יותר משנה עברה, והשקט בקיבוץ סופה עוד רועם. בניגוד לשמו הסוער, המקום לא חזר לחיים. הקיבוץ הקטן, שנושק לדרום רצועת עזה ומשקיף אל רפיח, הוא עדיין שטח צבאי סגור ומסוגר. "החתולים משוועים לקצת יחס ואפשר למצוא עלים שנשארו עוד מהסתיו הקודם", מתארת זאת חברת קיבוץ ששבה לביקור בביתה מפתרון הדיור הזמני שלה.
אך בביקור האחרון שלה היא התרשמה כי כבר פונו העלים: למרות שהתושבים לא שם, יש מי שדאג לכך. אחרי כשנה של היעדרות, המכינה הקדם-צבאית שפועלת בקיבוץ בשמונה השנים האחרונות חזרה לשטח - ואיתה החניכים הנמרצים. מהמכינה קרויה על שמו של סגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו מוחזקת בעזה כבר עשור ושמו לא נכלל בשלב זה של עסקת החטופים: עשור עבר מאז שנלקח בשבי במבצע "צוק איתן". בזמן הזה קמה המכינה והקיבוץ גם פתח את שעריו לקליטת חברי קיבוץ חדשים, אך ב-7 באוקטובר הכול נעצר.
בזמן שבקיבוצים הגדולים יותר בצפון העוטף יש בימים אלו כבר פעילות ענפה ומבקרים או נציגי ממשלה באים מרחוק, בסופה המצב שונה. הקרבה החונקת לגבול הדרומי מול עזה - כשרפיח נמצאת ממש ממול - מותירה את הקיבוץ במעמד של "שטח צבאי סגור", אך עשרות חניכים עדיין חיים שם ומפריחים את השממה: קבוצה של 46 חניכים בני 19-18, שהגיעו מקריית שמונה ועד צופר שבערבה, חיים במכינה ואיתם צוות קטן של מדריכים, לבד בתוך קיבוץ נטוש. הפחד, אם להתרשם מביקור קצר של מספר שעות, לא נוכח שם.
"יכול להיות שברקע יש שאלות קיומיות, אבל תחושת הנחיצות שלהם גדולה עכשיו יותר ועוזרת להם להתפקס על המשמעות של מה שעושים פה", אומרת מוריה מדמוני, מנהלת המכינה. "אבל זה קצת יותר קשה כשאין קיבוץ ואין לאן לברוח. אתה עם הקבוצה שלך, ואם אתה רוצה לדבר עם מישהו ולקבל קצת פרספקטיבה של מבוגר, אפילו המוכר במכולת, אין לך כלום. אתה פוגש אולי את החיילים ששומרים בשער, שהם אחלה חבר'ה. זה מייצר מצב שהקבוצה היא כל העולם, ועבור כל חניך הקבוצה היא כל העולם שלו".
"אני פה כדי שגם הם יחזרו"
בכניסה למתחם המגורים אנחנו פוגשים את החניך גיא ירושלמי, שבדיוק יצא משיעור שעסק בהגותו של אחד העם. "אני לא יכול להגיד לך שזה חסר לי. זה לא בדיוק חסר, כי אני לא יודע מה זה, אבל אני כן מרגיש את ההרגשה המיוחדת הזאת של 'אני פה כדי שגם הם יחזרו'", אומר ירושלמי, שהגיע לסופה לראשונה רק בחודש ספטמבר. "אנחנו פה כדי להגיד להם 'אנחנו ביחד, אנחנו רוצים אתכם ורוצים שתבואו ונהיה הדחיפה הקטנה בשביל שאתם תחזרו לפה'".
"אחרי 7 באוקטובר מבחינתי התשובה ברורה מאליה. גדלתי בעצמי לא רחוק מהעוטף, ליד אשקלון", מוסיף ירושלמי, תושב המושב בית שקמה. "הרבה מאוד דברים לאורך כל החיים שלי היו חלק מחוויות העוטף. ואחרי הטראומה המתועבת שקרתה פה, אתה מבין שזה אזור שאתה צריך להיכנס אליו בפול כוח, חייבים להיות חלק מהתהליך הזה של העזרה והשיקום. אני ראיתי את זה כחובה להיות חלק. וסיננתי, אגב, מכינות בערבה ובגליל העליון. הייתה לי התלבטות בין המכינה פה לבין המכינה בנחל עוז, שאצלם הסיפור די דומה, ולשתיהן התקבלתי. ומה שהכריע באמת זה החיבור למקום שאתה נמצא בו.
מה ההורים והחברים שלך חשבו?
"או, אתה לא הראשון ששואל. גם הורים וגם חברים אמרו בתכל'ס אותו דבר: 'מה אתה עושה שם? זה חור', 'ראית מה קרה שם?', 'אתה שני מטר מהגדר'. היו ששאלו למה אני עושה שטויות ורצו שאלך למכינה אחרת. אבל הם הבינו את זה".
"לא כולם חשבו שנכון שנהיה פה"
אני מניח שמה שגיא אומר זה די מייצג את הכלל פה, נכון?
"זה מייצג", עונה המנהלת מדמוני. "צריך לזכור שגם לכל 46 החניכים פה יש הורים, וגם ההורים היו צריכים להיות שותפים שלנו בדבר הזה, ולחלקם היה יותר מורכב. הילדים באמת היו צריכים לשכנע ולהסביר, אפילו בתוך הקהילה של סופה היינו צריכים להסביר וביקשנו את האישור להגיע לפה. לא כולם חשבו שזה הדבר הכי נכון שאנחנו נהיה פה, כשהם לא נמצאים. אבל בסוף הם נתנו את ברכת הדרך".
"עשינו תיאום ציפיות. אמרתי להם לפני שהשנה התחילה לאן אנחנו הולכים ועל מה אנחנו מתעקשים. יש הורים ששאלו אם אפשר לשנות את מיקום המכינה, ואני אמרתי לילדים 'תהיו בכיבוד הורים, ואם זה גדול על ההורים שלכם, זה לא שווה את זה. אתם יכולים לעשות שנה משמעותית במקום אחר'".
"בדרך כלל היו לנו משפחות מאמצות, ועכשיו אין לי משפחות מאמצות, אז אנחנו פשוט משתדלים להיענות לכל דבר", מספרת מדמוני. "אנשי הקיבוץ שהועברו לגור ברמת גן אמרו לנו יום אחד שהם עושים הפרשת חלה, וצריך שמישהו ישמור על הילדים. אז שלחנו אנשים במיוחד. משתדלים פשוט להיענות לכל צורך ולחשוב יצירתי".
מה גיא כנראה לא יחווה השנה, ושאם הוא היה פה לפני שנתיים, הוא כן היה חווה?
"מה שיחסר לו זה שכשהוא ירצה לחזור לקיבוץ סופה עוד כמה שנים, זה לא רק יהיה למבנה, למכינה, אלא לאיזו משפחה שהייתה עבורו מפלט, עוד בית. בסוף, כשהם הולכים לשבת בערב אצל משפחה מאמצת, הם מתחילים לספר מה קורה ומקבלים פרופורציה, וגם שומעים קצת את הרכילות של הקיבוץ ומעבירים רכילות של המכינה. וזה קשר שנבנה".
"תמיד אמרו שרקטות לא מגיעות לפה"
בטבח הנורא של 7 באוקטובר נרצח חבר הקיבוץ ברנרד כהן בביתו. באותו היום נהרגו גם חברי כיתת הכוננות הקיבוצית עדו חוברה ואופיר ארז, ויחד איתם עשרה לוחמי צה"ל שנפלו בקרב שהתחולל בקיבוץ. בשלב הראשון אנשי המכינה התפנו לאילת, יחד עם כל תושבי הקיבוץ, והקדישו זמנם בעיקר לסיוע לחברים. בהמשך פונו החניכים והצוות לפנימיית הדסה נעורים שבשרון.
"לבוא למכינה בעוטף זה משהו שהוא קצת מעורר חשש, פחות את הנוער ויותר את ההורים", אומרת שני תגל. "אימא שלי יחסית פחדה, וכשדיברתי עם מחזור מעליי תמיד אמרו לנו 'אל תדאגו, בגלל שסופה כל כך קרובה לגבול בדרך כלל רקטות לא מגיעות אלינו, כי שולחים את זה יותר רחוק'. ברור שזה כבר היה משהו נורא מדובר מההתחלה". תגל היא חלק מהמחזור הקודם של מכינת סופה, המחזור ההיסטורי של 7 באוקטובר, שהספיק בקושי לחוות את המקום בראשית השנה - ושב לסופה רק לשבוע אחד של סיכום עם תומה.
"זאת הייתה שנה מורכבת. זה לא מה שרצינו, זה לא מה שקיווינו. אף אחד לא דמיין שזאת תהיה השנה שלנו", אומרת תגל. "אנחנו דמיינו שנה פסטורלית בעוטף, ובסופו של דבר הייתה המלחמה ומתוך זה ניסינו לעשות כמה שיותר. ניסינו לעשות את הטוב ביותר. הליווי של הקיבוץ היה דבר מאוד משמעותי, ברמה של אנשים שבאמת קמו כל בוקר והלכו למשפחה ספציפית ועזרו".
את מרגישה תחושת פספוס?
"היו לנו הרבה שיחות על זה כמכינה - על מה פספסנו ומה השגנו. גם עכשיו אני חושבת שמה שהשגתי זו ההתפתחות. בסופו של דבר אתה מגיע למכינה בשביל להתפתח. ההתפתחות שאני עברתי בשנת המכינה הזאת היא לא אותו דבר כמו ההתפתחות שהייתה אמורה להיות לי בשנה רגילה. אני לא יודעת מה הפסדתי, אבל אני יודעת מה קיבלתי - קיבלתי דברים מדהימים, התמודדות עם מצבים שלא חשבתי אי פעם שאגיע אליהם, סיטואציות, אנשים ושיחות. זה נתן לי כלים לחיים הרבה יותר מאשר מכינה רגילה. מה שהייתי משיגה יותר בשנה רגילה זה אולי לימודים, אולי קצת יותר טיולים, אולי קצת יותר סדרות תוכן - אבל בסופו של דבר עשינו את הדבר האמיתי".
לפני צבא, עם נשק: "הם כמעט חיילים"
כעת אנשי המחזור הנוכחי שוב בקיבוץ, מנסים לחזור לסדר חיים רגיל - עד כמה שניתן. מדמוני מסבירה בגאווה רבה שמצבת החניכים הוגדלה השנה, כדי שבמקביל לסדר הלימודים הרגיל תמיד יהיו צוותים קטנים של חניכים שינועו בין שני חלקי הקיבוץ שפוצלו אלו מאלו - חלק אחד שעבורו נמצא הסדר זמני באופקים והחלק האחר במעמד דומה ברמת גן. לטענת מדמוני, בניגוד לכל היגיון, הביקוש להרשמה למחזור הנוכחי דווקא עלה. וכן, גם בניגוד ללבם הלא שקט של רבים מההורים, שילדם עוד לא בצבא - והנה הוא כבר בשטח צבאי סגור.
"יש תפקיד שהוא תפקיד של צעירים. גם בסיטואציות הכי קשות שהיו במהלך השנה, כשהיינו עם הקיבוץ, תמיד אמרנו להם שאם ההורים צריכים להיות שנייה בבית עם הילדים, אנחנו נפרוק את המשאית של האוכל שמגיעה", היא מסבירה. "אני חושבת שגם הצבא מבין שיש תפקיד שהוא תפקיד של צעירים שהם יכולים למלא, אפילו ברמה שפנינו לצבא וביקשנו להיות ברי שמירה, כלומר שהחניכים יישאו נשק כדי להגן על עצמם. הם כבר כמעט חיילים, ואם הם לא היו באים למכינה הם כבר היו חיילים".
זה קצת מרגיש כמו פעם, לימי היאחזויות הנח"ל.
"אני קוראת למקום הזה ממש ככה - 'היאחזות סופה'", משיבה מדמוני. "כך פתחתי את המפגש עם ההורים. אולי יש לזה נימה של חזרה אחורה בזמן, אבל זה לא חייב להיות שלילי. בטח בהיבטים של גבורה שהחבר'ה האלה מביאים איתם".
"המלחמה שינתה אצלי את היחס לחיים"
"לא באתי לשנת מכינה לעשות משהו שהוא קונבנציונלי", מציין החניך שגב חן ממושב שכניה בצפון. "באתי לנסות לפרוץ את הגבולות. הרעיון הכללי היה עוטף. ובאיזה קיבוץ ישימו אותי? אני אלך לאיפה שצריך אותי. עד 7 באוקטובר הייתי באיזושהי אשליה שאנשים יכולים לעשות דברים במקומי. שאני עכשיו נער בן 17-16, אני חי ואנשים כבר עושים את מה שצריך לעשות, אז אני יכול רגע לחיות ברוגע ולקחת את הזמן שלי וללכת לעשות דברים אחרים. גם לא חשבתי בכלל על שירות קרבי. אני חושב שבאופן כללי המלחמה שינתה לי את האופן שבו אני מתייחס אל החיים שלי ככלל. לחשוב מה הייתי עושה אם לא הייתה מלחמה זה כמו לתאר את החיים שלי לפני שנולדתי. אני לא יודע מה היה קורה אילו".
אולי זו לא מקריות שסופה מרגישה כמו היאחזות נח"ל מהסבנטיז - הרי ככה בדיוק התחיל הקיבוץ הזה. פעם, במיקום אחר, עם חלומות אחרים. היאחזות נח"ל סוכות קמה בפתחת רפיח שבסיני זמן קצר מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. כשהפכה ליישוב אזרחי הוסב השם ל"סופה" - ככינויו של גדוד 53, גדוד השריון שכבש את האזור במלחמת ששת הימים. אך את התמורה הגדולה מכולן עבר סופה כשנחתם הסכם השלום עם מצרים וב-1982, ממש עם תום פינוי סיני, עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי. אזור המגורים הראשון שנבנה באתר החדש של הקיבוץ כונה על ידי החברים "שכונת קמפ דייויד", וכך הוא נקרא גם היום כשהוא משמש כמתחם המגורים של חניכי המכינה.
המכינה הגיעה לקיבוץ לפני שמונה שנים, כסניף של מדרשת עין פרת, ונקראה על שמו של גולדין ז"ל. יחד איתה פועלות באזור שלוחות רבות נוספות של מכינות קדם-צבאיות בקיבוצי העוטף. כאלו פועלות גם בקיבוצים נחל עוז, חולית, עלומים, מגן וניר עם, וגם באור הנר וברור חיל המרוחקים יותר.
צווי הגיוס והקריאה: "לתת להם לסיים"
מפעל המכינות הקדם-צבאיות כמעט וספג לפני כשנה מכה אנושה, כשלאור מצוקת כוח האדם שאליה נקלע צה"ל פנה משרד הביטחון אל כוח האדם הזמין הזה של חניכי המכינות, כולם ממילא בגיל גיוס, ודרש להקדים את הגיוס של רבים מהם ולגייסם כבר באביב שעבר. הביקורת על המהלך הדהדה במיוחד כאשר במקביל פעלה הממשלה, כפי שהיא פועלת גם כעת, להסדיר בחוק את השתמטותם של בני הישיבות. בסוף, אכן לא אושרה דחיית גיוסם של רבים מהחניכים והם גויסו במרץ - אך מספרם קטן בהרבה מ-850 החניכים שביקש משרד הביטחון לגייס, אחד מהם גם חניך המכינה בסופה.
"לכל מכינה יש מספר מסוים של תקנים שהיא יכולה למלא. מעבר לכך, המכינה בסופה, כמו מכינות אחרות, משלבת כמות נוספת של חניכים במסגרת שקיבלה את הכינוי 'מחסנית'", מסבירה מדמוני. "זה אומר שהחניכים בתקן הזה יודעים שהם לא מקבלים דחיית שירות מלאה עד סוף השנה, ואם יהיה צורך בהם, אז במרץ יקראו להם ויגייסו אותם. ברוב השנים מה שקורה זה שבאמת אנחנו מבקשים ומקבלים את הדחייה הנוספת ומאוד משתדלים כן לאפשר ל'מחסניות' לסיים".
"התפקיד של המכינות הוא להכין את החבר'ה לצבא, ושיתוף הפעולה פה הוא ברור. אם הצבא אומר שהוא צריך חבר'ה, לנו היה מאוד ברור שהם יילכו. אני חושבת שהמשבר היה יותר של חלק מהחבר'ה עצמם. זה בטח לא נעים שתולשים אותך פתאום ושלא תסיים את השנה שלך. אבל אני כמנהלת המכינה לא חוויתי את זה כך. אם היו אומרים לנו לסגור ולגייס את כולם - זה מה שהיינו עושים. אבל היו באמת זעקות שאמרו 'רגע, ניסיתם הכול לפני שבאתם ולקחתם מהמכינות ומשנת השירות?', כאילו שהצבא הלך על הפתרון הכי קל. אבל אני לא חושבת שחיפשו את הפתרון הקל. יש מה להשתפר בתחום הזה של בקשה לדחיית שירות. מאשרים רק לחלק מהם וזה נורא מוגבל כשכמעט כל בחור צעיר חרדי שמבקש כן יקבל אותה. צריך להבין שהשנה הזאת היא שנה משמעותית, וגם בה צריך לתת את המקום לצעירים ושיותר מהם יוכלו להגיע".
איך בסופו של דבר העניין הזה נפתר?
"זה לא לגמרי נפתר, והיו לנו גם חבר'ה שהתגייסו, וכך גם במכינות אחרות. הצבא עשה איזשהו שינוי של האחוזים שהוא חילק בין ישיבות ההסדר והמכינות, כדי שזה יהיה יותר הגיוני. אבל זה לא שזה בוטל. אצלנו ספציפית יצא שבסוף גויס רק חניך אחד. אבל במכינות אחרות זה היה יותר".
"מצפים מאיתנו לפתור בעיות בחברה"
"זה כאילו לא בחירה, אבל בסוף זו בחירה", אומרת מדמוני על השירות הצבאי. "מי שהיום רוצה לברוח מזה יכול. בסוף אנשים בוחרים ומבינים את המשמעות של לשרת. אבל אני יכולה להגיד לך שברמה היותר פרקטית השנה הגיעו אלינו, דרך פרויקט שנקרא 'קשר ייעודי', עשרים גברים חרדים ועשרים נשים חרדיות בכל הגילים, כולל נשים עם משפחות ואנשים עם נכדים. הם באו ללמוד ערב חברותא עם החניכים שלנו. זה מפגש שיש בו כוח לשינוי. אפשר וצריך להגיד 'אתם תישאו איתנו בנטל, אתם תחת האלונקה, תתגייסו'. אבל כדי לייצר מצב שבסוף גם הם ירצו, שזה לא רק החובה ואיזושהי גזירה נוראה - אנחנו מתחילים ממפגשים ומשיחות. כשהם סיימו את המפגש, כולם שרו ביחד 'אחינו כל בית ישראל' בתביעה משותפת לחזרת חטופים. זה תהליכים שצריכים לקרות, לא גרזנים שצריכים רק לרדת".
לקראת ארוחת הצוהריים החניכים כבר מתאספים חסרי סבלנות מחוץ לחדר האוכל. ביניהם, חמוש במשקפת, רועי בן שושן. המשקפת התלויה על צווארו לוכדת תותחים ותנשמות. בנוסף לצפרות, היא משמשת גם לטובת תחביב חדש שתופס אחיזה בסופה בימים אלו: תצפיות מלחמה. עבורו, החיים בסופה, על סיפם של הקרבות, הם סוג של נופש בהשוואה למה שקרה בבית עד לא מזמן. עבור בן שושן, תושב נהריה, החיים כאן - מרחק יריקה מהגבול - היו שקטים יותר כשבצפון רעש האזעקות לא פסק.
"זה המקום הבטוח שלי, פה יש את הפסטורליות, את המקום שמרגיש בטוח, למרות כל מה שעברנו. וזה גם המקום הבטוח מבחינת איך לבטא את עצמך. כאן יכולים לקבל את הדעה שלי, או לא להסכים איתה. הרבה פעמים כן, אבל לפחות פעם ביום לא מסכימים עם דעות של אנשים, ותמיד מכבדים אותם. זה יכול להיות באופן פורמלי וזה יכול להיות באופן בלתי פורמלי, ותמיד יש את הזמן להגיד את הדעה שלך ולדון בה".
ועל מה בעיקר דנים במכינת סופה בימים אלו? "על המשמעות שלנו כאן, במקום הזה", אומר בן שושן. "על העשייה, איך אנחנו מתפתחים למסגרת הבאה - לרוב הצבא. איך אנחנו באים כאנשים שיודעים לפתור בעיות בחברה הישראלית? בסופו של דבר יש המון אנשים שמצפים מאיתנו לפתור בעיות בחברה הישראלית. ממש מחכים לכך שנגיע ונפתור אותן".
זה לא קצת יומרני להגיד "אנחנו נפתור את הבעיות של החברה הישראלית"?
"הרבה אנשים שדיברנו איתם, כולל אנשי ביטחון, שיצא לנו לדבר איתם, אמרו לנו 'אנחנו צריכים אתכם, אתם הדור הבא'. באמת".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv