"הייתי בבארי קצת לפני חנוכה הקודם", מספרת הצלמת חן ג' שימל. "הסתובבנו בשכונת הזית, שהיא הקרובה ביותר לעזה בקיבוץ ונפגעה קשות, כמעט כל בית בה נפגע. הגעתי לבית של משפחת הרן – שבעה מהם נחטפו וחזרו (בהם טל שהם שחזר הבוקר מעזה, י"כ). היו שם בני משפחה שבאו לבית לאסוף פריטים שנשארו שם, זה היה רק חודש אחרי 7 באוקטובר. הכול היה מכוסה אפר: אחד מבני המשפחה מצא משהו, הרים אותו, העיף את האפר בנשיפה וגילה שמדובר בחנוכייה. צילמתי שם רגע מדהים שבו הוא ממש הביט לשמיים, פשוטו כמשמעו. היינו ברגע שבו הוא ממש גילה את האור".
באותו יום שבו צילמה שימל את התמונה הזו, במרחק לא רב משם, היא צילמה את התמונה שזיכתה אותה בפרס הראשון בתחרות של "עדות מקומית", תערוכת צילום העיתונות והתיעוד הוותיקה והמוערכת. בתמונה הזוכה נראה מתנדב זק"א רכון על רגליו בדירה אחרת בקיבוץ בארי, ועיניו נעוצות ברצפה בחיפוש אחר שאריות אדם.
בשלב מאוחר יותר התעוררה סערה קלה כשנטען שהמתנדב המצולם הוא אביה של הצלמת, ועלה החשד כי זו תמונת יח"ץ שהזמין זק"א – טענות שהכחישה שימל שוב ושוב, וגם זק"א הבהירו כי לא הזמינו את שימל למקום. הנהלת תערוכת "עדות מקומית", שמתקיימת כבר 21 שנה וזמינה לציבור במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל) שבתל אביב עד למוצאי שבת (22 בפברואר), התייצבה לימינה של שימל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כל הסערה הזו לא פגמה בשיא שנשבר: הזוכה – אישה או גבר – הצעירה ביותר בתולדות התערוכה, בת 25 בלבד. היסטוריה נוספת נרשמה כאשר בפעם השנייה בלבד בתולדות התערוכה, ועוד בשנה כזו, זכתה צלמת אישה בפרס החשוב ביותר (קדמה לה מרים אלסטר ב-2013). הדימוי של צלם העיתונות הוא של גבר חסון ושרירי, מעשן כבד, רכוב על אופנוע כבד, וסוחב מצלמות כבדות. לא בטוח כמה הדימוי הזה היה אי-פעם נאמן לאמת, אך הוא אולי בדרך ליהפך לנחלת העבר.
פעם, צלמות אכן היו יוצאות דופן, נדירות כמו פילם בעידן דיגיטלי. אבל היום הן כאן במספרים שלא היו בארץ מעולם: לא פחות מ-17 צלמות הציגו השנה, דווקא השנה, באותה תערוכה, שמטבע הדברים הוקדשה כמעט כולה למאורעות הביטחוניים. וגם זה שיא שנשבר. הושבנו לשיחה שלוש מהן: אבישג שאר-ישוב, נעמה שטרן ושימל הזוכה הגדולה. הן הסכימו לשתף ולחלוק את הסיפורים מאחורי התמונות שניסו להמחיש מה עבר ועובר עלינו.
"לא צילמתי בשבת, זה לא פיקוח נפש"
"מה הסיכוי שיישבו פה באמצע תל אביב שלוש נשים מבית דתי?" שואלת שאר-ישוב, ושטרן מודה: "זה מקצוע מאוד לא דתי, האמת שזה חריג ממש". ואכן, שלושתן בנות המגזר הדתי-לאומי, מה שהופך את כניסתן לעולם הצילום העיתונאי לאתגר ייחודי עוד יותר, במיוחד בתקופה שבה חלק עצום של הסיפור המלחמתי – מהחיסולים הגדולים, כמעט כל החזרות החטופים האחרונות, וכמובן טבח 7 באוקטובר עצמו – מתרחש בשבת. כך קרה שמשלושתן נבצר להשתתף בתיעוד הרגעים הכי דרמטיים של התקופה. "ב-7 באוקטובר לרגע אחד לא חשבתי לקחת את המצלמה ולנסוע", אומרת שאר-ישוב. "כשהשבת יצאה לא הייתה חרטה או תחושת אשמה, רק מחשבה על מה אני עושה עכשיו. בשבילי הכול התחבר רק ב-8 באוקטובר".
"המחויבות כלפי המקצוע גדולה מאוד, בסופו של דבר כל אחת מאיתנו כנראה עושה איזושהי הקרבה כדי להיות במקצוע", ממשיכה שאר-ישוב לתאר. "אבל אני לא יכולה להקריב את השבת שלי עבור זה. ניסיתי לחשוב עם עצמי אם יכול להיות איזשהו צידוק הלכתי לצאת ולצלם באותה שבת ולא מצאתי שום צידוק. אני לא עוסקת בפיקוח נפש, עם כמה שהמקצוע הזה חשוב ומשמעותי. נשארתי בבית". את תחושת ה-FOMO מאותו היום היא מתארת כ"קוצים בכל הגוף – הרגשתי שכל הגוף נתפס, נהיו לי תחושות מוזרות, מעבר לדאגה לקרובים שלי שהיו שם ולא ידעתי מה עלה בגורלם".
יש משהו שמביא אותך לחשוב אולי בכל זאת כן לחלל שבת?
"התחלתי לעבוד כשהייתי בת 19 והיו הימורים אחרי כמה זמן אני אחזור בשאלה. אמרו לי, 'יהיה פיגוע מתחת לבית שלך בשבת. לא תצאי לצלם?' – ברור שלא. ואז כשממש התחלתי הייתה השרפה בכרמל ב-2010, שנמשכה אל השבת. זה היה המבחן הראשון שלי, והיה לי ברור שאני לא מפירה את השבת שלי. הפסקתי לצלם כשעדיין הכול קורה, ואותו דבר קרה גם ב-7 באוקטובר, וגם בכל השבתות שקרו אחריה, כי בעצם כל המלחמה הזאת סביב שבת. עוד הרבה לפני החזרת החטופים. גם חילוץ החטופים והמבצעים הגדולים שהיו והחיסולים – הכול קרה סביב שבת, אז אני מרגישה שכל שבת מאז 7 באוקטובר הפכה להיות הרבה יותר קשה, ומצד שני זה גם אומר שהבחירה לשמור שבת היא עכשיו הרבה יותר עמוקה. אז יש בזה גם הרבה ברכה, זה נותן אנרגיה להמשך".
"אי אפשר ללכוד את הריח בצילום"
הזוכה שימל היא תגלית, אלמונית כמעט מוחלטת עד לזכייה הנוכחית. בת 25 בלבד, כאמור. בת לאב בריטי ואם משווייץ שהכירו כאן בישראל, אך בחרו לשוב לבריטניה. הבריטים אולי התקשו עם השם הלא-כל-כך-מקומי, חן, אך העדיפו אותו על פני השם האמצעי, הבריטי, גרייס. העלייה ארצה הייתה כנראה עניין של זמן, ולפני שבע שנים עלתה כל המשפחה לישראל. היא התחילה כחובבת ועסקה בכלל בצילום אומנותי של חיי רחוב בלונדון. החיים בארץ הסיטו אותה אט-אט לכיוון של צילום עיתונות, ולאחרונה אף החלה לעבוד כצלמת בג'רוזלם פוסט.
"אני ממש מרגישה שנועדתי לצלם עיתונות, כשאני בלונדון אני מרגישה באסה, אני לא מסוגלת להיות שם", היא מצהירה. "אני צריכה את האקשן וגם מעדיפה את האנשים פה על הקור בלונדון. כל חיי ידעתי שאעלה לארץ". קצת אחרי 7 באוקטובר תכננה לטוס לניו יורק לצורך לימודי צילום אומנותי. התוכניות נדחו בינתיים, אך היא מבטיחה שעוד תגיע גם לזה. על צילום עיתונות היא לא מוותרת, היום כבר מתעדפת אותו על זה האומנותי.
שימל הגיעה לבארי כמעט במקרה, בזכות אביה, שהחל להתנדב בזק"א בעקבות האסון – והוא כאמור לא האיש המצולם בתמונה. האב היה למעשה כרטיס הכניסה שלה לגיהינום שהיה אז הקיבוץ. "היה בלתי אפשרי אז להיכנס לשם, אפילו עם תעודת עיתונאי. המון עיתונאים הגיעו לשם. אבל אחר כך, במיוחד בבארי, זה הפך להיות רגיש מאוד, ולא אפשרו כניסה לשום אדם. צלם אחר אמר לי, 'איך הצלחת להיכנס? את יכולה לעזור לי להיכנס?'"
"אבא שלי לא ידע למה הוא נכנס. יום אחד הוא חזר הביתה, ויכולתי לראות עליו בבירור שזה היה יום מאוד קשה", היא נזכרת. "אמרתי לו, 'בפעם הבאה אני רוצה לבוא איתך'. הוא היסס, אבל אמרתי 'אני באה'. עשרה ימים אחרי 7 באוקטובר נסענו. לא ידעתי למה אני נכנסת. לא ידעתי מה אני הולכת לראות. התמונה שזכתה היא מהבית השני שניקינו באותו יום".
"הדבר שהכי זכור לי מהיום ההוא, או הדבר שהכי נחרט בי, זה הריח – הוא פשוט לא עוזב אותי. קשה לתאר את זה. אי אפשר ללכוד ריח בצילום, אבל זה משהו שפשוט נשאר חקוק. זה היה בית שנרצח בו אדם מבוגר, קשיש. לא היו בו סימני ירי, לא חורים בקירות, שום דבר. הבית היה שלם לגמרי והדבר היחיד שהיה בו זה רק דם, בכל מקום. שעות לקח לנו לנקות ולפנות את כל מה שהיה צריך".
כשצילמת את התמונה, ידעת מיד שזה הדימוי שחיפשת? כשהסתכלת עליו שם על הרצפה, ידעת שזה הרגע שצריך לתפוס?
"לא באמת חיפשתי שום דבר. צילמתי הרבה מאוד תמונות באותו יום, אלפים. אני חושבת שהתמונה הזו שונה כי היא מאוד שקטה. יש בתמונה את הצל, ואני תמיד רודפת אחרי אור כשאני מצלמת. אז הצל יחד עם הדמות על הרצפה והדם, זו הייתה דרמה. יכולתי לצלם את זה מלמעלה, אבל בראש שלי אמרתי, 'או-קיי, רדי לרצפה'".
אז מה גרם לך ללחוץ על המצלמה דווקא באותו רגע?
"יש משהו כאוטי מאוד בדרך שבה זק"א מנקים. לא כי הם עובדים בבלגן, אלא כי יש כל כך הרבה עבודה. הרבה פעמים יש כמה מתנדבים על אזור אחד, הם מנקים, מקרצפים, מסירים הכול. אבל הרגע הזה היה שונה. פתאום, לא יודעת לאן כולם נעלמו. חלק היו בתוך הבית, חלק בחוץ, ופתאום נוצר רגע של שקט, שלא היו בו כמעט אנשים. וזה מה שאני בדרך כלל נמשכת אליו. אני אוהבת לתפוס את מה שלא ממש רואים".
"התור לשבעה התפתל כמו נחש"
"אנחנו מצלמים הרבה דברים כואבים. אני ממש מרגישה שהמצלמה תמיד עוזרת לי, היא מין חוצץ כזה ביני ובין מה שאני מצלמת", מספרת שטרן. "הרגע המרגש שלי היה בשבעה של הירש גולדברג-פולין. ההורים עצמם באמת אנשים מדהימים, וגם ממש מוכרים. לצלם אותם היה 'נחמד', אבל כשהסתכלתי קצת מרחוק על כל מה שקורה שם ראיתי תור מטורף להיכנס לשבעה שהתפתל כמו נחש: אנשים מחכים הרבה זמן, מסתכלים אחד על השני, ובדיוק הגיע לשם חטוף שכבר שוחרר והגיע לבקר. ההרגשה הייתה שכל עם ישראל שם, כל המגזרים – וכל זה באמצע ירושלים. מבחינתי זה היה הדבר המרגש, אבל כשבאו לשם לאו דווקא ראו את זה. אז הלכתי לחנות סמוכה וביקשתי לעלות לגג: הם עשו קצת פרצופים אבל העלו אותי, וצילמתי את זה ככה מלמעלה".
להיות צלם עיתונות זה הרבה פעמים המרדף אחרי הפריים המנצח. אבל מה לעשות בשנה שבה כל פריים הוא מנצח וכל אירוע הוא אירוע שיא? לא רק שהן לא טוענות שהמרדף הזה הולך ונשחק – מבחינת שלושתן הן בכלל לא במרדף. וכן, למרות שהן אולי לא היו חותמות על הקביעה הזאת בעצמן, העניין המגדרי משחק פה תפקיד חשוב. הגישה של צלמת אישה היא בכל זאת שונה, כפי שמסבירה שאר-ישוב.
"אני מציינת כבר 15 שנה בתחום. בהתחלה היה לי את הג'וק הזה, הצורך למצוא את הפריים הכי חשוב, אבל בחמש השנים האחרונות אני מרגישה שהג'וק עבר להיות הסיפור ולא הפריים. וזה לא מקרי שהעבודות שלי שמוצגות השנה בתערוכה קשורות יותר לסיפור רחב מאשר בפריים אחד. אני מרגישה את זה כי המרדף הזה מאוד-מאוד שוחק. אתה תמיד תפספס את הפריים שאתה להוט לו ו-99% מהפריימים הם גרועים. מרבית העבודה שלנו היא עבודה, אתה יודע, שגרתית כזאת – אתה מצלם ומתוך זה יכול לזקק תמונה אחת. אבל כשיש סיפור שאתה מתעסק בו ויש משהו עמוק יותר, אני מרגישה שהיכולת שלך לזקק אותו גבוהה הרבה יותר".
"לא תכננתי לצלם שם את החטופות"
"דיברתי עם צלם עיתונות שנמצא 30 שנה בתחום", אומרת שטרן. "כשהחטופות הראשונות חזרו בסבב הזה הוא לא הצליח לתפוס את אמילי דמארי באוטו, פריים שאבישג כן הצליחה לתפוס. הוא אמר לי 'לא ישנתי כל הלילה'. זה גרם לי לחשוב – אני רק ארבע שנים בתחום. אז מה, אני תמיד ארדוף אחרי הפריים הזה?". ושאר-ישוב עונה: "מצחיק שנעמה הזכירה דווקא את התמונה של אמילי דמארי. כי כשהגעתי לצלם שם לא תכננתי בכלל לצלם את החטופות, זו לא הייתה המטרה. שלחו אותי לצלם את הקהל, הייתי צריכה לצלם את האווירה שם ובמקרה צילמתי אותה. אפילו לא היה לי את האדרנלין הזה של התמונה המנצחת".
"וברגע שהיה לך את הפריים, מה ההרגשה? לא היה כזה חשמל, לא עפת באוויר?" שואלת אותה הקולגה שטרן. "היה נחמד. אבל היה לי יותר חשוב למצוא את הסיפור", עונה שאר-ישוב. "אני לא מחפשת לצלם אושר או עצב. אני מחפשת לצלם את מה שקורה. כשמישהו חוזר ומריע, הוא שמח לשנייה הזו, אבל הסיפור מאחוריו הוא מאוד עצוב. אני ממש רוצה לתפוס את הרגע עם כל מה שהוא מכיל, לא לעשות אותו עצוב או שמח".
"כאן ההסברה הישראלית פספסה בענק"
"בתקופה שהחדשות מתחלפות בקצב מהיר כל כך, הזמן שיש לפריים באוויר מאוד-מאוד קצר", אומרת שאר-ישוב. "לעומת זאת, אם אתה עכשיו בא ומספר את הסיפור שמאחורי הפריים, גם האימפקט של התמונה חזק יותר כך, יש תחושה שנובעת מתוך הצילום. צילום מגזין שונה מאוד מצילום חדשות: זה להבין את הנפש של הבן אדם ולתקשר", "הג'וק של צילום חדשות תמיד יהיה קיים. אבל זה שבריר השנייה שאני מחפשת. אני מנסה לעשות את זה גם בצילום חדשות, ואצלי זה קרה עם התמונה של איילת שקד (מ-2022 – י"כ), שכביכול לא היה באותו רגע כלום – הוא היה ריק מתוכן, לא היה בו שום דבר – אבל הוא יצר אימפקט רגשי שמביא משהו, את הסיפור שאני מחפשת".
"הצילום הזה הוא כאילו אנטי-רגע, אנטי-עיתונות", קובעת שאר-ישוב. "זה החצר האחורית של החצר האחורית, שאתה לא אמור להיות בה בכלל. ולחשוב שביבי נאם באותו זמן – אני פספסתי, כביכול בחרתי לפספס את הרגע שביבי נואם, שזה היה מרכז העניינים. מבחינה עיתונאית נטו, זה היה העניין. אבל זה פשוט שעמם אותי. כמה אפשר להוציא מבן אדם שעומד ונואם?"
ושאר-ישוב, הוותיקה בחבורה, מנסה להסביר אם המלחמה משנה את המקצוע של צלמות וצלמי העיתונות – ועל הדרך גם מוצאת אולי נושא נוסף לוועדת חקירה עתידית: "מצד אחד ב-7 באוקטובר הצילומים הכי 'גדולים' היו של הנוח'בות, הטרוריסטים עצמם, שהסתובבו עם מצלמות גוף והביאו תיעוד ללא שום חוצץ לרוע האנושי שהתגלה שם. צלמי העיתונות עבדו מאוד-מאוד קשה, אבל הם לא היו יכולים להיכנס למקומות שבהם בעצם קרו הדברים, הם היו מנועים מלעשות את העבודה שלהם".
"הדבר הכי גדול שקרה דווקא קשור בהסברה הישראלית שפספסה בענק כשלא נתנה לצלמי העיתונות להיכנס בזמן למקומות מסוימים", אומרת שאר-ישוב. "מצד אחד אנחנו רוצים להאמין שזה חשוב לצנזר ושדברים לא יהיו חשופים, שלא נפגע במשפחות או באף אחד אחר. מצד שני, הרבה דברים לא תועדו בזמן שהם היו צריכים להיות מתועדים, וזה משהו שהמדינה משלמת עליו מחיר מאוד מאוד גבוה, וגם אנחנו כאזרחים. היום כשאנחנו מגיעות לזירת רצח בנתניה של עבריין, יש שם צלם משטרתי וצלם עיתונות. וכשיש לך מיליון זירות רצח, כמו ב-7 באוקטובר, לא היה שם לא צלם משטרתי וגם לא צלם עיתונות. קרו המון-המון דברים שאין להם תיעוד ולתיעוד הזה הייתה יכולה להיות משמעות מאוד מאוד גדולה, גם בראייה ההיסטורית. זה חיסרון מאוד-מאוד גדול".
"רוצה למצוא את הפריים שאין"
שטרן, שנמצאת ממש בראשית דרכה המקצועית, התגלגלה לתחום כמעט במקרה מתוך עיסוק קודם כמורת דרך. מה שהתחיל בצילום טבע, כתחביב בלבד, סחף אותה לצילומי חתן-כלה – בהתחלה לחברים בלבד ובהמשך כפרנסה. זמן לא רב לפני 7 באוקטובר התמסרה סופית לצילום עיתונאי, במקביל להקמת משפחה. חודש וחצי לפני כן נולד בנה הצעיר, עברי. היא מצאה עצמה בחופשת לידה, עם בעל מילואימניק וגעגוע לצילום. מתוך המצב הזה יצא פרויקט הדגל שלה שמוצג כעת בתערוכה: מיצג וידאו הכולל לקט של 14 תמונות סטילס לוחמתיות שצילמה לאורך התקופה שאחרי טבח שמחת תורה על רקע קריינות שהקליטה, שמדמה שיחה עם בן זוגה הרחוק ממנה, במילואים.
"שנינו עצמאים, לפני המלחמה הוא עבד כמורה דרך ובדיוק אמרתי לו, 'תקשיב, אחרי החגים אני חוזרת'", מספרת שטרן. "ואז פתאום, כמו פעם, הגבר הולך להילחם, וחשבת שאת אישה ויש לך קריירה ואת יכולה לנהל את כל העולם – אז לא. פתאום את לבד. הייתי עם חברות, כולם היו בתוך זה. הייתה תחושה מאוד קשה ובווידאו אני מראה הורים שאיבדו את הבן שלהם במלחמה. הם חווים את הקושי הזה, ואני חווה עכשיו את הקושי הזה של להיות אשת מילואימניק. בסוף עבר חודש וחצי עד שהתאפסתי על עצמי. חזרתי מההורים שלי הביתה לירושלים, הילדה הגדולה התחילה ללכת לגן והבאתי ממש מישהי שהייתה כל הזמן עם הבן שלי כדי שאוכל לעבוד. הצלחתי לחזור".
יכול להיות שהרצון הזה שלא להסתער על הפריים הכי חשוב אלא להביא סיטואציה מורכבת יותר – זה מאפיין של צילום נשי?
"מעולם לא הייתי גבר, אני לא יודעת איך לענות על זה", משיבה שאר-ישוב. "אישית יש משהו בהמולה הזאת ובכתפיים שמתנגשות בך ובמרפקים שתמיד גורם לי ללכת אחורה ולחפש את הפריים שלי במקום אחר. יש לזה מחיר. לצורך העניין, בהפגנות – שם תמיד תראה איפה שיש את ההמולה, את הפריים המעניין כביכול, את כל הצלמים על הדבר הזה. ההפגנה האחרונה שצילמתי הייתה לפני שלושה שבועות במוצ"ש בדרך בגין, לניו יורק טיימס. היו שם יותר צלמים ממפגינים. אני רואה את זה ואומרת לעצמי שאין סיכוי להיכנס לזה. עכשיו אתה יודע, יש שם פריים ואתה צריך איכשהו למצוא את הדרך להביא אותו, אבל אני מרגישה שאני פחות 'מתאבדת' על זה. לא נראה לי שזה בגלל שאני אישה, אתה פשוט מבין, 'או-קיי, יהיו מיליון פריימים כאלה'. אני לא רוצה ליצור את אותו פריים שכבר יש למיליון אנשים. אני רוצה למצוא את הפריים שאין, שעדיין לא סיפרו אותו. לא מגניב לצלם כל פעם את אותה התמונה, זה משעמם".
"יש משהו עדין יותר בנשים, ונראה לי שזה עובר באופן די טבעי גם בצילום שלי", אומרת שימל. "אני לא מחפשת את הרגע המפוצץ. אני מחפש רגע שקט. והשקט הזה יכול לצעוק, כמו בתמונה שלי כאן בתערוכה. הרבה פעמים זה באמת מה שמשאיר את הרושם על אנשים".
"זרקו עליי אבנים, זה היה מפחיד"
"בהקשר הזה אני דווקא נזכרת ברגע מלפני המלחמה", מתחילה שטרן. "הגעתי לשבעה של האחים החרדים ממשפחת פלאי (אשר בן ה-7 ויעקב בן ה-5 – י"כ), שנרצחו בפיגוע דריסה בפברואר 2023. הייתה כמובן הפרדה ואני נכנסתי לצד של הבנות. לאט-לאט התקדמתי פנימה בעדינות וברגישות עד שהגעתי לאימא וצילמתי אותה, וכמובן אחרי שראיתי שהיא בסדר עם זה. אחרי זה הגיע גם צלם גבר והתחיל לצלם הרבה תמונות. יכול להיות שזה פשוט לא היה רגיש מבחינתו, וזה לא משנה שהוא גבר. אבל אני חושבת שעצם היותי אישה הקליל את כל האירוע ונתן לי מקום. יש גם מינוסים בלהיות אישה צלמת: ללכת להפגנה של חרדים, שפעם שלחו אותי לכזו, זה היה הדבר הכי מפחיד ונורא שיש, וגם לא מתאים. זרקו עליי שם אבנים".
ושאר-ישוב מוסיפה: "במלחמה הזאת גם יש מעורבות מאוד גדולה של ילדים, כמו שאין בהרבה מלחמות. יש ילדים חטופים ומפונים, ויכול להיות שהגישה שלנו כנשים לעובדה שיש ילדים סביבנו היא רכה יותר. יש משהו אולי פחות מאיים בנוכחות שלנו כנשים. אבל שוב, אני לא הייתי גבר בשביל להעיד".
"מהניסיון שלי, וגם ממה שאני רואה היום, זה מקצוע גברי", אומרת ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות ותיקה בזכות עצמה ואוצרת תערוכת "עדות מקומית". "זו עבודה קשה גם פיזית, הציוד הוא כבד, וגם צריך מרפקים. לא מטפורית, מרפקים ממש, בשביל להידחף הרבה פעמים למקומות. וזה נכון במיוחד בתקופות של עלייה במתח הביטחוני".
יש דבר כזה צילום נשי?
"אני רוצה להאמין שכן. אני מבינה שנשים מסתייגות מזה כי הן לא רוצות להימדד רק באופן מגדרי, אבל אני חושבת שיש משמעות בעובדה שצלמת היא אישה. אני לא יכולה לשים את האצבע עכשיו על עניין כמו זווית הצילום או נושא הצילום או על האופן שבו משתמשים באור, אבל אין לי ספק שזה משפיע. יש משהו שיותר רואה את בני האדם או את הסיטואציה ויותר שם לב אולי לפרטים קטנים".
ומה לגבי הצלמות הצעירות, שאר-ישוב, שימל ושטרן? האם לתפיסתן יש בכל זאת דבר כזה צילום נשי? "אני חושבת שלא", עונה שאר-ישוב, אבל אז משתהה ומוסיפה: "זה יכול להיות הרבה יותר מגבלה מאשר יתרון. נעמה הזכירה את החרדים. זה קורה בהרבה דברים שהם סגורים רק לקהל גברי, ובטח שאנחנו מצלמות הרבה את המגזר הדתי כי אנחנו עובדות לעיתונים דתיים. אז הרבה פעמים זה בעוכרינו. אבל בחמש השנים האחרונות קרה משהו עם הצילום. פתאום נהיו המון נשים. אני מאוד צעירה, אבל גם כשהתחלתי היה אפשר לספור אותנו כנראה על כף יד אחת ופתאום יש יותר. וזה דבר מבורך ומדהים והלוואי שיהיו יותר. לפני שבועיים הגעתי לכיכר החטופים ופתאום היינו שם יותר מחמש צלמות. זו לא סיטואציה שאני מכירה מהעבודה שלי ב-15 השנים האחרונות. כשהתחלתי לעבוד בתור צלמת בחיפה, הייתי היחידה במשך הרבה שנים. אבל עוד הרבה לפניי היו מרים צחי, ורדי כהנא, אביגיל עוזי. אבל פתאום עכשיו זה נהיה משהו, וזה דבר מדהים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv