ביום שני השבוע, מהקומה השישית של בית החולים איכילוב, בוקעים צלילי השיר "יסמין" של הפיל הכחול, ובתוך חדר מספר 23 מתרחש אחד הרגעים היותר מרגשים שידע בית החולים הזה: רז ואוהד בן עמי, שני שורדי שבי, מתאחדים סוף-סוף לריקוד ניצחון.
לריאיון הזה אנחנו מחכים כבר 497 ימים, מהפעם הראשונה שבה פגשנו את אלה בן עמי. כשאמרתי לה "אנחנו איתך עד הסוף ואני מקווה שהסוף הוא מפגש מרגש שלך עם ההורים וחיבוק", איש מאיתנו לא האמין שזה ייקח כל כך הרבה זמן. נסענו בשליחותם לבית בבארי שהיה אז שטח צבאי סגור כדי להביא DNA. הן נסעו בכל העולם ופנו לכל מי שאפשר. אחרי 57 ימים אימא רז חזרה הביתה ואמרה בצער: "השארתי את אבא שם".
אחרי שלושה ימים רז כבר הצטרפה לשלוש הבנות - יולי, אלה ונטלי - במאבק הרואי להחזיר גם את אוהד מהגיהינום. "היא אמרה 'אוקיי, הבאתם אותי, עכשיו אתן מביאות את אבא'", אלה הסבירה. היינו שם גם כשהבת הקטנה נטלי התגייסה לצה"ל כשאבא בעזה: "אני חושבת שכשאבא יחזור והוא יראה שהתגייסתי, הוא יהיה מאוד גאה בי" וליווינו אותם ברגעי הייאוש והתקווה. ביום שישי שעבר אחר הצוהריים הגיעה השיחה שהן כל כך ציפו לה, ואז הגיע הרגע בשבת בבוקר כשאוהד בן עמי - חיוור וצנום - יצא מהחושך אל האור.
"צרחתי שאבא ישמע אותי עד עזה"
כבר לא שמתן לב, אתן אפילו לובשות בהיר ואופטימי.
אלה: "נכון, אני לובשת חולצה של אבא. כמה התגעגעתי לגנוב לו בגדים".
נטלי: "גנבתי לאבא את הנעליים".
אלה: "הדבר הראשון שעשיתי כשראיתי את אבא בטלוויזיה זה ליפול על הרצפה ולצרוח 'סליחה, סליחה' בקולי קולות כדי שהוא איכשהו ישמע אותי עד עזה כשהוא יוצא מהאוטו. זה היה פשוט הדבר הכי מתסכל - לדעת שאני עשיתי את כל מה שיכולתי בשנה וארבעת החודשים האלה, והוא ככה סבל, והוא ככה נראה. זה היה הלם, זה היה שוק - בחיים לא חשבתי שזאת תהיה התמונה שאני אראה. בחיים לא".
יולי: "הוא ישב עם אנשים במנהרה, אנשים שמחכים שיצילו אותם, המצב שלהם... אנחנו ראינו איך אבא שלי חזר. קשה לדמיין איך הם ייראו אם אנחנו נחכה עוד זמן, אנחנו לא יודעים אם הם ישרדו את הדבר הזה. לרדת את המשקל שהוא ירד ולהמשיך לשרוד, זה משהו שהוא בלתי אפשרי כמעט. ולחשוב שהאנשים שהיו איתו הם עדיין שם, הם נראים ככה - המצב לא הולך להיראות יותר טוב, זה כנראה רק יחמיר ויחמיר, וזה מה שכולם חייבים להבין: אין להם יותר זמן, אין להם יותר זמן".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלה: "מה שהכי מחרפן אותי בכל הסיטואציה הזאת של לראות את אבא שלי ככה יורד מהאוטו, זה כמה פעמים אמרנו וכמה אזהרות - מה חשבתם שקורה? שהם משחקים עם השובים שלהם? שמפנקים אותם ביד המלך? התנאים שם מחפירים, אלה לא תנאים שבני אנוש יכולים לחיות בהם - וכאילו פתאום כולם מופתעים מהדרך שבה הם חזרו".
מה ביקש אוהד לאכול כשחזר מהשבי
ביום חמישי שעבר, כשיום אחר כך אמורה להתפרסם רשימת המשוחררים, משפחת בן עמי הייתה במתח גדול. "עכשיו באמת דני, בפעם הבאה שאנחנו נפגשים זה עם אוהד", הצהירה אז רז בהתרגשות ובנחישות. "וואו. זה חייב לקרות בשבת, חבר'ה", הוסיפה אלה, "אנחנו מתכננים את זה, זה חייב לקרות בשבת. פשוט צריך לקרות בשבת הזאת. בפעם קודמת באת להכין קציצות לאימא, לא תכין קציצות לאבא? הפעם זה עם בשר", הצהירו הבנות בחיוך ששבר את המתח.
יומיים אחר כך הן כבר התחבקו עם אבא אוהד. אם שאלתם את עצמכם מה עובר בראשו של אדם שחזר זה עתה משנה וארבעה חודשים בתופת, מה הוא מבקש לעצמו אחרי החיבוקים, הנשיקות והדמעות - הנה התשובה: "איך שכולם הלכו, נתנו לנו רגע לבד המשפחה, אז הוא מסתכל ימינה ושמאלה והוא עושה לנו 'תגידו, יש פה איזה קרואסון? איזה משהו מתוק ככה לדחוף לפה? תביאו לי משהו".
מה הוא ביקש לאכול?
יולי: "סופגניות. הוא גם אמר 'אני פספסתי כל כך הרבה חגים, אני רוצה להשלים, אז הוא רוצה סופגניות ואוזני המן".
אבא, אמרתן, זה בשר. הוא יכול בכלל לאכול בשר עכשיו? מותר לו?
יולי: "הוא יכול בכמות מסוימת. והיום גם דאגו לו לסטייק אנטרקוט טוב והוא היה מבסוט".
רז: "והוא נותן את הביס, וזה אותו ביס עם הלכלוך. עד שהוא לא מסיים, הוא לא מנקה - אין, זה אוהד. אוהד חזר לגמרי".
נטלי: "הוא טוחן. לא להקשיב להם, הוא טוחן".
יולי: "יש לו כמויות שהוא יכול לאכול, ואנחנו במעקב על זה. אבל הוא נהנה מהאוכל ואנחנו כל כך מתענגות לראות אותו נהנה".
"שמר אוכל בצד כדי לחגוג לבנות"
מה הם אכלו שם כל התקופה הזאת?
אלה: "בדרך כלל ארוחה מאוד קטנה בבוקר של איזושהי קופסת שימורים שמחממים. בלילה היו נותנים להם מעט פיתה עם ממש 'שליכטה' של גבינה, וזה מה שהוא אכל. ורואים את זה עליו".
רז: "פעם בכמה זמן הביאו להם חלווה, והוא היה שומר את החלווה בצד. בכל פעם שלאחת הבנות היה יום הולדת, הוא היה חותך את זה, הם היו מחלקים ביניהם וחוגגים את יום ההולדת".
לא רק את ימי ההולדת של הבנות אוהד הפסיד, גם את שלו. השבוע הוא השלים גם את זה וחגג בבית החולים יום הולדת כפול: 55 וגם 56.
"התמוטטתי, לא זיהיתי את אוהד"
כשאתן רואות אותו עולה שם על הבמה עם משקפי שמש...
רז: "אני מתמוטטת", והבנות מוסיפות: "כולנו, כולנו, זה היה מאוד לא פשוט".
הוא נראה איש אחר ממה שאני זכרתי.
רז: "לגמרי, לגמרי, אני התמוטטתי, לא זיהיתי אותו. אמרתי 'מה, זה אוהד? זה אוהד?'. הייתי ברעים ופשוט התמוטטתי שם, זה היה נורא, רגע נוראי. ואז לאט-לאט, כשאמרו לי שהוא אצל הצלב האדום והוא כבר פה והוא רוצה להתקלח, אז התחלתי להתאפס על עצמי. כשראיתי אותו אמרתי לעצמי - אני חייבת להרים לו, אז אמרתי לו 'חתיך, חתיך', במקום רזה - חתיך. לאוהד תמיד היה חשוב המשקל. כשהיינו ביחד בעזה אז הוא התחיל לרדת במשקל והוא קרא לזה 'דיאטת עזה'. הוא אמר - מה, כל מה שצריך זה להיות בעזה בשביל לרדת במשקל?"
מה הוא סיפר על הטקס המזעזע שעשו לו שם על הבמה, עם משקפי השמש?
אלה: "אלו היו משקפיים שהוא נחטף איתם. הוא בעצם לא ראה אור יום בערך עד הרגע הזה, והוא פשוט היה מאוד מסונוור, הוא היה די בהלם מכל האנשים שם. כל הדרך הם התאמנו על מה הם צריכים להגיד, על מה אמרו להם".
מה הוא היה צריך להגיד?
אלה: "בגדול, הוא היה צריך להגיד, זה קצת מצחיק כי זה גם מה שאנחנו מאמינים בו בסוף - שצריך להמשיך לשלב ב' וג' של העסקה וצריך להשיב את כל החטופים הביתה".
"המחבל אמר - יש לך הפתעה"
רק עכשיו, אחרי שאוהד בטוח בבית, רז מוכנה לספר את הסוד ששמרה עליו מאז ששוחררה מעזה: "אני עוד לא הוצאתי את זה החוצה, כי קיבלנו איומים מחמאס שאם אני אספר, אז אוהד לא יחזור בחיים. ידעתי לשמור על זה ממש בשקט".
רז חוזרת איתנו עכשיו לשבעה באוקטובר, היום שבו היא ואוהד נחטפו מהבית שלהם בקיבוץ בארי. תחילה הם הוחזקו בעזה בבתים שונים: "אחרי שלושה או ארבעה ימים הבית שהייתי בו הופגז, הסתובבתי יום שלם בעזה ולקראת הערב לקחו אותי לדירה ואוהד היה שם".
ולא ידעת שהוא יחכה לך שם?
"לא. המחבל אומר לי 'יש לי הפתעה בשבילך'. אמרתי לו 'מה ההפתעה?', נכנסתי ואוהד היה שם. היינו בשוק, שנינו היינו בשוק, ואמרו לנו לא להתחבק ולא להתנשק ולא כלום, אבל לא היה אכפת לי - נתתי לו חיבוק, איך אפשר שלא? וכן, היינו ביחד באותו חדר, ישנו במזרונים אחד ליד השני".
מאותו רגע עד השחרור?
"עברנו כמה מקומות מאז. גלי טרשצ'נסקי הצטרפה אלינו, וכן - עד השחרור היינו ביחד, חיזקנו אחד את השני".
"הפעם הראשונה שראיתי את אוהד בוכה"
ואיך היה הרגע הזה שבו אומרים לך - אוהד נשאר ואת הולכת?
"וואו, זה היה קטע קשה, קטע עם דמעות. זו הפעם הראשונה שראיתי את אוהד בוכה, כשנפרדנו. זה היה ממש קשה וגם כל האיומים של המחבלים - לפני שאני יוצאת הוא (השובה) מצביע על אוהד ואומר לי 'הוא ייהרג פה מצה"ל, הוא ייהרג פה מהפגזה של חיל האוויר. אני אומרת לו 'אבל למה אתה אומר את זה לפני שאני יוצאת?' ואז התחלנו שיחה למה בעצם אני לא צריכה להגיד איפה אני נמצאת. שמרתי את זה מאוד יפה. אחי שירת במטכ"ל במודיעין, רק לא מזמן סיפרתי לו את זה והוא אומר לי 'את בקלות יכולה לעבוד עכשיו במטכ"ל במודיעין'".
אלה פונה לאימה רז: "אני רוצה לשאול אותך אם את חושבת בימים האחרונים על איך עזבת את אבא ואם תיפגשו ותדברו על זה". ורז משיבה: "כן, אני חושבת שאני אבקש ממנו דבר ראשון סליחה על זה שהוא נשאר שם ואני חזרתי. כן, אנחנו בטח נדבר על זה, על הפרידה, היא לא הייתה מספיק ארוכה - זו הייתה נשיקה קטנה וברחתי, ישב שם החמאסניק בחדר וצחק עלינו. אולי הוא היה מבסוט מזה שאני אוהבת את אבא כל כך, או מזה שאנחנו בעצם נפרדים ואני יוצאת והוא נשאר שם".
אחרי שרז וגלי טרשצ'נסקי שוחררו, אוהד הועבר מהדירה שבה הוחזקו אל מנהרה - שם שהה עד השחרור, כמעט 250 יום בחושך. אלה מספרת: "זו הייתה כנראה מנהרה לא הכי מתוחזקת. הוא מספר שבהתחלה כשהוא היה הולך לישון, היו מטפטפים עליו מים והוא כולו היה ספוג. ואז באיזשהו שלב אחרי כמה חודשים המנהרה התייבשה ובמקום מים, בכל פעם שהוא היה הולך לישון אז היה נופל עליו המון חול מלמעלה. הכרית שהוא ישן עליה זה היה ספוג שהם זרקו עליו שהיה מלא בעובש. היה לו סדין מטונף שהיה איתו שנה וחודשיים ואלה היו התנאים שלו - התנאים שאף בן אדם נורמלי, שהוא לא חזק וחסין, אי אפשר..."
"אחרי 'מבצע ארנון' שחילצו את החטופים אמרו להם 'בפעם הבאה אנחנו נירה בכם', אמרו להם את זה אחד וחלק", מוסיפה אלה. "והם (החטופים) פחדו מאוד שינסו לחלץ אותם. איימו עליהם - אם יתקרבו, אם ינסו, אתם לא תהיו בחיים, אתם לא תצאו בחיים'".
"נתנו להם יותר אוכל לפני השחרור"
כמה אנשים היו שם בתא?
אלה: "היו שישה אנשים".
אנשים שהוא הכיר?
אלה: "הוא לא הכיר את האנשים שהוא היה איתם, אבל עכשיו הוא מכיר אותם טוב מאוד. הדבר הראשון שהוא אמר כשהוא הגיע זה 'אני נכנס למאבק ואני הולך להילחם עליהם, כי אני לא משאיר אף אחד מאחורה".
הוא סיפר לכם על הפרידה, איך הוא נפרד מהם כשהוא יודע שהוא הולך?
אלה: "עד יום שבת בחמש בבוקר בעצם לא אמרו לו שהוא משתחרר. בגלל זה בכל הפיצולים ובכל הפרידות הוא לא באמת הבין שהוא הולך לצאת החוצה".
בניגוד לרושם שנוצר, אוהד לא היה בשבי עם אור לוי ואלי שרעבי ששוחררו יחד איתו. למעשה, הוא פגש אותם בפעם הראשונה בבוקר השחרור.
אלה: "כשאלי שרעבי מתקרב אליו ופתאום הם מזהים אחד את השני ומבינים - פעם ראשונה לראות מישהו מהקיבוץ, ששרד..."
יולי: "מישהו שהוא עבד איתו, הוא מכיר אותו, הם חברים טובים".
אלה: "כן, אז זה היה מאוד מרגש, אבל זה קשה. הוא מספר שלפני שהוא יצא מהשבי, נתנו להם במשך משהו כמו שבוע וחצי לפני כן כמויות גדולות יותר של אוכל, בכוונה שהם בטח ייראו טוב יותר בשחרור. לחשוב שהוא היה נראה יותר גרוע ממה שהוא נראה כשהוא יצא - זה משגע אותי המחשבה הזאת. זו מחשבה שאני לא הולכת לישון בלילה בגללה".
"לא רוצה להקשות עליו כרגע"
הייתן צריכות להשלים לו את החסר לגבי כל מה שקרה כאן.
רז: "זה עוד לא קורה, לאט-לאט".
יולי: "זה בתהליך, הוא יודע על חלק מהדברים".
הוא עדיין לא יודע הכול.
יולי, "לא, יש דברים שהוא שואל ואנחנו עונות ויש דברים שעוד צריך להראות לו".
הוא שמע את שיחת הטלפון שבה את מתקשרת?
אלה: "עוד לא. אני גם חושבת שייקח זמן עד שאני ארצה שהוא ישמע אותה".
למה בעצם?
אלה: "קצת מפחיד אותי, זו שיחה די מפחידה ואני יודעת שכשהוא ישמע אותי בחוסר אונים וברגע הכי נוראי בחיים שלי, והוא לא שמע אותי ככה אף פעם, אני יודעת שזה יהיה לו מאוד קשה נפשית ורגשית, ואני לא רוצה להקשות עליו כרגע - בא לי שהוא רק ישמח ויחייך ויש לו עוד כל כך הרבה חדשות רעות לשמוע, כל כך הרבה סרטונים קשים לראות. כמה שאפשר לתת לזה את הזמן, אני נותנת לזה".
רז: "אני יכולה לספר לך שיום אחרי שחזרתי אלה הראתה לי את ההתחלה של השיחה וההקלטה, התחלתי לבכות ואמרתי לה 'אלה, בואי שימי את זה בצד, אני אתאקלם קצת ואז אני מוכנה לראות את זה'. לא יכולתי לראות את זה בהתחלה - פשוט פרצתי בבכי ואמרתי לה 'לא עכשיו, אני לא יכולה'".
יולי: "זה נהפך להיות הסמל של הדבר הזה, סמל של המלחמה כשפתאום אנשים מבינים - הנה הוא החטוף הראשון, וזו שיחה מצמררת".
"כאב לו שאני צריכה להיאבק עליו"
אלה: "הוא שואל בהדרגה, הוא יודע שיש לו המון מה לשמוע והוא יודע שאלו דברים מאוד קשים - על חברים שלו שכבר אינם. בכל יום הוא שואל עוד כמה שמות ועוד כמה שמות, הוא ביקש מאיתנו לא לדעת את כולם ברגע אחד. הוא ביקש קודם כל לדעת מי מהמאה (הנרצחים בבארי) הם ילדים, הם נשים, הם מבוגרים, כדי שתהיה לו איזושהי פרספקטיבה".
יש לו כעס?
"מלא, המון", משיבות כולן, ואלה מדגישה: "נכון שהוציאו אותו, יש עסקה, היא קורית, חטופים יוצאים - ויש לו כעס מאוד גדול על זה שלא כולם (חוזרים), על זה שהוא צריך לצאת החוצה ולחשוב על מי שנשאר מאחור. אני חושבת שמה שהכי לא מבינים זה שאיך שהוא נראה ואיך שהוא יצא רזה ככה, הוא יודע שהוא השאיר אנשים שנראים בדיוק אותו דבר, שהם במצב שלו, שאין להם אוכל והם הולכים להישאר שם, גם לא יודעים כמה זמן וזה לא משתפר".
בניגוד לחטופים אחרים שסיפרו שראו פה ושם טלוויזיה ושמעו רדיו, אוהד היה מנותק כמעט לגמרי. ובכל זאת, סמוך לשחרור של רז החוטפים נתנו לו לראות אותה בטלוויזיה כשהגיעה להפגין בכיכר החטופים.
רז: "הוא לא הבין למה אני עכשיו צריכה לצאת מהשבי וללכת להיאבק עליו, כאב לו על זה נורא".
אלה: "הוא ממש פרץ בבכי שהוא היה צריך לספר את זה, הוא אומר 'איך זה הגיוני שיצאת מהתופת ומהגיהינום הזה ואת צריכה לעמוד עם תמונה על הבמה מול אלפי אנשים בכיכר כדי להתחנן על החיים שלי, איך זה הגיוני?'. אין דרך להסביר את התחושה שזה עושה בלב - לדעת שאתה נמצא במדינה שאמורה להגן עליך ולדעת לשמור עליך, ואם אתה נחטף אז בטח ובטח לא להשאיר אותך שם לגווע ברעב ולחזור איך שהוא חזר".
אתן רואות אותו מגיע להפגנות בכיכר?
יולי: "בוודאי, לחלוטין, אבא שלי הוא פייטר. ייקח קצת יותר זמן אבל הוא כבר כל כך רוצה להיות שם, הוא כבר כל כך רוצה להיאבק בשביל כולם. מבחינתו להיות שם כבר מחר, אבל הוא יצטרך את הזמן שלו ואת השיקום הזה".
"בחיים לא אשתחרר מזה לגמרי"
הוא יודע שפחות או יותר כולם מכירים אותו ואת המשפחה?
יולי: "הוא מתחיל להבין את זה לאט-לאט, הוא בהלם".
אלה: "ממש לאט-לאט. כשירדתי אותו לבדיקות עיניים - וואו, הוא היה בהלם מכמות האנשים שפנו אליי, שדיברו אליי, שהסתכלו עליי. הוא אמר לי 'מה קורה פה? איך כולם מכירים אותי? מה קורה?', ואני אומרת לו 'אבא, אתה בערך כאילו החטוף הראשון במדינת ישראל'".
מבחינתו החיים נעצרו בשבעה באוקטובר.
יולי: "כמו שהוא אמר - שלפו אותי, קטפו אותי והחיים המשיכו ואני צריך עכשיו למלא את הפער הזה,
להבין מה היה פה".
אלה: "היום ירדנו במעלית לאיזה בדיקה מחוץ למחלקה הסגורה שאנחנו נמצאים בה ומישהי במעלית דיברה איתי, לא איתו, ואמרה לי 'אני שכלתי את הבן שלי בשבעה באוקטובר' והוא שמע את זה וזה פירק אותו, הוא לא רגיל לזה. הוא יצא מהמעלית והוא אמר לי 'מה היא אמרה עכשיו? את בטוחה שזה מה שהיא אמרה? וזה פירק אותו".
רז, את היחידה שיכולה באמת להבין אותו.
רז: "הוא עבר הרבה יותר ממני כמובן והוא במצב אחר ממה שאני חזרתי אבל אני נותנת לו את הזמן - תעשה מה שאתה רוצה, תתאפס על עצמך לאט-לאט, תרגיש את החופש. מה שכן, נורא התעקשתי איתו והוא לא עשה את זה - בוא תפתח את המקרר, אין כמו ההרגשה לפתוח את המקרר ולקחת מה שאתה רוצה. זו פשוט אחת החוויות - בשבי גם לא נותנים לך אוכל ואתה רעב לזה, אתה מת לפתוח את המקרר ולראות מה יש שם ולקחת משהו לאכול בזמנך החופשי ומה שאתה רוצה לקחת. בחיים אני לא אשתחרר מזה לגמרי - זו חוויה שאתה עובר ואין לה שחרור לצערי הרב. בכל פעם שאני עושה משהו, אני עוד שם".
אבא יודע על החלק שלך במיוחד במאבק?
אלה: "הוא עוד לא יודע. התחלתי להראות לו, הוא ראה משהו אחד - ראה אותי יושבת בכיכר בתחתונים ובגופיה כמו כשהוא נחטף יושבת עם שלט 'אל תשאלו אותי אם קר לי, לאבא שלי יותר קר' והוא אומר לי 'מה, את משוגעת? היית מצטננת? היה לך קר', אז אני אומרת לו 'כן, אבא, ולך לא היה קר?' אז הוא אומר 'את צודקת, אני קפאתי מקור'".
השקיעה הראשונה של אוהד כאדם חופשי
לפתע באמצע הריאיון נכנסים שני קציני צה"ל שמלווים את המשפחה. הם אומרים לרז ולבנות שאוהד מבקש שיצטרפו אליו לעשות משהו שלאדם חופשי הוא דבר טריוויאלי כמעט, אבל הוא לא עשה שנה וארבעה חודשים: לראות את השקיעה.
אלה: "לאימא ואבא יש מסורת של ללכת שניהם לראות את השקיעה כל ערב, לעשות טיול בשדות של בארי, ועכשיו בפעם הראשונה הוא ביקש לראות שקיעה - אז עלינו עם בקבוק יין אדום, שזה הדבר שהוא הכי אוהב לשתות, ועם כמה פירות וגבינות וישבנו שם בגג. הוא נורא התרגש לראות את זה, זה היה מרגש מאוד".
יולי: "מאוד, גם שמענו מוזיקה, שירים שהוא מאוד אוהב, קצת רומנטיקה".
מה הוא אומר ברגעים כאלו?
יולי: "איזה כיף שאתן בבית, איזה כיף להיות איתכן".
אלה: "זה היה רגע ממש מיוחד, שלושתנו יושבות ומסתכלות על ההורים שלנו מתחבקים, בוכים ושרים ביחד - וכמה חיכיתי לרגע הזה וכמה חיכיתי לראות אותם מאוהבים וביחד, ולראות את אימא שלי מחייכת - זה הכי לא מובן מאליו".
רז: "יש שיר של יובל דיין שכל הזמן הייתי שומעת אותו, 'עד שתחזור', והייתי דומעת מעצב. ועכשיו שמנו את השיר הזה ופשוט דמעתי משמחה - אלה דמעות אחרות, דמעות של שמחה. ולחבק אותו ולהרגיש אותו שהוא סוף כל סוף פה - וואו, זה לנשום אוויר, זה באמת לנשום אוויר".
הבנות של משפחת בן עמי מגייסות כסף כדי לבנות להורים שלהן בית חדש. לתמיכה בפרויקט "אוהד ורז חוזרים לחיים" לחצו כאן
תחקיר: עדי שוורצמן