הפעם הקודמת שבה פגשנו את ארבע האימהות - אורלי של דניאלה גלבוע, איילת של נעמה לוי, שירה של לירי אלבג ואירה של קרינה ארייב - הייתה אחרי פרסום סרטון החטיפה הקשה של הבנות שלהן: כפותות, מדממות, מתחננות לעזרה. אז, המבט בעיניים של האימהות המודאגות היה אחר לגמרי.
בדיוק לפני תשעה חודשים נפגשנו בנסיבות אחרות לגמרי.
"הנה, עוד לידה", משיבה בצחוק אורלי גלבוע.
אז מה שלומן?
אירה: "גם קרינה וגם אנחנו עדיין לא מעכלים שהיא פה, שהיא נמצאת איתנו, ולפעמים יש ימים שהיא פוחדת שהיא תלך לישון ותקום ותהיה עדיין בעזה. והיא מרגישה לפעמים את עצמה מאוד שכאילו היא נמצאת בעזה - יושבת על איזשהו מזרון או ספה ואומרים לה 'את לא יוצאת מפה'".
"לירי קפאה, זה היה יותר מדי"
שירה: "לירי בסדר, בסך הכול היא בסדר. היא בבית, זה מה שחלמנו עליו וייחלנו לו כל כך הרבה זמן. אבל זה מורכב כי היא ערה לסיטואציה והיא ערה לכל מה שקורה והיא עוד לא מבינה את כל מה שקורה - גם מה שקורה בחוץ, ומה שהיה - והיא צריכה להשלים פערים של כל התקופה הזאת. ועם כל מה שקורה עכשיו בחדשות - היה את השחרור ביום שבת (של אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי) שלא היה קל, לא היה פשוט: ישבנו וצפינו בשחרור בבית כולנו, ואני לא הסתכלתי על הטלוויזיה, אני הסתכלתי על לירי והיא קפאה וראיתי שהיא לא נמצאת איתנו, אז כמובן שמיד העברנו וכיבינו את הטלוויזיה, כי ראינו שזה היה יותר מדי בשבילה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
איילת: "נעמה בטוב, נעמה פה וזאת נעמה שאני מכירה ושאנחנו מכירים. אני חושבת שהכוחות שהיו לה עמדו עבורה בכל התקופה הזאת ושמרו עליה - כוחות פיזיים, כוחות מנטליים - ורואים את זה, שהיא פשוט החזיקה מעמד בזכות זה ובזכות החברות שהיו איתה".
אורלי, היא נכנסה דניאל ויצאה דניאלה. הוספתם את ה-ה' לשם שלה. היא ידעה מזה בכלל?
אורלי: "מתברר שהיא שמעה על זה עוד כשהיא הייתה שם. היו אפילו כמה ראיונות שהתנצלתי ואמרתי 'בטח כשהיא תשמע את זה, היא תהרוג אותי, על זה שהוספתי לה את האות ה'. אז כשהיא חזרה אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי זה 'אימא, אני יודעת שקוראים לי דניאלה ואני לא אהרוג אותך וזה בסדר'. היא שמרה על עצמה מאוד בקפדנות והיא ידעה גם להתנהל שם באמת כמו שצריך ופשוט שרדה. היא עשתה את זה בצורה אפילו הרבה יותר טובה ממה שאני חשבתי".
"הכי קשה להן היה ב-7 באוקטובר"
אם הייתי שואל בנקודה אחת או שתיים - במה שונה הילדה שחזרה מזו שנחטפה?
אורלי: "אני כן יכולה להגיד שכמה שהיא הייתה תמיד פעילה כזאת והולכת ועושה - אז היא חזרה כאילו על ספידים בקטע הזה, היא ממש רוצה לטרוף את החיים, היא רוצה לעשות הכול. היא עשתה רשימה של דברים שהיא קיוותה לממש אותם כשיגיע היום שהיא תצא משם".
שירה: "גם לירי בהרגשה שהיא רוצה לטרוף את החיים, אבל לירי אמרה לי ממש בהתחלה, איך שנפגשנו 'אימא, אני עכשיו רוצה להפיץ אור ואהבה בעולם, עכשיו אני אעשה רק טוב'. זה היה ממש כשנפגשנו, עוד ברעים: ההבנה שלה היא שיש לה כמו ייעוד כזה, שהיא הייתה בתופת והיא חזרה והיא עכשיו צריכה לעשות דברים טובים".
מה היינו אומרות שהיה להן הכי קשה שם?
כולן עונות: "הכי קשה היה 7 באוקטובר", ואירה מסבירה: "זה משהו שאתה לא יכול להשלים איתו".
"הן כתבו יומנים, שרפו להן הכול"
באיזה תנאים הן הוחזקו?
איילת: "זה היה משתנה, היו כל מיני תקופות וכל מיני תנאים מעל הקרקע, בתת-קרקע, וזה היה מושפע ממה שקורה בעזה באותו זמן - כן אספקה, לא אספקה".
שירה: "וזה תלוי בשובים, גם השובים התחלפו לפרקים אז היו שובים יותר 'נחמדים' והיה יותר טוב".
פחות גרועים, הכוונה.
אורלי: "כן, פחות גרועים, כי נחמדים אי אפשר..."
איילת: "אבל הן היו בתנאים קשים - לא היה להן מים זורמים, והאוכל היה כמובן מאוד בצמצום, והן היו בנות ערובה".
כולן כתבו מחברות. יש להן את המחברת?
איילת: "לא, לא נתנו להן להוציא את זה. נעמה אמרה לי שהיא כתבה מכתבים".
אירה: "כל דבר שרפו להן".
שירה: "הן כתבו שם יומנים, ממש מילאו מחברות, כתבו יומן עם תאריכים ובכל יום מה עבר עליהן, הן עשו מקרא ליומן הזה ולכל דבר - מה הן אכלו, מה הן שתו, כמה פעמים היו בשירותים".
"החברות שאיבדה גרמו לה לשרוד"
איילת, אנחנו נפגשנו פעם ראשונה שם בצומת נתיבות עשרה ימים אחרי 7 באוקטובר, אחרי המחדל. האמנתן באמת שנגיע לרגע הזה ותשבו כאן, מחויכות?
איילת: "אני חשבתי שזה יקרה הרבה יותר מהר. זה לא ייאמן שזה לקח כמעט שנה וארבעה חודשים".
אירה, אחד הדברים שהבת שלך אמרה זה שהיא ראתה בטלוויזיה את התמיכה שהיא קיבלה, וזה מה שהחזיק אותה בחיים.
אירה: "כן, זה עזר לה מאוד, זה נתן לה תקווה. אבל חוץ מזה, מה שכן גרם לה לשרוד שם זה 7 באוקטובר, היום שהיא איבדה את החברות שלה, החברות שהיו יותר מחברות שם כי הם היו כבר כמעט שנה במוצב ביחד. היא הבטיחה לעצמה שהיא שורדת בשבילן, בשביל להיות הקול שלהן, של הבנות, של ההפקרה הזאת שהייתה שם כי היא חייבת לספר גם להורים של כל הילדות שהיו איתה - מה היה שם באותו היום, מה קרה שם, לתת להם אולי קצת נחמה. אז היא אמרה את זה כל יום שם, שהיא יוצאת בשבילן, שהיא שורדת בשבילו".
אחד הדברים שאמרו הבנות זה שהן יודעות כמה המצב קשה שם של מי שנשאר, והן חוששות לספר כדי לא להכאיב.
שירה: "נכון, לירי אמרה לנו את זה ישר בהתחלה - 'אני יצאתי מהגיהינום ואנחנו עברנו שם תופת, אבל הבנים, החיילים, עוברים שם יותר מאיתנו'. המחבלים גם דאגו להראות להן סרטונים ולשתף אותן בכל מיני דברים שהם (הגברים החטופים) עוברים שם - שהם מורעבים... כל מיני דברים שבאמת קשה, גם לנו - גם אנחנו כל הזמן כאילו ידענו ולא ידענו כל מיני דברים. גם היום כשהן פה אנחנו יודעים ולא יודעים בדיוק את כל מה שהן עברו".
כך ביימו השובים את "מותה" של דניאלה
אורלי, היה איזה רגע שפשטה השמועה בעקבות אותו סרטון עם הקעקוע, שדניאלה נהרגה, נרצחה.
אורלי: "כן, זה היה רגע מאוד-מאוד קשה, אני חושבת הרגע הכי קשה בכל התקופה הזאת. ביום-יומיים הראשונים חרב עליי עולמי, כי חשבתי שזה באמת סוף הסיפור".
הם עשו את זה בכוונה? פרסמו את הסרטון עם הקעקוע?
אורלי: "כן, הם פרסמו את הסרטון ואחרי זה גם שאלתי את דניאלה על איך זה, מה היה שם - אז היא אמרה לי שאחד השובים בא פשוט עם מצלמה ואמר לה 'דניאל, היום אנחנו מצלמים אותך כשאת מתה ואנחנו הולכים לפרסם את זה'. היא כמובן התחננה על החיים שלה, שהיא ביקשה שלא יעשה את זה ובכתה, והוא אמר לה 'לא, זה מה שביקשו ממני, זה מה שאני הולך לעשות'".
"ממש עשו שם צילומים, הוא אפילו שפך עליה פודרה כדי שזה ייראה כאילו היא נפגעה בעצם מאש כוחותינו, שיש עליה טיח. בטוח רצו לה הרבה סרטים בראש באותם רגעים - איך אנחנו נגיב, מה יהיה איתנו, היא כל הזמן הרי דואגת לנו. דרך אגב, הדבר הראשון שהיא אמרה לי שהיא ראתה אותי ואת בעלי, היא פשוט התנצלה על מה שהיא גרמה לנו בעצם להרגיש בכל התקופה הזו, זה שהיא הייתה שם ואנחנו היינו צריכים להתמודד עם כל הדבר הזה".
שירה, את תיארת את זה כמו לידה, את מה שאת עוברת עכשיו. תסבירי.
שירה: "זה אפילו יותר מזה כבר. כשלירי חזרה, הבנתי שזה הרבה יותר מלידה. אני חוויתי ארבע לידות, וזה משהו שאי אפשר להסביר אותו, באמת. אני לעצמי לא ידעתי להסביר אותו - לקבל את הילדה שלך מהגיהינום, היינו בחלום בלהות, סיוט, ופתאום לראות אותה... וגם לראות את לירי, שהיא באה והיא 'נאמבר וואן' והיא אמרה את זה - זה היה כאילו לראות את לירי של פעם, לקבל את הילדה שלי בחזרה בריאה בנפשה, ככה ראיתי אותה באותה סיטואציה, זה היה וואו, זה אושר עילאי".
"קשה מאוד לשחרר את הפחדים"
מצליחים בכלל לשחרר אותה קצת להיות לבד? איך זה עובד? בלילה?
שירה: "ברגעים האלה" (צוחקת)
אירה: "ממש לא, ממש לא".
ישנים ביחד? איך זה קורה?
אירה: "כן, ישנו ביחד, ביום הראשון ישנו ביחד ככה. בעלי ישר הבין - זהו, תפנה את המקום. אחר כך באו החברות הכי קרובות שלה והן ככה התקבצו במיטה אחת. אמרתי 'נוח לכן?', והיא אומרת 'כאילו את לא יודעת מה היה (שם)? אנחנו נסתדר'. אבל קשה מאוד עכשיו לשחרר את הפחדים, לפחות אצלי".
תספרו לי על תהליך הלילה, על השינה, מה קורה בבית?
שירה: "אני ישנה עם לירי. היא ישנה גם עם אחיות שלה. מהלילה הראשון שחזרנו הביתה, עוד בבית החולים ישנתי איתה. היא לא ישנה לבד. זה צורך שלה, דרך אגב - לישון עם מישהו, לגעת במישהו. צריך להבין שהם לא יכלו לגעת אחת בשנייה, כל התקופה הזאת. אסור היה להתחבק, לבכות, להתרפק אחת על השנייה ויש צורך במגע הזה".
איילת: "באופן כללי אני שמחה לראות שהיא בטוב, היא ישנה טוב, אבל היא כן ישנה לידי".
אני שואל כמה קשה ללכת לעבודה, לשחרר אותה לבד בבית?
שירה: "אין עבודה".
איילת: "זה עדיין ביות מלא".
אורלי: "האמת שאצלי הסיפור אחר קצת - אני משחררת אותה. האמת שאצלנו הסיפור קצת שונה כי היא עם החבר שלה, יש לה חבר כמו שאני חושבת שכולם יודעים. רועי צמוד אליה, מהרגע שהשתחרה הוא לא עוזב אותה. רוב הזמן הם ביחד והאמת היא שלי זה גם נותן שקט - שיש איתה מישהו שהוא הכי מחובר אליה בעולם, שהוא ביחד איתה ומגונן עליה ומחבק אותה".
"הכעסת אותי, בגללך בכיתי שם בשבי"
מה הפינוק הכי גדול שהיא ביקשה לעצמה, רגע אחרי שנה וארבעה חודשים שם כמעט?
אירה: "לאכול אצל סבתא, חמותי שהיא ממוצא בוכרי, אז היא רצתה את האוכל שהיא מכינה בימי שישי, האוכל הביתי - כיסוני בשר. עם אורז יש להן אישיו".
שירה: "גם אצל לירי, הבקשה הייתה ארוחת שישי, שנשב כולם מסביב לשולחן. היא שמעה אותנו שם שאמרנו שאנחנו לא יושבים מסביב לשולחן. היא אמרה לי 'אימא, את הכעסת אותי שאמרת את זה, אני בגללך בכיתי שם לא מעט', ובאמת שזה ככה נכנס לי".
אבל משהו שהיא התענגה עליו במיוחד?
שירה: "סיר הבשר של אבא שלה, של אלי, ברור".
אורלי: "היא בעצם חיכתה לסטייק הראשון ולכוס יין. עוד בבית החולים הכינו לנו שם סטייקים טובים ויין, והיא באמת התענגה על זה".
"אמרו להן שלא רוצים לשחרר אותן"
בכל פעם שהיה משא ומתן זה הגיע אליהן שיכול להיות שאוטוטו זה נגמר?
שירה: "כן, לפרקים, כשהן שמעו תקשורת, זה לא היה כל הזמן. דווקא כשלא היה משא ומתן דאגו לעדכן אותן שלא קורה כלום, ודאגו לשתף אותן בכל הדברים הפחות טובים ופחות נעימים שקורים פה, שלא רוצים לשחרר אותן לצורך העניין, או שהן לא הדבר הכי חשוב".
הן יודעות כבר שהן הפכו לבחורות מאוד מוכרות, והאימהות שלהן?
אורלי: "אני חושבת שבשלב הזה הן כבר יודעות".
איילת: "כן. גם שאלת קודם איך ובמה הן שונות, במה נעמה שונה, אז נעמה בעצם היא לא כל כך שונה - היא מי שהיא הייתה, ובשבילה להיות עכשיו מוכרת ולהיות בעין הציבורית זה מציף, זה לא פשוט, זה קצת מכניס להלם. אני חושבת שהיא כנראה תמצא את הדרך לעשות עם זה את הדברים הערכיים והחשובים לה, בדרך שלה, בבוא היום, אבל כרגע זה לא משהו שהוא רצוי לה - היא רוצה להרגיש שהיא עצמה, ושהיא יכולה להסתובב במרחב הציבורי בלי שתהיה איזשהו סמל של משהו".
"הביאו להן אוכל של חמורים"
זה חלק מהעניין: כשהן נראות בסדר, חיצונית, אז אומרים - אולי זה לא כזה נורא? אני שומע את הדברים האלו, למרבה הצער.
אורלי: "אני רוצה להגיד לך שכשראינו אני ודניאלה ביחד את אלי (שרעבי), שהוא בן דוד שלי, אז היא אמרה לי 'אימא, אם היינו משתחררים חודשיים לפני, הייתי נראית בדיוק כמוהו'. לראות אותה היום במצב הזה ולומר 'טוב, היא כנראה אכלה טוב, הייתה בסדר' - אז ממש לא: היו להן שם תקופות שלא היה להם מה לאכול או שאותה מנה שימשה לארבע, כי הם היו באותו זמן ארבע, ואחרי זה היא שימשה לשתיים אז הייתה להן בעצם את האפשרות לעלות קצת במשקל, אבל היו שם תנאים..."
שירה: "הן היו אוכלות שאריות שהם היו משאירים להם, וכמה פעמים לירי אמרה 'אני מעדיפה לא לאכול מאשר לאכול מהצלחת שלהם', או אוכל של חמורים כמו שהיא מגדירה".
אורלי: "נכון, אוכל של חמורים".
שירה: "מהאוכל שמאכילים את החמורים הן היו צריכות להכין פיתות, זה לא פשוט בכלל".
"הן תיאמו לעשות תנועת ניצחון"
מה היה באותו טקס כשהן יוצאות, עומדות, מחויכות, מניפות ידיים?
אירה: "מה שאני יודעת מקרינה, שאמרה לי לפני כמה ימים: היא הייתה יחד עם דניאלה והן תיאמו ביניהן שברגע שהן עולות על הבמה אז הן ירימו ידיים ויעשו תנועת ניצחון".
אה, זה היה מתוכנן?
אירה: "אני יודעת רק לגבי קרינה ודניאלה, כי הן היו ביחד. באיזשהו שלב הן התחברו עם שאר הבנות, אבל יכול להיות שזה היה ממש כמה ימים לפני כן".
שירה: "אז לירי עד אותו בוקר לא ידעה בכלל שהיא משתחררת. רק באותו בוקר אמרו לה שזה רשמי שהיא משתחררת, היא חברה לבנות רק יום לפני כן, ודווקא היא אמרה שזה היה בסוג של ספונטניות - הן עלו לבמה, היו שם מיקרופונים על הרצפה שרצו שהן ייקחו את המיקרופונים וידברו והן לא הסכימו. הן אמרו 'אנחנו נראה להם, אנחנו נצא מנצחות ולהראות להם שהם לא שברו אותנו', זה בראייה של לירי - הם לא שברו אותה אחרי כל מה שהיא עברה".
"הרגשתי שאני הולכת להתעלף"
מה עובר עליכן כשאתן רואות את הבנות שלכן שם עולות על הבמה? או בכלל בפעם הראשונה שם בתוך עזה?
שירה: "מבחינתי זה היה אושר, ופתאום לראות אותה אחרי 15 חודשים ולראות אותן בריאות ומסמנות להם ככה ולא מפחדות - מבחינתי זה היה אושר גדול באותה נקודה".
איילת: "זה היה האושר הכי גדול, לא יכולתי לדמיין אפילו התפוצצות של אושר".
אירה: "זה כן אושר, אבל הרגשתי שאני הולכת פשוט להתעלף, לא הרגשתי את הרגליים. אבל ברגע שראיתי אותה בחדר - אין דברים כאלה: לשמוע את הקול שלה, אתה מחבק, אתה נושם אותה..."
אורלי: "כשראיתי אותה יוצאת מהרכב אני הוצאתי קולות מהפה שלא ידעתי שאני יכולה להוציא, זה היה באמת רגע מרגש מאוד".
הכעס, ההפגנות, העסקה - והמשפחה החדשה
יש בהן כעס?
"כן", עונות כולן, ושירה מדגישה: "כעס על 7 באוקטובר, על המחדל, על מה שהיה, על זה שאף אחד לא בא ושהן ראו את החברות שלהן שם מדממות למוות. יש המון שאלות, המון תהיות איך עד עכשיו בכלל לא חקרו את הנושא, שום ועדת חקירה, ויש כעס גם למה זה לקח כל כך הרבה זמן, בוודאי".
ואנחנו רואים שהמשא ומתן שוב חצי תקוע, לא ברור אם תהיה בכלל פעימה. איפה זה שם אותן?
איילת: "נעמה ממש בדריכות לזה, בכעס על זה שזה נמשך, אותה התנהלות נמשכת גם עכשיו ושמה בסכנה את החיים של מי ששם. הכעס נמשך".
שירה: "יש דבר שלירי אמרה לי שם כשהיא חזרה - 'ידעתי שאתם תילחמו עליי, אבל בזה שהציבור נלחם עליי לא הייתי בטוחה'. ואנחנו צריכים גם להגיד תודה לציבור שהוא ממשיך להילחם וצריך לדעת שאנחנו צריכים אותו, כל המשפחות עדיין צריכות את הציבור שימשיך להילחם בשביל לדאוג שכולם באמת חוזרים עד אחרון החטופים, זה חשוב גם לחטופים שם שיידעו שלא מוותרים עליהם, שאף אחד פה לא מוותר עליהם".
הפכתם לסוג של משפחה, אפשר לומר?
"ברור", הן עונות ביחד, ואורלי מדגישה: "משפחה לנצח נצחים, הקבוצה הזו שלנו".
אז איזה כיף זה לפגוש אתכן בנסיבות כאלו, אחרי המפגש המשותף האחרון שלנו. בריאות ושמחה שירגישו טוב ושיחזרו כולם.