"איפה אבא?", שואל ראם בן ה-4 וחצי את אימו רבקה, כפי שהוא שואל אותה כמעט כל יום כבר 489 ימים. "אבא בשמיים?" הוא מנסה להבין. השאלה מכווצת את הבטן, אבל רבקה משיבה בנשימה חנוקה: "אבא שלך חטוף בעזה". היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא נאלצת להסביר לילד שעוד לא מלאו לו 5 מה זה "חטוף", אבל זו המציאות שלה מאז 7 באוקטובר. בעלה אלקנה נחטף מהמסיבה ברעים אחרי שבחר להישאר ולעזור בפינוי מבלים למקום מבטחים.
השיחה האחרונה ביניהם הייתה ב-8:05 באותו בוקר. "יש פה קצת בלגן, אני עוזר לפנות אנשים", אמר לה. היא הזהירה אותו שמדובר במשהו גדול יותר מסתם רקטות, שיש טנדרים לבנים ובהם מחבלים, חלקם במדי צה"ל. "אני מבטיח לך שאחזור הביתה", השיב. זו הייתה הבטחה שעדיין לא הצליח לקיים. שעה לאחר מכן כבר היה הטלפון שלו כבוי, וב-10:00 הופץ לראשונה סרטון של חמאס ובו נראה אלקנה בעזה, פצוע בפניו, כפות, מוכה ומפוחד. את המבט המצמית שלו לעדשת המצלמה קשה להוציא מהראש. "אלקנה הוא האדם הכי פייטר שאני מכירה, אבל כשראיתי את הסרטון ואת הפרצוף המבוהל שלו – הבנתי שהוא נמצא בגיהינום".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כשראם שואל מתי אבא יחזור, אני אומרת שאני לא יודעת, אני רוצה שזה יקרה עכשיו", משתפת רבקה. "אני מבטיחה לו שכשאבא יחזור, הוא ירוץ אליו ראשון, יחבק אותו חזק". בינתיים, ראם מדבר על המתנה שהוא רוצה לקנות לאביו כשישוב, וכשנופל לו ריס הוא מבקש משאלה אחת בלבד – שאבא יחזור הביתה. "במקום להתרגש מצעצועים כמו ילד רגיל", אומרת רבקה, "הבן שלי רק רוצה את אבא שלו".
"אם זה לא הומניטרי, מה כן?"
עד היום בחרה משפחת בוחבוט לשמור על פרופיל נמוך. "היו כאן כל מיני גורמים שהמליצו לנו שלא לצאת לתקשורת כדי להגן על אלקנה, שלא יהיה סלב", מספרת רוחמה, אימו. "בהתחלה היינו בהלם, ואחר כך ראינו את כל מה שקורה בתקשורת, עם כל המשפחות שיצאו וזעקו. כל אחד בוחר לו את הדרך שלו. אני מכבדת, אבל אנחנו כמשפחה החלטנו ביחד, אחרי התייעצות, שאנחנו יושבים בשקט ושומרים על אלקנה".
אחרי חודשים ארוכים של שתיקה החליטה משפחת בוחבוט להשמיע את קולה, בצל העסקה – שלא כוללת את אלקנה בשלב זה. "שמעתי שהחטופים שחזרו אמרו שהם ראו לפעמים טלוויזיה ושמעו רדיו", אומרת האם. "חשבתי לעצמי – וואו, הבן שלי לא שומע אותנו ולא רואה אותנו, שלא יחשוב לרגע שאנחנו לא עובדים, ועובדים קשה מאוד, כדי שיחזור אלינו".
בשבועות האחרונים, אחרי פרסום רשימת 33 החטופים שישוחררו בשלב הראשון, נאבקה המשפחה על הכללתו של אלקנה בעסקה ההומניטרית. "ביום שפרסמו את הרשימה", נזכרת רוחמה, "פשוט קמתי מהספה, נעמדתי מול הטלוויזיה, חשבתי שאני לא רואה טוב והסתכלתי עוד פעם. אני מחפשת את השם של הבן שלי ולא מוצאת".
הכעס על אי-הכללתו של אלקנה ברשימת המשוחררים בעסקה ניכר בקולה. "אלקנה עומד בכל הקריטריונים ההומניטריים", מסבירה האם. "הוא בן 36 כמעט, הוא אבא לילד קטן, הוא אסתמטי ושברו לו את האף בשבי – רואים את זה בסרטון ורופאים אישרו זאת. אם זה לא הומניטרי, מה כן?"
"אני לא יכולה לשתוק עוד", מצטרפת רבקה, "לא כשיש לי ילד בן 4 וחצי ששואל כל יום איפה אבא שלו. יש חוק בין-לאומי שמחייב להחזיר אבא לילד. גם מדינת ישראל מחויבת להחזיר לילד הזה את אבא שלו. לא רק אימא זה הומניטרי, גם אבא זה הומניטרי. אלקנה חי ולא ניתן שיישאר מאחור. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אני רוצה את בעלי איתי. נמאס לי לקחת כדורי הרגעה".
הבוקר ששינה הכול
אלקנה בוחבוט, שגדל במבשרת ציון, עסק בתחום המסיבות וההפקות שנים רבות. יחד עם חבריו הקרובים, האחים אושר ומיכאל וקנין, הקים ב-2012 חברת הפקות. "אחרי חמש שנים הוא החליט לעזוב", מספרת רבקה. "הוא רצה עבודה יותר רצינית, הוא הכיר אותי, רצה להתחתן ולהתבסס. אני לא רציתי להתחתן עם איש מסיבות".
אבל הקשר עם אושר ומיכאל נשמר, ולקראת פסטיבל נובה הם התאחדו שוב. "ארבעה חודשים לפני 7 באוקטובר הגיעה ההפקה", נזכרת רבקה. "הם אמרו שזו הולכת להיות מסיבה ענקית. אלקנה היה בפגישות בלילות, מדלג בין זה ובין העסק החדש שלו בתל אביב. הם הביאו די-ג'יי מיפן, די-ג'יי מהודו, השקיעו המון זמן. הם לא הפסיקו לדבר על זה שהמסיבה הזאת הולכת לפתוח להם דלתות".
ב-6 באוקטובר, בעוד רבקה וראם שוהים בבית הוריו של אלקנה במבשרת ציון, אלקנה כבר הגיע להכנות במתחם המסיבה. "בשישי בצוהריים הכול היה עוד רגיל", משחזרת רבקה. "הוא הגיע למסיבה והתחיל לעבוד. הספקנו לדבר, לאחל חג שמח והכול היה בסדר".
ב-6:29 בבוקר הופסק הטרק האחרון במתחם הפסטיבל, והמוזיקה ברחבה התחלפה בצבע אדום. רוחמה, שהייתה בביתה עם רבקה וראם, מיהרה להדליק את הטלוויזיה. "האמת שבהתחלה קודם כל דאגתי לנכד שלי ולכלה שלי, לסגור את הממ"ד, להתארגן", היא משחזרת. "רק אחר כך אמרתי לעצמי – רגע, אלקנה נמצא בדרום, לא ידעתי בדיוק איפה".
בעשרה לשמונה היא התקשרה אליו. "הוא אמר לי, 'אימא, יש קצת בלגן. הם צריכים עזרה. אני רק עוזר קצת לפנות ומגיע הביתה'. כשבעלי חזר מבית הכנסת, אמרתי לו, 'יש בלגן, נראה לי מלחמה, אבל אל תדאג – אלקנה בדרך'". כמה דקות אחר כך, בשעה 8:05, דיברה איתו אשתו רבקה בפעם האחרונה: "זו הייתה שיחה של 40 שניות, דקה מקסימום", היא נזכרת. "שקט ברקע, אני לא זוכרת רעש. הסברתי לו מה קורה, והוא אמר לי שיחזור הביתה. אני זוכרת שרצה לנתק את הטלפון ואמר, 'תני לי, אני עוזר פה'".
אוריאל, אחיו הצעיר של אלקנה שמתגורר בארה"ב, היה על הקו עם אימו. "אמרתי לו, 'אוריאל, לך לישון, אצלך זה לילה, הכול בסדר, אלקנה בדרך'", נזכרת רוחמה. "הוא אמר לי, 'אם הוא בדרך אז תשיגי לי אותו'". רגעים אחר כך, כשהחל לראות דיווחים על המתקפה בטלגרם, שלח לאחיו הודעות בזו אחר זו – "איפה אתה? איזה בלגן יש, תענה לי". הוא לא קיבל תשובה והחל להתקשר לכל החברים המשותפים, עד שאחד מהם ענה לו שאחיו נחטף. "אמרתי לו, 'מה זאת אומרת?', לא הבנתי".
"לא ידענו מה זה חטוף"
רק בשעה 12:00 התקבל בבית המשפחה הסרטון הנורא. אחד מחבריו של אלקנה, שהצליח להימלט מהמסיבה עם אשתו, היה הראשון שהודיע למשפחה על החטיפה. "מאוחר יותר הבנו שהרבה חברים ראו את הסרטון כבר בעשר בבוקר", אומרת רבקה, "אבל אף אחד לא היה מסוגל לספר לנו".
חבר אחר של אלקנה סיפר שניסה לשכנע אותו להתפנות איתו ועם הדיג'יים לקיבוץ סעד, אך אלקנה סירב. "הוא לא ישאיר את אושר ומיכאל", אומרת רבקה, "אלה החברים הכי טובים שלו". יחד הם נשארו במתחם כדי לעזור בפינוי ולכוון אנשים החוצה. "הוא הרגיש אחריות, הוא היה חלק מההפקה, הוא הכיר את השטח. הוא היה יכול לברוח, אבל הוא נשאר – ועכשיו הוא נמצא בגיהינום".
האחים התאומים אושר ומיכאל וקנין נרצחו באותו בוקר בידי המחבלים. מיכאל נמצא בשטח פתוח, ואושר נמצא ברכב שרוף. "הם היו בני בית אצלנו והוא אצלם", אומרת רוחמה בקול חנוק. "אני לא יודעת אם הוא יודע שהם נרצחו. אנחנו לא יודעים מה הוא יודע".
בסרטון החטיפה נראה אלקנה כבול בחדר חשוך יחד עם ארבעה צעירים נוספים, שנחטפו יחד איתו: אלמוג מאיר ג'אן, בר קופרשטיין, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל. "לא הבנו מה זה המושג 'חטוף' באותם רגעים", משחזרת רוחמה. רבקה ודוד צפו בסרטון, אך האם סירבה: "לא הסכמתי לראות את זה. רק ביקשתי לדעת שהוא בסדר, שהוא עומד על הרגליים. זה בעצם היה אות החיים שלנו ממנו – שהוא הלך ברגל, למרות שפוצצו לו את הפנים".
חודשים לאחר מכן, כשאלמוג מאיר ג'אן חולץ מהשבי במבצע "ארנון", הוא סיפר למשפחה על אותם רגעים מחרידים. "הוא ישב בתוך הטנדר בדרך לעזה ואת אלקנה הכניסו לבגאז'", מספרת רוחמה. "הכניסו אותם לחדר רק לסרטון של כמה שניות ואז הפרידו ביניהם. הוא אפילו לא החליף איתו מילה". אלמוג ציין שאלקנה היה בריא ושלם, אך מאז לא ראה אותו.
"המליצו שנשמור על פרופיל נמוך"
בבית משפחת בוחבוט, התמונות של אלקנה נוכחות בכל פינה. רוחמה מדברת איתו כל ערב וכל בוקר דרך התמונה שליד מיטתה. "אבל זה לא מספיק", היא אומרת, "אני רוצה כבר לראות את התמונה שלו מחבק את הבן שלו ואת אשתו". הטלוויזיה בסלון דלוקה תמיד והאם לא מפספסת אף עדכון: "אני לא יכולה להתנתק, כל כתבה חשובה לי".
בניגוד למשפחות חטופים אחרות, משפחת בוחבוט בחרה שלא להשתתף בהפגנות הגדולות. "פעם אחת עמדתי ליד בית ראש הממשלה", מספרת רוחמה. "הלכתי עם הבן שלי כי הוא חשש ודאג לי. נעצרה איזו אישה באמצע ואמרה, 'בגללך הבן שלי נלחם בעזה', זה ממש פגע בי". במקום זאת, היא מצאה נחמה במחאת האימהות השקטה: "זה קצת יותר עושה לי רוגע, לא דפיקות לב. רק אנשים במצב שלי יכולים להבין אותי ואני יכולה להבין אותם. כשאנחנו צוחקות זה בסדר כי מותר לנו, וכשאנחנו בוכות – גם זה בסדר כי מותר לנו".
הבחירה בשתיקה נבעה גם מהמלצות שקיבלו. "כל מי שישב ודיבר איתנו המליץ לנו לשמור על פרופיל נמוך", אומרת רוחמה, אך מבקשת שלא לפרט: "אני לא חושבת שבגלל שמשפחה עשתה יותר רעש אז הבן שלה או הבת שלה ברשימה או בפעימה הזאת". רבקה מסכימה: "כל משפחה והדרך שלה. אין מקום לשפוט אף אחד. אף משפחה לא ויתרה על היקיר שלה, כל אחת והאסטרטגיה שלה".
דוד, אביו של אלקנה, מדבר בכאב על העסקאות החלקיות והשחרור בשלבים: "עוד בהתחלה התחננתי לכולם – אנא מכם, תעשו עסקה אחת. זה לטובת כולם". הוא נפגש עם בכירי המדינה פעמים מספר, תמיד בקבוצות עם משפחות חטופים נוספות. "הייתי בפגישות אצל הרצוג, נתניהו, גנץ, איזנקוט וגלנט. כולם ענו בכלליות ואמרו אותו דבר: אנחנו נעשה מאמץ, נשחרר את כולם".
"הילד צריך תשובות"
המציאות היום-יומית של רבקה מוצפת בכאב, דאגה ושאלות בלתי פוסקות של הבן ראם. בהתחלה היא ניסתה להימנע מלהסביר לו את המילה "חטוף", אבל השאלות שלו לא פסקו. "אם אני לא נותנת לו תשובות, הוא אומר – אבא גר בתוכי", היא מספרת. "ילד צריך תשובות. עם כל הקושי והכאב, הייתי צריכה להגיד לו את האמת – שאבא שלו חטוף בעזה. עצוב מאוד שהגעתי למצב שאני צריכה להסביר לילד בן 4 וחצי מה זה אומר, אבל זו המציאות שלנו. לאחרונה אני יכולה להגיד לך שכל יום הבן שלי שואל על אבא שלו ואומר דברים שהוא זוכר ממנו".
בשבועות האחרונים, כשחטופים מתחילים לחזור הביתה אחרי כ-15 חודשים בשבי חמאס, הנשימה בבית משפחת בוחבוט נעתקת. "קודם כול שמחתי מאוד שהבנות בבית", משתפת רוחמה. "מההתחלה אמרתי – תקשיבו, זה הבן שלי, זה כואב לי, אבל אני מבקשת שקודם כול תשחררו את הילדים, הבנות, האימהות והחיילות".
"כל אחד שיוצא הוא עולם ומלואו", אומר דוד. "לכל אחד אכפת מהבן, מהסבא ומהאחות, ואין לי טענות לאף אחד. אבל אנחנו רוצים גם את הבן שלנו, גם אני רוצה לחבק את הבן שלי. בכל פעם שאנשים משתחררים, זה מתקרב". אבל השמחה על כל שחרור מלווה בפחד: "אני רק מתפלל שלא יהיה איזה פיצוץ ועוד פעם נתחיל את הסרט מחדש. אסור להפסיק את העסקה עד שמביאים את אחרון החטופים. עבר הרבה יותר מדי זמן וכולם סובלים".
"יש לו בשביל מה להיות חזק"
אלקנה, מספרים בני המשפחה, הוא אדם עם עוצמות פנימיות שתמיד מצליח להתחבר לאנשים. יש להם תקווה שכך גם הוא מצליח לשרוד בשבי. "יש לו בשביל מה להיות חזק", אומר האב דוד. "הוא אוהב את החיים, את המשפחה שלו. יש לו עוד הרבה מה לתת". רוחמה מוסיפה: "אני מכירה את הבן שלי. אם צריך לעזור למישהו, הוא עוזר גם במחיר אישי. זה האופי שלו".
אלקנה ואחיו אוריאל, למרות הפרש של שלוש שנים וחצי ביניהם, קרובים במיוחד. "הוא כמו התאום שלי", מספר אוריאל. "יש לנו אותם חברים, אותם תחביבים, אותו ראש. היינו מדברים ארבע-חמש פעמים ביום, יכולנו להישאר על הקו שעה ולא לדבר". בימים אלה, כשאוריאל עצמו הפך לאב, הכאב על היעדרו של אלקנה מתעצם: "נולד לי ילד ולאלקנה אין מושג מזה. תמיד היינו צוחקים והוא היה אומר לי, 'חכה חכה שיהיה לך ילד'. חסר לי שיסתלבט עליי עכשיו כשיש לי תינוק".
"אנחנו יודעים שהוא חי, אני מרגיש אותו", אומר אוריאל. "אלקנה הוא אריה, הוא בן אדם מאוד חזק בראש. זה קל להעיד על אחי כי הוא אחי, אבל באמת, גם כל החברים שלו יעידו שהוא חזק מאוד מנטלית. והוא חביב מאוד על אנשים, אני רוצה להאמין שהוא החטוף הכי אהוב שם. הוא סחבק". אבל הדאגה לא מרפה: "כשאני מצחצח שיניים, מתקלח, אוכל – בכל שנייה הוא עובר לי במוח: מה קורה איתו? יש ימים של נפילות, אתה מדמיין דברים הזויים ולא רוצה להאמין שזה נכון. אני רוצה להאמין שהוא משחק עם השובים שש-בש, אולי מדבר איתם, מנסה להעביר את הזמן טוב ככל שהוא יכול".
רבקה כבר מדמיינת את הרגע שבו ישוב אליה אלקנה: "אספר לו שהבאתי כלבה לראם, הוא נורא רצה ואני תמיד התנגדתי", היא מחייכת. "אבל בעיקר ניתן לו את המרחב והזמן שהוא צריך. אני לא רוצה לשאול שאלות, רק להגיד לו שהוא במקום בטוח, ושמתחילים מחדש. להגיד לו שהבנתי מה המשמעות האמיתית של החיים שלי – בעלי, הילד שלי, והמשפחה שתגדל בעוד אחים ואחיות".
גם אוריאל מריץ בראש את החזרה של אחיו הביתה. "הוא בטח ירצה לדעת מה באמת קרה כי כנראה יצרו להם שם סוג של סרט, וכמו שאני מכיר את אחי – הוא לא מאמין לשום דבר, הוא מאמין רק למה שהוא רואה בעיניים, לא למה שאומרים לו". עד אז, המסר שלו לאלקנה ברור: "שיהיה בטוח שאנחנו עושים הכול בשביל להוציא אותו משם כמה שיותר מהר. הסיוט הזה ייגמר וזה יהיה כמו להיוולד מחדש. אני מחכה ללידה החדשה הזו. זו תהיה גם לידה מחדש שלי".
בינתיים, בבית משפחת בוחבוט, ראם ממשיך לחכות לאביו. כל ריס שנופל הוא משאלה, כל זיכרון הוא אוצר, וכל יום מתחיל ומסתיים באותה תקווה – שאבא יחזור הביתה. "אני רוצה להגיד לאלקנה שאנחנו מחכים", אומרת רוחמה בקול רועד, "שיישאר סבלני, שיהיה חזק למען כל המשפחה. כולם פה עובדים קשה בשבילו, מחכים לו ואוהבים אותו. עוד רגע זה קורה, שיהיה חזק".