מנהיגי העולם החופשי התכנסו בסוף השבוע שעבר בחופי הנחיתה בנורמנדי שבצד האירופי, הצרפתי, של התעלה שמפרידה בין בריטניה לצרפת. הסיבה: לציין 80 שנה לפלישת כוחות הקואליציה, ב-6 ביוני 1944, מה שנחשב המבצע הצבאי הבולט בהיסטוריה של המלחמה, ששינה את המגמה ואפשר להכניע את מפלצת המלחמה וההשמדה הנאצית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
40 שנה חלפו מאז נאם שם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את נאומו לציון מה שזכה לכינוי "היום הארוך ביותר", בעקבות ספר שהפך לסרט עם שיר נושא מוכר שכתב וביצע פול אנקה. טקסי הזיכרון שהתקיימו בתאריכים עגולים התרחבו והפכו לוועידות פסגה דיפלומטיות שבהן מארח נשיא ארצות הברית המתארח בצרפת את בעלי הברית הקרובים אליו, כדי לבסס ולהראות את תוצאות ניצחון הדמוקרטיה על הרוע המוחלט – גרמניה הנאצית.
השנה פגש הנשיא ג'ו ביידן בנורמנדי את נשיא אוקראינה המותקפת וולודימיר זלנסקי. התוקף, ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, שגם לה חלק לא מבוטל בהבסת המפלצת הנאצית, לא הוזמן: הוא כן היה שם לפני עשור, ב-2014, אחרי שפלש לאוקראינה וכבש ממנה את חצי האי קרים.
בנאום שנשא ביידן ליד מה שנותר מביצורי החומה האטלנטית הבלתי עבירה לכאורה שבנו הנאצים מעל לצוקי נורמנדי, ניצל הנשיא את המעמד, שזכה לתשומת לב רבה בעולם כולו (אך לא אצלנו, לנו יש עיסוקים חשובים יותר), לקריאה ברורה נגד העריצות ולמען הדמוקרטיה. אף שלא נקט את השם המפורש, הוא פנה בראש ובראשונה לבוחרים האמריקנים, שעדיין מתלבטים בינו ובין דונלד טראמפ, הציג את מי שחירפו נפשם בשם אמריקה על אדמת אירופה כמי שנשאו את בשורת הדמוקרטיה וקרא לבוחרים להיות ראויים לקורבנם.
"דמוקרטיה מתחילה בכל אחד מאיתנו", אמר הנשיא. "היא מתחילה בכך שאדם אחד מחליט שיש משהו חשוב יותר ממנו, שאנשים מחליטים שהמדינה שלהם חשובה יותר מהם עצמם". לצרות שלנו לא התייחס ביידן בנאום הזה, אבל הוא ייחד להן זמן בפגישות שקיים עם נשיא צרפת המארח עמנואל מקרון ועם אנשי צוותו וחברי הקבינט שלו, שבאו גם הם לטקס בחופי הנחיתה.
נשיא המדינה יצחק הרצוג לא הוזמן להשתתף במעמד המכובד. מיותר לציין שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הוזמן. נוכחות של אחד מהם שם הייתה יכולה לתת לרבים מאיתנו נקודת מבט אחרת על העימות שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו. אולי מראות הניצחון על גרמניה הנאצית היו משקיטים את הטיעון הרווח בקרב מומחים יושבי אולפנים ש"אנחנו לא באירופה, השפה במזרח התיכון היא אחרת. כאן מבינים רק את שפת הכוח והדם".
לפני 80 שנה עדיין פעלה באירופה מכונת המוות הגזענית והאנטישמית האכזרית מכולן. בני עמם של גדולי ההוגים – גתה, שילר, בטהובן, ברהמס, מוצארט, באך ורבים אחרים – ביצעו רצח עם. הרג המונים בדם קר. הם תיעדו זאת לפרטי פרטים. לא בפייסבוק לייב, באינסטגרם או טיקטוק, אלא במערכת מרוכזת ומסודרת, שגם מספרה ועקבה בחקר ביצועים (גם חברת IBM מארה"ב השתתפה בזה). כשהיינריך הימלר חשש שרגשות אנושיים יפריעו לזונדרקומנדו להשלים את משימתה, הוא הקים את מערך המחקר והפיתוח (R&D), המערך ששכלל את שיטות ההרג עד להמצאת תאי הגזים ששימשו להמתה המונית "ללא מגע יד אדם".
גם מלחמת העולם הראשונה גבתה מחירים איומים. חיילים, אזרחים שבהרף עין גויסו והפכו חיילים, אזרחים שלא גויסו, זקנים נשים וטף: המונים נקטלו ללא הבחנה. אלא שבתום מחצית מאה מדממת, שבה חצו בני התרבות האירופית את גבולות המוסר והנורמה האנושית באופן מעורר פלצות, הובס הרוע שרצה לשלוט בעולם בידי כוחות נגד – שלא רק שביקשו להביס את הרעים אלא שאפו לבנות עולם חדש ולהקים מערכות הגנה אנושיות ומוסדות שיבטיחו שהרעים בני העוולה, שתמיד נמצאים בינינו בני האדם, לא יוכלו לחזור על אותם פשעים גם אם ינסו, כי ברור שתמיד יהיו כאלה שירצו. באופן הזה נכתבו חוקי מלחמה, והוקמו בתי הדין הבין-לאומיים.
"כאן אוכלים חומוס ולא סושי", טוענים אצלנו בידענות מעושה ובהתנשאות. מי שיפתח ספר היסטוריה ילמד שהיפנים אוכלי הסושי הכובשים התעללו בסינים ובקוריאנים בצורה איומה: רצחו, ערפו ואנסו אותם בהמוניהם ובתוך ייסורים רבים. עד היום כואבים הקוריאנים את גורל בנותיהם שנחטפו ונלקחו ליפן להיות תשמיש לכובשים.
הרי המבינים הגדולים בתרבות האזור אוהבים להשוות את חמאס לנאצים: הנאצים לא גדלו על תרבות המזרח התיכון, שהטוענים כל כך בקיאים בה לכאורה. העולם ניצל מהשתלטות הנאצים ומשואה מתמשכת שהגרמנים חשבו להמשיך בה עד שישלימו את מלאכת ההשמדה (Vernichtung בשפתם – "הכלמה" מלשון כלום) בזכות מנהיגים שידעו לשלב ידיים כדי להגיע לניצחון. ועוד לפני שניצחו למדו את לקחי הכישלונות הקודמים, כדי שאחרי הניצחון יוכלו לבנות עולם חדש עם כללים שימנעו מהרוע להרים ראש ולאיים שוב. יש להצטער על כך שמנהיגים כאלה אינם בנמצא היום. נימוקים המתבססים על התנשאות גזענית שייכים לשפת הרוע, לא לשפה שמכוונת לעתיד טוב לכולם.
