מאות אנשים התכנסו בבית הנסן בירושלים, להשקת אלבום הבכורה של ענר שפירא. והיה שם הכול, כיבוד ובירה. היה די-ג'יי ומסך ענק, הכול מוכן ומתוקתק, ורק אדם אחד, בכל זאת, היה חסר.
"רצינו לעשות ערב שיחגוג את החיים של ענר", אומרת שירה, אימו של ענר שפירא ז"ל. כל החודשים האחרונים היה עיסוק במוות שלו. אבל ענר היה הרבה הרבה הרבה יותר מזה. הוא היה בן-אדם יוצר, הוא היה מוזיקאי, הוא היה אומן, הוא היה איש עם דעות, ואני רוצה שזה יצא החוצה. זאת הזדמנות לחגוג את החיים שלו ואת היצירה שלו, לא את המוות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כמו התאהבות כזאת"
מגיל צעיר, ענר שפירא למד וניגן על פסנתר. כשהגיע זמנו להתגייס, הוא ניסה פעמיים לעבור גיבוש לסיירת מטכ"ל, אבל נפצע. בזמן ההחלמה הוא קנה ציוד, לימד את עצמו ליצור מוזיקה אלקטרונית והתחיל לכתוב ולהקליט.
"זה היה כמו, לא יודעת מה, התאהבות כזאת", אומרת אימו שירה שפירא. "הוא כל כך נכנס לזה. הוא השאיר לנו 60 שירים מוקלטים.
הפעם הראשונה ששמענו שיר שלו הייתה כשחזרנו עם הוריו למיגונית הקטנה ליד קיבוץ רעים, שבה סיים את חייו, שיר שכתב שלוש שנים לפני מותו. "שיר מצמרר שהוא כתב אותו, ילד ירושלמי, שמה שמעניין אותו זה ילדים בעוטף", אמר אז אביו משה.
- המחבלים זרקו רימונים לתוך המיגונית - ענר הדף אותם החוצה
- ניצולי הטבח במיגונית: "אתה לא באמת חי, אתה חי מת"
סיפורו של ענר שפירא זכרו לברכה, הוא אחד מסיפורי הגבורה יוצאי הדופן של ה-7 באוקטובר. לוחם סיירת הנח"ל שהיה בחופשה, מצא את עצמו עם עוד כ-30 זרים במיגונית תחת התקפת מחבלים, והצליח להדוף שמונה רימונים שהושלכו לעברם עד שנהרג.
איתן האלי, שניצל מהמיגונית ברעים משחזר את רגעי התופת: "אני ממש הייתי על הכניסה, מימין לענר, פתאום אני רואה רימונים עפים פנימה. אני צועק לו: 'רימון, רימון, רימון!' והוא תופס אותו ומוציא החוצה, וככה זה פשוט המשיך לקרות כמה פעמים".
בתמונה שצולמה באותן דקות דרמטיות רואים את כל שוכני המיגונית מכווצים על הקרקע, ורק ענר עומד בפתח ומחכה לרימונים שהמשיכו להגיע.
"זה היה השלב בעצם היחיד שתקף אותי ממש פחד ואמרתי, טוב, לא בטוח אני יוצא מזה", משחזר איתמר שפירא, שגם הוא ניצל מהמיגונית. "פתחתי את הטלפון לצלם. המון אנשים מפוחדים על הרצפה, שאין להם מושג מה הולך לקרות להם. ואני רואה גבורה, בן-אדם שברגע האמת מחליט לפעול באופן מדהים.
המחבלים המשיכו לזרוק רימונים ולירות על המיגונית מבחוץ. את הרימון התשיעי, ענר לא הספיק להדוף.
הם נכנסו פנימה, רוב הצעירים שהיו שם נהרגו, מבין החיים שנפצעו קשה, נחטפו ארבעה. בהם גם הירש גולדברג-פולין, חברו הטוב של ענר.
"כמו אגרוף בבטן"
והמוזיקה שליוותה את חייו הייתה שם גם במותו. סמוך למותו, החליטה המשפחה לעשות הכול כדי להוציא את שיריו לאור.
"באחד השירים שלו היה כתוב: 'מעדכן את הצוואה שלי, אם אני מת, תוציאו לי את האלבום'. הוא לצערנו נהרג ואנחנו צריכים להוציא את האלבום הזה. זה צוואה מפורשת", אומר אביו.
איך בחרתם את השירים?
משה שפירא, בן דודו של ענר ז"ל: "תשמע, זה קשה. אחרי המלחמה פתחנו את המחשב של ענר ומצאנו שם באזור ה-40 פרויקטים בבלגן אטומי, באמת, הבן-אדם לא הבין ולא ידע סדר בחייו. ישבנו פה ורבנו המון פעמים, בסוף החלטנו שרוצים שזה יהיה כמה שיותר רבגוני, כי הבן-אדם הזה הוא כמו תמנון משוגע שמתעסק בהכול ויש לבן-אדם מלא מה לומר".
אחד האנשים הראשונים שנחשף לשירים מחוץ למעגל הקרוב של ענר היה שאנן סטריט, סולן הדג נחש ואחד מחלוצי ההיפ הופ הישראלי.
שירה, אימו של ענר ז"ל: "הוא הגיע אלינו הביתה, ישב בחדר של ענר באולפן שלו, שמע כמה מהשירים שלו, והוא ככה נתן את נקודת המבט שלו ואמר שהוא ישמח להיות איתנו בשיתוף פעולה.
לאחרונה התקבצו המשפחה והחברים בפאב הבית של ענר, "הסירה", לצילומי קליפ לאחד השירים ששאנן שמע אז בגרסה ראשונית. ושאנן החליט להצטרף עם בית שכתב במיוחד. "אף פעם לא עשיתי דואט עם מישהו מת / ואם להגיד'ך ת'אמת, ענר/ אנ'לא בטוח שזה היה לי חסר".
שירה: "בהתחלה זה היה לנו כזה כמו אגרוף בבטן, כי פתאום הפיל הזה נכנס לחדר, זאת אומרת, אנחנו רצינו להוציא את השירים של ענר כמוזיקאי, בלי קשר למה שקרה. דיברתי עם שאנן והוא אמר: 'תקשיבי לזה עוד פעם, תחשבי רגע, בית אחד, ניתן מקום לדבר הזה שהוא לא פה'. ואמרתי, וואלה, צודק".
"כולם בכו, לי היה חיוך ענק"
ענר היה אח בכור לאחיו וחמשת אחיותיו. אח מסור שדרבן אותם לנגן וליצור בעצמם. והשיר היחיד באלבום הבכורה שלא הוא כתב, הוא יצירה משותפת עם אחותו הילי בת ה-8.
"החלום שלי מאז שהייתי תינוקת זה היה להיות זמרת", מספרת הילי. "אז אני החלטתי להתחיל לכתוב שיר. אז באתי לענר וכל הזמן ביקשתי ממנו שיקליט ויקליט ויקליט, ובחיים לא היה לו זמן, עד שבשישי אחד, שלוש שעות לפני שבת, נכנסתי לחדר שלו, הקלטנו באולפן. והיה לי כיף לעשות את זה עם ענר, אבל את כל שאר השירים שלי אין לי עם מי להקליט".
מתי את הכי מתגעגעת אליו?
"תמיד. כשאימא אמרה שנוסעים לקבר, הייתי שמחה מאוד. וכשהגענו כולם בכו, בכו, ואני הייתי היחידה שבאמת היה לה חיוך ענק, בגלל ששמחתי שבכלל עשינו את כל זה איתו ועברנו את הכול איתו ושאנחנו היינו חלק מהחיים שלו".
בשבוע שעבר, הגיעה משפחת שפירא להכין את המקום לקראת אירוע ההשקה. בשעות הערב, נדמה היה שהמבנה העתיק צר מלהכיל את כל הבאים. ובין היתר הגיעו גם בני הזוג גולדברג-פולין, הוריו של הירש.
"זה מעורר רגשות מעורבים להיות כאן", אומרת רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הירש החטוף בעזה. "אהבנו את ענר. הוא היה פשוט אדם מוכשר ויפה וזה שובר לב וזה חשוב להיות כאן. ובכל מקום שאני מסתכלת, אני יודעת שהירש צריך להיות כאן".
"המוזיקה זאת הייתה הנשמה שלו", אומרת אימו שרה. "אם הוא היה פה עכשיו והוא היה רואה את כל המכלול הזה, אז אני חושבת שהוא צריך להיות מאוד גאה בעצמו ולהיות מאוד שמח. התחושה הזאת של מה שיש זה מה שיש ולא יהיה עוד, זה מחרפן. אבל, אנחנו עם כל מה שהוא השאיר לנו, אנחנו מתכוונים עוד לעשות ולהוציא ולעבוד ושהוא יהיה נוכח איתנו כמה שיותר. זאת לא התערוכה האחרונה ולא האלבום האחרון".
תחקיר: מאי פכט
למוזיקה של ענר ולמידע נוסף עליו לחצו כאן