במשך שנים רבות מורדי אלון היה אדם אופטימי, שגרם לרבים לצחוק ולגחך. הוא היה מזוהה עם סדרת הספרים שהעלתה על נס את ציטוטי הכדורגלן אלון מזרחי ("אני רוצה לשחק באירופה או בספרד", "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש" ועוד). ביום שבו פרצה המלחמה הוא איבד את החיוך וההומור, אבל דווקא צחקוק אחד ששמע בחצר ביתו החזיר לו לאחרונה קצת שמחה - וגם מטרה מקצועית מפתיעה: "זו הפעם הראשונה שראיתי את הבן שלי צוחק מאז 7 באוקטובר".
בנו נועם הוא בן זוגה של ענבר הימן ז"ל, האומנית הצעירה שנחטפה לעזה ממסיבת הנובה ומותה נקבע בשבי: "הם זוג. אני עדיין אומר הם בלשון הווה, כי עד שדברים לא נסגרים באופן סופי זה ככה מבחינתי. נועם עדיין לא חזר לעצמו, הוא בתהליך שיקום. לא פשוט להמשיך בחיים כשבת הזוג שלך עדיין בעזה והסיפור הזה לא נסגר".
שמה של ענבר לא מופיע בשלב הזה של עסקת החטופים: "אני לא מסוגל לראות את השחרורים, אני מודה שאני מקנא מאוד. מצד אחד זה מאוד משמח, היה לנו קשר מאוד מיוחד עם רומי גונן והמשפחה, אבל מצד שני יש תחושה של החמצה - כמה חבל שענבר לא תחזור בחיים, זה גומר אותנו".
"מבחינתי היא עדיין כאן. אפשר לטייל בחיפה ולמצוא עבודות גרפיטי שלה", הוא מספר על הימן. "היא חתמה תחת 'פינק' ועם סימן השאלה המפורסם שלה, וזה מדהים פשוט לטייל בחיפה ולהיתקל בזה - זה כמו דרישת שלום מעולם אחר. כל פעם אנשים מצלמים לי עבודות שלה שלא ראיתי והתחבאו. בסוף אומנים אחרים יכסו את זה, אבל כל עוד היא מצליחה לשלוח סימן זה מרגש".
"חודשיים אחרי שהיא נחטפה קיבלנו את ההודעה שהיא נרצחה. נכון שנועם וענבר גרו בחיפה, אבל כמה ימים לפני המלחמה הם ישנו אצלנו ושירה בתי הקטנה הייתה מאוד מחוברת אליה, ברמה של לישון אצלה. היא הייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו", משחזר אלון. "כשקרה מה שקרה, נלחמתי כאילו מדובר בבת שלי - הפכנו עולמות כדי לקדם את החזרה שלה עד שהגיעה הבשורה המרה".
אתה זוכר את היום שהודיעו שענבר מתה?
"אני חזרתי מקטרגל עם חברים. זה היה יום שישי. בדרך הביתה התקשר הקצין המלווה והודיע שוועדה רפואית קבעה, על סמך ממצאים חדשים, שענבר לא בין החיים. ואז, בדרך אגב כזה, אמר 'ואם לא אכפת לך תודיע גם לנועם'. כאילו מדובר בחתול שנדרס. אני עדיין הייתי עם בגדי הקטרגל והפחד שלי היה שבעוד כמה דקות כל המדינה תדע והבן שלי יגלה את זה מאיזה וואטסאפ. אז עליתי אליו לחדר, הערתי אותו ואמרתי לו. זה היה מאוד פוגע - לא קצין משטרה. לא עובד סוציאלי. שלחו אותי כמו כלב להודיע לבן שלי. אין על זה מחילה. יש לי פלאשבקים שאני יושב בקצה המיטה ומחזיק לו את היד. אין לי מילים כמה אני כועס על זה. אני הרבה פעמים שואל - איך עשיתם לנו את זה. לא הגיע להם קצת יותר כבוד?".
איך נועם הגיב?
"לנועם היה מבט של 'מאיפה אתה מביא את השטויות האלה' וביקש להיות לבד. הוא רק צפה בטלוויזיה רצוף עד הבוקר. התהליך היה לא נכון, לא ככה הוא אמור לשמוע שבת הזוג שלו מתה. התהליך היה צריך להיות יותר הוגן ולא נכון. עד היום אף אחד לא באמת הראה לנו את הראיות. מן הסתם זה יוצר ספקות וסימני שאלה. אבל זה היחס שאנחנו מקבלים. אם זה דוד ביטן שסותם בכנסת לדודה של ענבר את הפה ואם אלו אנשים שאני עובר לידם ברחוב ואומרים ש'מגיע לנו'".
מיד לאחר החטיפה נודע כי בעל הדירה שבה ענבר גרה דרש לפנות את החפצים שלה מהדירה ומכבי חיפה הודיעה שהיא תממן לה שכר דירה לשנה עד שהיא תחזור. מה נסגר עם זה?
"הכול התחיל 5 ימים אחרי 7 באוקטובר והכול היה באנדרלמוסיה. כל הסיפור הזה היה חוסר רגישות וטמטום טהור של בעל הבית. זה מזכיר לי את איך שהציגו יהודים בספרים האנטישמיים של פעם, שחושבים רק על כסף: חמישה ימים אחרי האסון, הוא רק דואג שיפנו את החפצים שלה. היום הוא נמצא במקום שבו הוא צריך להיות, מתחת לאדמה, אבל גם אחרי מותו אין לי אמפתיה אליו. מה שהוא עשה היה פשוט רוע צרוף".
"פתאום אני שומע את נועם צוחק"
אחרי תקופה ארוכה של עצב והתכנסות, החיוך חזר לפניו של נועם - דווקא בזכות פרויקט ישן של אביו: סדרת הספרים "הוצא מהקשרו", שבהם אסף מורדי אלון יחד עם אמיר דורון את מיטב הציטוטים המצחיקים והמבולבלים של עולם הספורט (ובהמשך גם של הפוליטיקה, הקולנוע, התקשורת והעסקים). "יום אחד הבן שלי נועם הגיע עם כמה חברים שבאו לעודד אותו ופתאום אני שומע צחוק. לא הבנתי על מה הם צוחקים ואז ראיתי שהם צוחקים מהספר, פתאום התמלאתי בגאווה. במשך שעה רק חייכתי מלראות את נועם צוחק. זו הייתה הפעם הראשונה מאז".
אותו רגע הוביל את אלון לקבל החלטה מפתיעה: "שלושה חודשים לפני כן אמיר דורון התקשר אליי ואמר לי שדוקטור מבן גוריון (ד"ר שלומית גיא) התקשרה לשאול אם נשקול להוציא כרך לכבוד 25 שנים לספר הראשון של 'הוצא מהקשרו'. התשובה שלי הייתה מיידית - לא, בעיקר בגלל הנקודה שלי בחיים: בא לי לבכות כל היום וזה מה שאתה מציע? אבל רק בכדי לרענן את הזיכרון הלכתי וקראתי את הכרך הראשון, עלעלתי קצת וחייכתי. שמתי את הספר על השולחן בסלון - ואז ראיתי את נועם צוחק. התקשרתי לאמיר ואמרתי לו שאני רוצה לעשות את זה".
אמרת שהפעם הראשונה ששמעת את הבן שלך צוחק אחרי התקופה המסויטת הזו הייתה כשקרא את הספרים עם חברים שלו. היית אומר שזה הציל אותו? ואותך?
"הוא היה בן 3 כשהספרים יצאו ולא באמת הכיר אותם. במקום הנמוך שבו הוא נמצא בחיים עכשיו, זה ממש הוציא ממנו משהו טוב. הוא בכה עד דמעות. זה חיבור של כדורגל והומור שזה משהו שהוא אוהב מאוד. אמרתי לעצמי - אם הוא כל כך צוחק, אז כנראה שזה יעזור לעוד אנשים". מאותו הרגע החלו השניים, יחד עם ד"ר גיא, לעבוד על "מהדורת הזהב" של הוצא מהקשרו לציון 25 שנים. לבחור את הציטוטים המצחיקים ביותר וגם להוסיף חדשים שראו אור מאז 2010, השנה שבה יצא הספר האחרון בסדרה.
"קיבלנו הודעות דחייה נבזיות"
בכדי להבין איך בכלל קורה שאלון מתפנה להוציא ספר הומוריסטי ואופטימי מתוך כל האבל והעצב, צריך לחזור קצת אחורה ולהבין איך הכול התחיל: "לפני כמעט 30 שנה הייתה לי חברה קטנה שנאלצנו למכור ולפטר את כל העובדים. אחד העובדים האלה שפיטרתי היה אמיר דורון. כשפיטרתי אותו הוא אמר לי שהוא ראה שאספתי לי מלא משפטים מצחיקים של ספורטאים. הוא טען שאפשר לאסוף אותם ולעשות עם זה משהו".
"בשלב מסוים התחלנו לאסוף עוד ציטוטים והצלחנו לאגד את זה לספר. שלחנו את הספר הגמור ל-12 הוצאות ספרים ואף אחד לא רצה אותנו. קיבלנו הודעות דחייה נבזיות, אז הוצאנו את זה לבד. אלא שאז גם החנויות לא רצו למכור אותנו", הוא נזכר. "אז התחלנו לשלוח את זה לאנשים מובילים בספורט באופן נקודתי, ופתאום זה קרה - אנשים נדלקו על הספר. אני מייחס את ההצלחה של הספר לימים הקשים של האינתיפאדה השנייה. הייתה אווירה קשה ואנשים רצו להתעודד ולהעלות חיוך, וקנו אחד לשני את הספר. באופן מאוד עצוב זה בדיוק מה שקורה כאן היום".
מספר אחד נוצרה סדרה של 10 ספרים. "'הוצא מהקשרו' היה יותר ממשפטים מצחיקים", הוא אומר. "זה היה ספר שהביא את הספורט לתודעה דרך מילים. ב-2010 יצא הספר האחרון. אני סגרתי את ההוצאה בכאב גדול כי החנויות הגדולות גמרו אותנו".
זה לא פשוט לחזור לכזה פרויקט אחרי כל כך הרבה זמן.
"התחלנו בתהליך של לקחת את הציטוטים הגדולים ולחפש ציטוטים חדשים. למזלנו מצאנו. בנוסף, אנשים רואים בנו מעין 'מלשינונים' ושולחים לנו ציטוטים מצחיקים. התחלנו בקמפיין מימון המונים כדי לממן את זה, ואנחנו עוד לא הגענו למה שביקשנו. זו מלאכה קשה, אבל העשייה מאוד כיפית. נועם מאוד תומך בזה וזה מאוד עוזר לי".
איך המצוטטים מגיבים?
"יש לא מעט ספורטאים ועיתונאים ששולחים ציטוטים של עצמם כדי להיכנס לספר. דווקא התפלאנו שפוליטיקאים לא מיהרו להכניס את עצמם. כמובן שדמות הקאלט שנוצרה בספרים, היא הדמות של אלון מזרחי. לאורך כל היסטוריית הספרים, התקשורת מאוד נהנתה ליצור את אלון מזרחי שכועס עלינו. זה היה סכסוך שלא היה קיים באמת. הזמנו אותו לשיחה על הספר וזו הייתה שיחה מדהימה. פתאום הוא הסביר כל ציטוט שלו. גילינו אדם מאוד מצחיק ומקסים. אין דם רע. הוא מאוד אוהב את הספרים. הוא הסביר שהכול היה מחושב. שהוא בעצם השתמש בתקשורת יותר ממה שהיא ידעה".
היה מרואיין שהתווכח איתך שהציטוט לא נכון?
"תמיד יש. גם אלון טוען שהציטוט של אירופה או ספרד לא בדיוק נכון. אבל אני לא מתווכח. יום אחד ישבתי בבית קפה והגיע מרקו בלבול. הוא שאל אם יש ציטוט שלו ואמרתי 'בטח'. הזכרתי לו שיום אחד הם ארגנו שביתת שחקנים ושהוא אמר בטלוויזיה שהשביתה תסתיים כשהם יקבלו את הכסף רדיואקטיבי. הוא טוען שהוא לא אמר את זה, אז אי אפשר להתווכח על זה".
אמרת שמכתבי הדחייה לספר היו "נבזיים". ספר על אחד כזה.
"התקשר אליי אחד ממנהלי אחת ההוצאות הגדולות ואמר בקול קצת מתנשא 'קיבלתי את כתב היד. אני מבקש שתסביר לי למה שמישהו ירצה לקרוא את זה. זה לא מצחיק ונמוך'. זה היה לא יפה - בסדר, דחית אותי. תעשה את זה בסטייל. פתאום הייתי צריך להסביר למה יש מקום לספר כזה".
היה בוער לך להוכיח להוצאות שהן טעו?
"בזמנו כן. היום אני יותר מבין אותם כי גם אני קרסתי כלכלית בגלל הוצאת ספרים. אבל אם 25 שנה אחרי אנשים עדיין צוחקים מזה ומכירים את זה – אני עשיתי את שלי. אנשים לא מכירים את כל הספרים של רם אורן, אבל הוצא מהקשרו אנשים זוכרים. ו...העלינו את אלון מזרחי. אני חושב שאם לא אנחנו, הסיפור שלו היה עובר לידנו".
"חיי אדם יותר חשובים מכדורגל"
הריאיון הזה מתקיים בדיוק בבוקר שאחרי אירועי סמי עופר - המשחק שהופסק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב בגלל אבוקות והתפרעות. אלון, אוהד ותיק ושרוף של מכבי חיפה ("אני רוצה שאת האפר שלי אחרי שאמות יפזרו איפה שמשה סלקטר כבש את שער האליפות"), היה באצטדיון וחשב כמו כולם שהמשחק יעבור בצורה חלקה, בטח אחרי שבתחילתו התקיים טקס לכבוד הנרצחים אוהדי מכבי חיפה, ביניהם ענבר הימן. "הסתכלתי על כל האירועים מעיניים אחרות", הוא מספר. "עכשיו יש לי פרופורציות אחרות בחיים. בהתחלה הונף שלט לזכר החללים וביזו את הטקס הזה. אבל היום אני יותר סלחן, הפרופורציות השתנו - יש דברים יותר נוראים. חיי אדם יותר חשובים מכדורגל. זו התפיסה שלי. והאמת, התבאסתי שלא הייתי מול הטלוויזיה כדי לשלוף פנינים או משפטים מצחיקים מהשידור".
מה ענבר הייתה אומרת על האירועים האלה?
"אני מניח שהיא הייתה מתבאסת כמו כל האוהדים, מתבאסת שפוצצו את המשחק. היא בטח הייתה רוצה תפאורה מקורית יותר ומושקעת יותר. בסוף המשחק נועם אמר שמה שהכי חבל לו זה שהם ביזו את הטקס. אותם אוהדים שהניפו את שמות החללים גם ביזו את העוצמה".
איך אתה מחזק את עצמך בימים האלה?
"לפעמים כשחרא לי ודמעות חונקות את הגרון אני הולך ליוטיוב ורואה את הריאיון של שלומי ארבייטמן באנגלית ('פאס פאס איטס א קאם') והחיוך חוזר לי בשנייה. זה בעצם מה שהוצא מהקשרו עשתה - לקחה משפטים וגרמה לאנשים לצחוק".
"רק אוהדי כדורגל אמיתיים יבינו את זה"
אלון הוא גם אספן כפייתי, בעל אוספים רבים ואיכותיים – והיחיד בארץ שמחזיק בפריטים רבים שקשורים לעולם הכדורגל והספורט. בתוך כל הכאוס של הימים שאחרי חטיפת ענבר הימן ופתיחת המלחמה הקשה בתולדות מדינת ישראל, אלון קיבל פנייה מעניינת שאיחדה את שתי האהבות שלו, אוספים וספורט - אך גם מהפנייה הזאת נכווה. הכאב מאותה "עסקה" מורגש אצלו עד היום.
ממרחק הזמן, אתה יכול לספר עכשיו מה בעצם קרה שם?
"זה היה ממש בימים אחרי שנפתחה המלחמה. פנו אליי והציעו לי למכור פריט מאוד נדיר של ספורטאי אולימפי. הגעתי לפגישה מרובת משתתפים שבה הסבירו לי שזו המדליה שבה ארטיום דולגופיאט זכה באליפות העולם שהתקיימה ב-7 באוקטובר. הסבירו לי שיש קונה ומחיר. נתנו הרגשה שהכול סגור - שלחתי צלמת, על חשבוני, שצילמה את ארטיום והמדליה לטובת המלחמה. חשוב להגיד שבאותם ימים לא ידענו מה קורה ולא עבדתי, אבל עשיתי את זה כי הרגשתי שזה מאוד חשוב. דיברו איתי על תרומה של 100 אלף דולר למטה המשפחות וזה נשמע לי חשוב וראוי. ככל שנקפו הימים הבנתי שאין קונה ועבדו עליי. שהסיבוב היה על חשבוני. זו הייתה הרגשה גרועה. זה עוד שימוש ציני שהיה באותם ימים סביב ענבר והמלחמה. מי שצריך לעשות חשבון נפש שיעשה עם עצמו".
האנשים האלה דיברו איתך מאז?
"אף אחד לא דיבר איתי מאז. יום לאחר שכל האירוע התפוצץ והמכירה לא קרתה, קיבלתי טלפון שהם לא יעבדו איתי יותר. כאילו שרציתי. זה היה סיבוב לא יפה שעשו על חשבוני".
מה יותר יקר לליבך – סדרת הספרים או הפריטים המיוחדים באוספים שלך?
"שאלה קשה. מבחינתי אם אני אחזיק בכדור שעליו כל גיבורי האליפות הראשונה של מכבי חיפה חתמו, זה ירגש אותי יותר מכל דבר אחר שאפשר לדמיין. עבורי זו מנהרת זמן. זה הרגע הכי מתוק שהיה לי בחיים. אני אומר תמיד לילדים שלי - אל תיעלבו, אבל היה לי יום יותר מאושר מאשר היום שבו נולדתם. בכיתי באותו יום בכי של אושר שקשה מאוד לשחזר. רק אוהדי כדורגל אמיתיים יבינו את זה".
משהו במצב שלנו כיום עוד משאיר אותך אופטימי?
"לא. אני לא יכול להיות אופטימי. אפילו לא לרגע. אני חושב שהרע עוד לפנינו. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. אני רק אגיד שאני חושב שאת מה שאנחנו עברנו ב-7 באוקטובר, הילדים שלנו והילדים שלהם יעברו הרבה יותר חזק. אנחנו חוזרים על הטעויות שלנו עוד פעם ועוד פעם".
אתה היית עיתונאי בעברך, אז אולי תעזור לי - איך היית מסיים את הריאיון הזה?
"פעם הייתי עונה משהו אופטימי. אבל היום אני לא יכול להגיד את זה. הבאנו את עצמנו למצב שקשה להיות אופטימי. עברנו שואה שלא תיאמן. אני מסתכל על הילדים ומעריך כל רגע שאני במחיצתם. היום, כשהבת שלי הולכת מהבית, אני מרגיש כאילו אני נפרד ממנה. אני מנסה לקחת ולנצור כל רגע עם הילדים. היום אני מבין שהחיים מאוד נזילים. היום אני נוצר כל רגע עם הילדים. בחיים אסור להתייחס לשום יום כאילו הוא עוד יום".