"אני נמצא בכיכר תחריר בבגדאד", הכריז אבי גולד בסרטון שהעלה לאחרונה לחשבון הטיקטוק שלו ועורר סערה, הרבה יותר מכפי שתיאר לעצמו שיקרה. הוא ביקר בעיראק לפני כמה חודשים והסתובב שם כישראלי באין מפריע, ברחובות, בבתי הקפה - וגם בקברו של הנביא יחזקאל על גדות נהר הפרת. הוא עצר שם לתמונה עם אימאם שיעי, אלא שמרגע שעלה התיעוד הזה לרשתות החברתיות, הוא התפשט עד לכלי תקשורת המזוהים עם המיליציות הפרו-איראניות. אלה זעמו על כך – וקראו לרשויות במדינה לעצור אותו.
"הרבה חושבים שאני מנסה לעורר פרובוקציות, אבל אני לא מחפש שכל העולם יכיר אותי, זה לא מעניין אותי", אומר גולד בריאיון חשוף למגזין N12. "אני מטייל בכל מדינה בעולם ללא יוצא מן הכלל. כשאהיה באיטליה ואעלה את זה לאינסטגרם, זה לא יעניין אף אחד, וגם לא כשאטוס לבטן–גב ביוון. אבל כשאני מטייל בעיראק אני משתף את זה, וזה מתפוצץ ברשתות".
בסוף אתה עלול לסיים כמו אליזבט צורקוב, לא עלינו.
"כמעט סיימתי כמוה, אבל אני מספיק זהיר כדי שזה לא יקרה לי. הייתי בעיראק הרבה פעמים, הטיול הראשון שלי שם היה כבר לפני שש שנים בערך. לא עברה לי המחשבה הזו בראש, כי אני מאוד נזהר. הפחד היחיד הוא בנמל התעופה, שאתה נוחת ויגלו שאתה ישראלי. אבל ברגע שאתה ברחוב – אתה כבר מרגיש כמו אחד מהם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אומנם גולד בן ה-31 מגדיר עצמו "סתם בחור שאוהב לטייל בכל העולם" וכבר ביקר ב-129 מדינות, אבל הסיפור שלו רחוק מלהיות עוד אחד מני רבים. הוא נולד בבית חרדי וגדל בבית שמש, למשפחה של שמונה אחים שדחפה אותו להינשא בגיל צעיר ולהמשיך בלימודי התורה – אבל הוא בחר ללכת נגד הזרם ולקדש את הטיולים. הוא לא מתבייש בחזותו החרדית – הוא גאה בה, מתהלך וכיפה לראשו, הפאות משתלשלות בצידי פניו, ובכך הוא הופך את מה שאחרים רואים בו מחסום דווקא ליתרון.
"הפחד היחיד הוא בנמל התעופה, שאתה נוחת ויגלו שאתה ישראלי. אבל ברגע שאתה ברחוב – אתה כבר מרגיש כאחד מהם"
אבי גולד
ההתמכרות לטיולים, ההתמכרות לסכנה
בוא נחזור להתחלה. איך התחיל הרומן שלך עם הטיולים?
"בגיל 18 הציע לי חבר לצאת איתו לטיול באירופה של שבועיים, עד אז לא טיילתי בלי המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לטיול אמיתי. אמרתי להם שאני הולך לקברי צדיקים, אבל זה לא היה רק זה. עד אז לא עניין אותי חו"ל בכלל, ואז החבר הזה הפעיל עליי לחץ חברתי ואמר, 'יאללה, תבוא, טסים ארבעה חברים', והצטרפתי אליהם".
ואז חזרת מהטיול והיית בעננים?
"אחרי הטיול אמרתי: 'וואו, הכול בסדר, לא קרה לנו כלום'. הוא פתח לי את הראש שלא הכול זה בית שמש וירושלים, יש עולם בחוץ. זה היה כיף, אז אמרתי לעצמי, 'בוא נעשה עוד אחד'. אחרי כמה חודשים ראיתי פרסומת בעיתון, חבילת נופש ליוון, וטסתי לשם עם חבר. זה היה כיף, ואז החלטתי לצאת לעוד טיול ולעוד טיול – עד שזה הפך להתמכרות".
מתי הבנת שאתה מכור?
"עבדתי בגיל 18 בשירות לקוחות של חברת סלולר והייתי שם בחצי משרה – חצי חודש עובד וחצי חודש מטייל. ואז בגיל 21 התפטרתי מהעבודה כדי לצאת לכמה טיולים. אמרתי לעצמי: 'אטייל חודש–חודשיים ואחרי זה אחזור ואחפש עבודה'. בסוף עבר עוד חודש ועוד חודש, עד שעברה שנה והבנתי שאני לא מתכנן בחיים למצוא עבודה. אמרתי לעצמי: 'אין סיכוי שאני חוזר לעבוד אחרי כל הכיף הזה'. כנראה בגיל 22 הבנתי סופית שאני מכור לטיולים, שזה כל החיים שלי. נולדנו לחיות ולא לעבוד".
מאז הטיול הראשון של גולד עברו כמעט 14 שנה, ובהן כבש ההרפתקן את העולם – ביקר שבטים באפריקה, הסתובב באזורי מלחמה והיה להוט להגיע בעיקר למדינות עוינות, כאלו שלישראל אין יחסים דיפלומטיים איתן. וזה לרגע לא הרתיע אותו. "אנשים כבר מחפשים לטייל איתי מרוב שאני מטייל כל כך טוב ומקצועי, עושה דברים שהם מעבר לפריז ולונדון", הוא אומר בחיוך. "אני לא מרוויח מזה, אבל מצליח לכסות ככה את העלויות. אני כבר בתפוסה מלאה לכל החיים, יש רשימה של אנשים שמחכים לטייל איתי".
"יש המושג של הפרי האסור, כל מה שאסור אנחנו רוצים"
אבי גולד
אמרת שמדינות אויב עושות לך את זה. מהיכן נכנס הג'וק הזה לראש שלך?
"יש המושג של הפרי האסור, כל מה שאסור אנחנו רוצים. אז כל מה שאסור וקשה להשגה, עושה יותר חשק לבן אדם לרצות. אם תשאלי בן אדם במסעדה אם הוא מעדיף יוון או תאילנד, ברור שהוא יגיד תאילנד, כי זה יקר ורחוק יותר. מדינות אויב הן סוג של משהו שאסור, וזה יותר מדליק אותי".
זה להמר על החיים שלך.
"לא, אם אתה רואה שיש לך עשרה חברים שהצליחו להסתנן לאיראן ולאפגניסטן ולא תפסו אותם, אז לא תפסו אותם, ולא בגלל שהם אירופים. אז עשיתי את אותה השיטה ולא תפסו אותי".
מה זו השיטה הזו?
"אתה הולך לאיזה גבול שאין בו כל כך שמירה, אין הרבה חיילים או מאבטחים, או שאתה הולך לגבולות בלילה כשהחיילים לא ערניים. ואז אתה מסתנן, וצריך אחרי זה גם להסתנן החוצה. הגעתי לאפגניסטן ולאיראן רק לכמה שעות בכל אחד מהן".
היית שם בלי כיפה והסממנים הדתיים שלך?
"באפגניסטן בלי כיפה ובאיראן עם כיפה".
וואו, נשמע מסוכן.
"כשאני אומר לאנשים שהסתננתי לאיראן, הרוב חושבים שאני מטומטם. אומרים: 'איך אתה כזה מטומטם לעשות דבר מסוכן כזה?' או שחושבים שאני גיבור, שאני צריך הרבה ביצים ואומץ כדי לעשות את זה".
אז מה אתה?
"אני לא שניהם. תגידו שאני חכם, כי אני כל כך חכם. יש לי כל כך הרבה שכל שלמדתי את הנושא מבפנים ומבחוץ. למדתי את זה כל כך טוב כדי לעשות את זה מבלי להיתפס. כשמחמיאים לי שאני חכם אני מקבל, אבל לא גיבור ולא מטומטם".
מקבלים את זה או שעדיין שופטים אותך?
"לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, הפסקתי מזמן להיות עסוק בזה. אלו החיים שלי".
"בכוח אתה רוצה שיחטפו אותך?"
גולד לא יורד לכולם חלק בגרון, רבים רואים בו עוף מוזר ומתקשים להתחבר לדרך שלו, למה שהוא מייצג. חלקם לא שומרים לעצמם את המחשבות, שהרי האצבע קלה על המקלדת, ובלחיצת כפתור הם משחררים לאוויר שוב ושוב טוקבקים ארסיים.
במבט ביישני ומהול בהתרגשות מתיישב מולי גולד בבית קפה בלב תל אביב ולאט-לאט מתמסר. השכבות שבו מתקלפות. הוא לא התכונן לזה ולא ציפה להיפתח כך, אבל הוא מרשה לעצמו להיות מי שהוא באמת – לחשוף את הרגישות ולדבר על הפחדים שאף פעם לא הודה בהם בקול.
"אמרתי להם: 'אין בעיה, תהרגו אותי – אבל בתנאי אחד, בואו נדבר קצת'. זו הייתה ההסברה הראשונה שלי"
אבי גולד
אני פותחת את הסרטון שהעלה לטיקטוק מכיכר תחריר בבגדאד, גוללת בתגובות וקוראת לו כמה מהן: "בכוח אתה רוצה שיחטפו אותך?" "אתה עושה טעות חמורה", "למה אתה עושה את זה לעצמך?" הוא שומע את המילים הקשות האלו, שצורמות לו בלב, ועונה: "לפעמים זה ממש פוגעני ואני לוקח את זה באופן אישי. אני מקבל המון תגובות רעות, המון. אבל גם אם לקחתי את זה ללב, זה עובר אחרי כמה ימים".
לפני כעשור הגיע גולד לטיול במצרים שצרוב היטב בזיכרונו, בעיקר בגלל האנשים שישבו מולו והמילים שיצאו מפיהם והכאיבו לו בעצמות. "הלכתי לבית קפה בקהיר והסרתי את הזהות היהודית, כך שנראיתי ערבי, לא רציתי שידעו שאני מפה. התיישבתי ליד כמה מצרים ואמרתי להם: 'אני תייר מאמריקה, מטייל עכשיו במצרים ובשבוע הבא לוקח אוטובוס לישראל. אתם יכולים לתת לי טיפים? מה אתם חושבים על ישראל?'" הוא משחזר.
"אחד מהם ענה לי: 'אני מעדיף לאכול חרא של גמל ולא לדבר עם ישראלי'. שאלתי אותו למה, ואז הוא פתח את הטלפון שלו והראה לי כל מיני סרטונים על דברים רעים שצה"ל עושה", ממשיך גולד. "אמרתי לו: 'וואו, מוזר מה שאתה מראה לי, אני דווקא ראיתי סרטונים טובים של צה"ל'. פתחתי את הטלפון שלי והראיתי לו סרטונים של צה"ל שעושה דברים טובים וגם עוזר לפלסטינים".
הוא לרגע לא חשד שאתה ישראלי?
"ואז הוא אמר לי: 'אם אתה אומר שאתה תייר אמריקני, מאיפה יש לך את כל הסרטונים האלה?'. אמרתי לו: 'אני אגיד לך את האמת. אני לא תייר אמריקני, אני יהודי מישראל'. הייתי לבד מול חמישה מצרים שאמרו לי: 'נהרוג אותך'".
ואז כשאתה מבין שהם רציניים והם עלולים באמת לפגוע בך, מה אתה עושה?
"אמרתי להם: 'אין בעיה, תהרגו אותי – אבל בתנאי אחד, בואו נדבר קצת'. זו הייתה ההסברה הראשונה שלי. סיפרתי את כל האמת על מדינת ישראל ואחרי זה אמרתי להם: עכשיו כשאתם מאמינים לי ויודעים את האמת, מה הפיצוי שאתם נותנים לי על זה שרציתם להרוג אותי? אתם לא יכולים להגיד סליחה וללכת. הם שאלו אותי: 'איזה פיצוי אתה רוצה?' – ואמרתי להם: אני רוצה שמעכשיו לא תאמינו למה שהתקשורת מראה לכם ושאת כל מה שסיפרתי לכם על ישראל תעבירו לחברים שלכם".
על הבמה באינדונזיה, מול הפגנה פלסטינית
הטבח ב-7 באוקטובר טלטל גם את עולמו של גולד, שהיה אז בביתו בבית שמש. "רקטה נפלה במרחק של שני מטר ממני, למזלי היא לא התפוצצה", הוא מספר. "יומיים אחר כך כבר הייתי בטיול בטורקיה, עדיין לא לגמרי קלטו מה קורה בארץ ולא רציתי לדפוק את החבר שסגרתי איתו. אחרי זה כבר ביטלו את כל הטיסות לארץ והיינו צריכים לשלם 500 דולר על טיסת חילוץ".
מה השתנה מאז בעולם של אבי גולד?
"אני חי כבר הרבה שנים עם ערבים, מתארח אצלם בכל העולם. יש לי חברים מכל מדינה מוסלמית בעולם ללא יוצא מן הכלל, ואז ב-7 באוקטובר הכול התפוצץ".
תסביר.
"ב-7 באוקטובר כל החברים המוסלמים שלי שלחו לי 'הלב איתכם', כי עברנו סוג של שואה שנייה. אחרי זה כשישראל הגיבה ונכנסה לעזה, הפכנו מבחינתם מהקורבנות המתוקים עם השוקולדים ל'נאצים'. ואז חלק מהאנשים ששלחו לי לבבות, בכי ותנחומים – פתאום קיללו אותי. איבדתי הרבה חברים בגלל מה שקרה".
זה פגע בך?
"זו הזדמנות בשבילי לעשות עוד הסברה, אבל התקשורת שטפה לעולם את המוח כל כך חזק שמאז 7 באוקטובר, אני מרגיש שלא הצלחתי לעשות אותה. אני אלוף ההסברה ומרגיש שאני יוסף חדאד שאף אחד לא מכיר. אני מסכן את החיים שלי ועומד על במות במלזיה, באינדונזיה ובמצרים. אני מסכן את החיים שלי כדי לעשות הסברה והולך לאויבים עצמם".
"הסרטון שצילמנו התפוצץ ברשת – זה הגיע לאל-ג'זירה, אל-ערבייה, CNN ו-BBC. ברמה שחזרתי הביתה ופפרצי חיכו לי"
אבי גולד
בחודשים האחרונים מצא עצמו מגיע לאינדונזיה ונקלע גם להפגנות תמיכה בפלסטינים. כשגולד שמע את הקריאות "תחי פלסטין" ו"מוות לישראל" – זה רק גרם לו להמשיך לעמוד שם בגאווה ולא לברוח מחשש שיפגעו בו. "הם לא האמינו שישראלי עומד לידם", הוא מספר. "בחיים לא טייל שם ישראלי עם כיפה ופאות, אז הם סקרנים מי זה הבן אדם עם הכיסוי על הראש. זה רק גורם לסקרנים לגשת אליי, וככה יותר קל לי לעשות הסברה".
אף שביום-יום שלו גולד לא מחפש תשומת לב ונחבא אל הכלים, כשהוא דורך במדינה זרה – הביטחון העצמי שלו יוצא החוצה. הוא מפסיק להתבייש ומתחיל לדבר, לצעוק את האמת שלו לעיני המונים. "אני מגיע למצב שאני בבית קפה במדינות אויב, מתאספים סביבי עשרות אנשים ואני מרים את הקול ועושה הסברה. כל העולם שומע אותי ואני לא פוחד", הוא משתף. "אני ביישן מאוד ולרוב כולי מסמיק, אבל שם לא מכירים אותי, אז אני לא מתבייש. גם אף אחד בחיים לא עשה לי סיבוב וסירב לי".
קבלת הפנים בסעודיה והמדינה שהפתיעה גם אותו
במידה מסוימת הכיפה, הפאות, החזות החרדית שלך – הן לא מחסום?
"לא, להפך – אני לא מוריד את זה. מזמן הייתי יכול להוריד, אבל זה עוזר לי לטייל ועושה לי את הטיולים. בלי זה אני עוד טמבל ברחוב. אם הגבר הזה מטייל עכשיו בפקיסטן, מישהו מסתכל עליו? לא. אבל זה גורם ליחס. אנשים סקרנים מה אלה התלתלים האלו, וזה פותח בשבילי הכול".
הצעיר החרדי עלה לכותרות בשנת 2019, כשהיה מהתיירים הראשונים בהיסטוריה שדרכו על אדמת סעודיה כשהממלכה רק פתחה את שעריה. גולד התארח בביתו של הבלוגר הסעודי מוחמד סעוד, שהעלה אז סרטון שבו שרו יחד את הפיוט "כי אשמרה שבת" וכתב בחשבון הטוויטר שלו בעברית: "האנשים האלו כל כך טובים, אני מקווה שזה יביא עוד יהודים לסעודיה, הבית שלי פתוח לכולם".
"מוחמד סעוד מאוד פינק אותי בבית שלו, והוא אוהב לשיר שירים יהודיים חסידיים. הסרטון שצילמנו התפוצץ ברשת – זה הגיע לאל-ג'זירה, אל-ערבייה, CNN ו-BBC. ברמה שחזרתי הביתה ופפרצי חיכו לי מתחת. הלכתי ברחוב בירושלים וכל דקה ביקשו סלפי", הוא נזכר בהדים שעורר הביקור הזה.
זה ריגש אותך?
"לא אהבתי את זה. פתאום אני לא אבי החופשי ולא יכול לשבת ברחוב ולאכול בורקס. כל דבר שאני עושה מצלמים. זה היה כיף בהתחלה, כשאנשים אמרו 'אפשר סלפי? איזה גבר אתה'. ואז אמרתי לעצמי: זה לא בשבילך כל הפרסום הזה. כל ערוץ תקשורת בעולם שידר את הסרטונים שלי, אז גם בחו"ל זיהו אותי".
איזו מדינה שביקרת בה הכי השפיעה עליך לטובה?
"סודאן. את הולכת פה בתל אביב, עוצרת בן אדם ושואלת אותו מה אתה יודע על סודאן, מה הוא יגיד? הם מסתננים לפה, גונבים מאיתנו עבודה, אונסים נשים, שוברים את האופנוע".
חשבת את זה לפני כן?
"רק את זה חשבתי פעם, לא הכרתי את סודאן. אני מגיע לשם ולמה אני אמור לצפות? הייתי שם בתחילת הקורונה, היו לי כל הסטריאוטיפים על סודאן, ואפילו שהעליתי ברשתות שאני בסודאן, ישר הגיבו לי: 'אולי תמצא את האופניים שלי בסודאן'. פגשתי שם את האנשים היותר נחמדים שפגשתי בחיי".
"יש לי הרבה חברים איראנים ולא פגשתי מעולם איראני שלא אוהב את ישראל. למדתי מהר מאוד שיש הבדל גדול בין השלטון לעם"
אבי גולד
אבי כמו אבי החליט למתוח את הגבולות והסתובב בשוק באום דורמאן, העיר השנייה בגודלה בסודאן, בכיפה ובפאות מסולסלות. "מישהו ניגש אליי ואמר לי: 'אני יודע מאיפה אתה'", הוא מספר כשהוא חוזר למה שהיה שם. "אמרתי לו: 'או-קיי', והוא ענה: 'בוא לחנות שלי'. נכנסתי לשם והוא הראה לי את הטלפון שלו שהוא בעברית. אמרתי לעצמי שבטח סודאני גנב אותו בישראל ונתן לו. ואז שאלתי: 'למה הטלפון שלך בעברית?' והוא ענה: 'שמע, אתם העם הנבחר, אני מאוד אוהב אתכם ורוצה ללמוד עברית. אז שמתי את הטלפון בעברית כדי לתרגל'. פתאום הסטריאוטיפים התנפצו".
מדבר עם הלב – וחולם על בית ומשפחה
גולד דובר אנגלית שוטפת ואפילו אימץ מבטא אמריקני, שעלול לבלבל לגבי זהותו האמיתית. ובכל זאת, למרות המשיכה למדינות ערב, הוא עדיין לא דובר ערבית ומוותר על ללמוד שפות נוספות. כששואלים אותו אם זה לא מקשה עליו, הוא מהנהן ומכריז שהוא כבר מצא את השפה שהיא המפתח לקשרים עם זרים ולחברויות חדשות. "יש שפה אחת בעולם שכולם מדברים ללא יוצא מן הכלל – שפת הלב. כשהלב שלי מדבר עם הלב שלך זו השיחה הכי מגניבה", מכריז גולד מבלי להסס.
מה אומרת השפה הזו?
"כשאני אבוא למדינה ערבית ואתחיל לזרוק להם מילים בערבית, אז יתייחסו אליי כאילו אני עוד ערבי ויאללה, להתראות. אבל כשאני מדבר איתם ומראה להם שאני לא דובר ערבית, אז הם לוקחים אותי לכל מקום, בודקים שאני בטוח, מארחים אותי בבית, נותנים לי לישון, מפנקים אותי ולוקחים אותי על האופנוע. זה בכל מקום, כשאין לי את אותה שפה איתם ואני מדבר בשפת הלב – יוצאות החוויות הכי טובות".
לגולד יש עוד כלל ברזל שמלווה אותו בכל טיול שהוא יוצא אליו בעולם: הוא נמנע מלעשות שיעורי בית ולמעשה הוא עושה הכול כדי שיאבדו עקבותיו. "אם תשאלי אותי מה אני אוהב לעשות בחו"ל, אני אגיד שללכת לאיבוד. אני עושה הכול שזה יקרה. אחרי שעשיתי את כל הבילויים והאטרקציות, אני צריך משהו שמרגש אותי, ואני מאוד נהנה מלהיעלם".
מה החלום שלך?
"לטייל בכל מדינה בעולם לפני גיל 40. אני מקווה שזה יקרה, אבל זה לא ריאלי. צריך שיהיה שלום עולמי, כולל עם איראן".
אתה אופטימי שזה יקרה אחרי 7 באוקטובר?
"אני מאמין שהעמים יתחזקו ושהטוב יגבר על הרע. יש לי הרבה חברים איראנים, ולא פגשתי מעולם איראני שלא אוהב את ישראל. למדתי מהר מאוד שיש הבדל גדול בין השלטון לעם. אחרי התקיפה שיוחסה לישראל הם אמרו לי: 'נמאס לנו מזה, שיפוצצו את השלטון שלנו כבר. הם הורסים לנו את החיים'".
רגע לפני שהוא חוזר לבית שמש מישיר גולד מבט ונזכר בשידוכים שניסו להצמיד לו, בקולות שאמרו לו שהוא חייב כבר להתחתן – ויורדת לו דמעות. "זה נושא כואב ורגיש, אני מכור כל כך לטיולים, וזה הדבר היחיד שאני עושה מגיל 18", הוא מודה. "אבל אם אני יכול לבחור את החלום של כל המדינות לפני גיל 40 או להתייצב עם בית ומשפחה, אז בית ומשפחה מנצחים. אני מודע למציאות, וככל שמתבגרים, ככה זה קשה יותר ומתרחק. אבל בערך השלמתי עם זה שאלוהים אמר לי: 'אתה תהיה נווד, זה הגורל שלך'".