עליהם, לא נגיד משהו נגד הספורטאים או המאמנים בתקשורת. לשיח כזה יש יעילות יותר טובה".
"במקרה הספציפי הזה, בתקופה הזאת שאנחנו עוברים, הספורטאים שלנו נתקלים לפעמים בדברים בפעם הראשונה והם מגיבים על זה כמו שהם יודעים. נבחרת הג'ודו שלנו נקלעה לסיטואציה ביפן במצב רגשי קשה, והיא הגיבה כמו שהיא הגיבה. בדיעבד כולנו מבינים שהכי נכון במצבים כאלה, גם מבחינת הביטחון האישי וגם מבחינה ספורטיבית, לזוז הצידה ולא להגיב – לא לנסות לשכנע בצדקת דרכנו, אלא להתחרות ולהתמקד במשימה הספורטיבית".
מה יקרה אם ספורטאי ישראלי יחליט על דעת עצמו לשלוף למשל את סיכת החטופים על הפודיום?
"יש חוק שנקרא 'חוק 50', והוא פשוט אוסר דברים כאלה. הוועדה המארגנת תשלח אותו הביתה. אבל הספורטאים שלנו מקצועיים מאוד ואפשר לסמוך עליהם שהם לא יעשו זאת. בקרוב כולם יעברו יום שבו יחדדו מולם במדויק את כל ההנחיות וכל מה שמותר ואסור במשחקים. אפשר לסמוך עליהם שיתמקדו לחלוטין בספורט. בסופו של דבר כולנו בני אדם, יכול לקרות מצב שספורטאי ייתקל בהתנהגות של ספורטאי אחר שתעצבן אותו, ובזה נטפל באופן נקודתי, אבל המשימה שלנו היא להביא את כולם בשיא המיקוד לתחרות".
"צריך להחזיר את החטופים הביתה"
בצל אותו החוק, שאוסר על מחאה במהלך המשחקים - את המחאה שלה למען החזרת החטופים עושה ארד במטה למען החטופים. במסגרת הפעילות שלה, הן כאזרחית והן כיו"ר הוועד האולימפי, היא נאמה בעצרת למען החטופים וקראה להחזרת כולם. "כוועד אנחנו עושים עם המטה הרבה מאוד פעולות, בין שלארח משפחות חטופים ובין שלארח חטופים שחזרו ומספרים את הסיפור שלהם. כמדינת ישראל אנחנו צריכים לעשות את כל מה שניתן כדי להחזיר את החטופים הביתה. זה חוב מוסרי שאנחנו חייבים למשפחות ולחטופים עצמם. מהזווית האזרחית וההומניטרית, אני חושבת שכל אזרח במדינת ישראל, ולא חשובים הגזע, המין, הדת או אזור המגורים, חייב לדעת שאם ייחטף יחזירו אותו. חלמנו שהם יהיו בבית עד האולימפיאדה, ועכשיו אנחנו מקווים שיחזרו כמה שיותר מהר. אני חושבת שכל המדינה כרגע בפוסט-טראומה".
יש סיכוי שנראה אותך הולכת לפוליטיקה? נשמע שזה בוער בך.
"כל נושא המנהיגות הציבורית חשוב לי מאוד. אני מאמינה בזה. אין לי תוכניות ספציפיות היום ללכת לתחום הזה, אבל אני פעילה בהרבה תחומים מחוץ לספורט ובתוכו. כרגע אני מסתכלת קדימה בספורט הישראלי ויש לי המון שאיפות, אני מקווה להיבחר לעוד קדנציה בוועד האולימפי. יש לי עוד הרבה תוכניות, וזה המסלול שהגדרתי לעצמי. היו לי הרבה הצעות פוליטיות לאורך השנים, אבל הייעוד שלי מבחינתי כרגע הוא בספורט".
ארד מוסיפה ונזכרת ב-7 באוקטובר, ביום שבו התחילו להתגלות ממדי האסון – והיא ולוסטיג עשו הכול כדי לחזור. "רצינו לחזור לארץ כמה שיותר מהר ולמזלנו הייתה לנו טיסה מובטחת והצלחנו לחזור. כבר באותו הערב כשחזרנו, הפכנו ישיבת הנהלה מתוכננת לישיבת הנהלה פתוחה של כל העוסקים בספורט הישראלי בזום. זו הפכה לישיבת היערכות שבה החלטנו לכנס את כולם בווינגייט כדי שנוכל להמשיך להתעסק בספורט".
היה אפשר לחשוב בכלל על ספורט בימים הראשונים אחרי האירועים?
"כשאתה בתפקיד שבו אתה יודע שאתה בראש מערכת והרבה עיניים מסתכלות עליך כדי לדעת מה לעשות – אתה יודע שאתה צריך לקבל את ההחלטות. כספורטאים אנחנו רגילים לתפקד במצבי לחץ. כמובן זה מצב לחץ שונה לחלוטין, אבל זה עדיין מצב לחץ, אז התפקסנו והיה ברור לנו שאנחנו צריכים להיות שם בשביל הספורטאים. היו כאלה שאמרו 'אני דואג למשפחה', וברירת המחדל היא שלא להמשיך כרגיל, אבל אני חושבת שהדבר הכי טוב הוא להיות במסגרת. זו הסיבה שכינסנו את כולם בווינגייט, אזור שיש לנו שם קודם כול הפלטפורמה הספורטיבית, ודבר שני, זה אזור שקט יחסית, וכשיש מסגרת אפשר לדבר עם הספורטאים ולהרגיע אותם. רצינו להיות הסלע היציב עבור הספורטאים, ואני חושבת שהצלחנו".
לא היו ספורטאים שחששו?
"היו ששאלו למה חשוב עכשיו להתאמן עם כל מה שקורה במדינה, וענינו להם שקודם כול חשוב כמובן לשמור על המשפחה ולהיות עוגן עבורה, כי כספורטאים אנחנו אנשים חזקים. אבל הדבר השני שאמרנו הוא שבסדר שלמשך כמה ימים כל אחד יעשה דברים שונים שלא קשורים לאימונים. ובכל זאת, הזכרנו להם שהמשחקים האולימפיים נמצאים מעבר לפינה, וכל אימון נחשב וצריך לחזור מהר מאוד לפעילות. רוב הספורטאים קובעים את הקריטריון בשנה שלפני המשחקים. הבנו שחשוב לספורטאים להיות חלק מהעורף האזרחי וסיכמנו איתם שנקים מערך שבו הם יוכלו לחזק פצועים ומפונים".
ובכל זאת, את לא חוששת שהמצב הביטחוני יפגע בביצועים הספורטיביים בפריז?
"קודם כול, בלי קשר לספורטאים, אני חושבת שכל אזרח במדינה נמצא באיזושהי טראומה וייקח זמן להתאושש ממנה. אבל הרבה אנשים מסתכלים עלינו כדי שנביא להם קצת אור ונחת בהישגים. הספורטאים יודעים את זה. ההכנות שלנו נפגעו מעט, וספורטאים נדרשו להתאקלם למצב חדש שהאבטחה יותר כבדה ושאסור לצאת מהמלון. לחלק מהספורטאים לקח זמן להבין, אבל אנחנו לא מסתכלים על עצמנו כעל 'מסכנים' אלא תמיד מנסים להבין איך אנחנו מתעלים ברגע האמת. כן, הייתה פגיעה בהכנות, וכן, אנחנו באים במצב שונה מהעולם, אבל אנחנו עדיין באים במצב טוב. עשינו עבודה כדי להתגבר על המצב, ואנחנו מגיעים במצב טוב".
בכל אולימפיאדה הציבור מחכה לג'ודו, אבל דווקא עכשיו נבחרת הגברים בירידה.
"אני חושבת שזה טבעי. נבחרת הגברים שלנו קצת יותר בוגרת ונמצאת באיזה חילוף משמרות, אבל הג'ודו הישראלי כענף בנה מסורת ורצף הישגי עם עומק, גם בנשים וגם בגברים, ואנחנו בכל מקרה מצפים מהג'ודו לעמוד על הפודיום בפריז. אני מציעה לכולם שלא להספיד את נבחרת הגברים, יש שם ספורטאים טובים ומנוסים. אני בטוחה שכל אחד מהם יגיע לעשות את המקסימום שלו. פיטר פלצ'יק מקום 3 בעולם, שגיא מוקי אומנם לא באותו הכושר של לפני טוקיו, אבל יש לו המון ניסיון. אנחנו ניתן להם להוכיח את עצמם על המזרן".
"כיף לראות שהכדורגל הישראלי הצליח"
בתחרות השנה תשתתף לראשונה אחרי המון שנים גם נבחרת כדורגל במשחקים. "קודם כול זה כיף. כיף לראות שהכדורגל הישראלי הצליח להוציא נבחרת טובה – אש בעיניים, מאמן עם ברק בעיניים – וזה פשוט כיף. ככה נראה ספורט הישגי. ביום-יום אנחנו לא ממש נמצאים בממשק עם ההתאחדות לכדורגל, אבל ברגע שהם עשו את הקריטריון וממש התחלנו לעבוד איתם, גילינו מערכת מקצוענית, שיודעת לשתף פעולה בצורה מצוינת. הם מבינים שיש הבדלים גדולים בין טורנירי כדורגל ובין משחקים אולימפיים מבחינת החוקים והכללים, ויש שיתוף פעולה מצוין איתם. זה מכניס פלפל חדש למשלחת. אחד הדברים שאנחנו גאים בו מאוד הוא שיש שם כדורגלנים מהחברה הלא יהודית, דבר שיקרה גם כן לראשונה מ-1976".
זה משהו שתשתמשו בו ברמת יחסי הציבור שלנו לעולם?
"אנחנו מחכים לראות את הסגל הסופי והמלא, אבל בהחלט נדבר על זה ונציג את זה דווקא בתקופה הזו. הרבה רשתות תקשורת מהעולם כבר פנו אלינו בנושא הזה. זה חשוב מאוד לנו ולמדינה. הדבר הכי חשוב הוא שאלה שחקנים מצוינים שנבחרו לא בגלל שהם לא יהודים, אלא בגלל שהם מעולים ככדורגלנים".
לסיום, עם כמה מדליות נחזור מפריז?
"כיעל ארד, אני לא נביאה. יש לנו משלחת מצוינת שצריכה להיות בשיא שלה ביום נתון".