האמת היא שלא הפסיכיאטריה ולא הפסיכולוגיה התמודדו עם דבר כזה קודם - כי בפעמים הקודמות בהיסטוריה שזה קרה, פשוט לא טיפלו. איך מקבלים אנשים שהיו בשבי מתחת לאדמה ובתנאי רעב תקופה כזאת ארוכה? מה צפוי להם? יש לרשותנו רק את ניסיונם של החטופים שחזרו לפני שנה אחרי כ-50 יום בשבי, של אלה שקיבלו אותם ברגעים הראשונים ושל המשפחות שלהם. מהם אפשר לנסות להבין קצת מה מחכה לאלה שישובו עכשיו, ואיך המשפחות שלהם יכולות לסייע.
"הדבר הראשון אצל אדם שיוצא משם, אחרי שהוא נתון למרות של מחבלים, הוא הרצון והצורך להחזיר את השליטה לידיים", מספרת דניאל אלוני. "זה אומר קודם כל לאפשר לאנשים האלה לבחור לעשות, בימים הראשונים שהם כאן, מה שהם רק רוצים, גם אם לנו מהצד זה לא נראה תמיד הגיוני. אז קודם כול לאפשר להם את השליטה בחיים שלהם".
וחן גולדשטיין אלמוג נזכרת בתחושות לאחר השחרור משבי חמאס: "יכולנו לבכות פעם ראשונה, פתאום, בלי שאומרים לנו שאסור. החוליה ששמרה עלינו רצתה אותנו 'האפי' כל הזמן - שמחים, אסור לבכות".
ד"ר ענבל ראובני, מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב, מסבירה: "הדבר הכי בסיסי זה לנסות לייצר איזושהי תחושה של אנושיות וחום, והדבר השני זה יכולת לשלוט שוב בדברים, בהחלטות שאני מקבל, במה אני אוכל, במי נכנס אליי לחדר, במה קורה לי ברגעים האלה. אני חושבת שאפשר לצפות ללא צפוי, זה מה שאפשר לצפות, ולנסות להיות במקום שבו אפשר לקבל מה שיבוא".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אגם אמרה 'היום אנחנו נמות'"
חן אביגדורי, שאשתו ובתו חזרו מהשבי, מציין: "הם רוצים לדבר, שידברו. הם רוצים לשתוק, שישתקו. בא להם סושי, תלך בשלוש בבוקר, תמצא את הסושייה שפתוחה, ותביא להם את הפאקינג סושי, אם זה עושה להם טוב. הכול צריך להיות בחיבוק, בהכלה ובהאזנה".
השבי לא מסתיים ברגע של אופוריה, זה לא סרט. להפך - תהליך השחרור עצמו יכול להיות ארוך וטראומטי, וגם הוא ידרוש עיבוד. גולדשטיין אלמוג משחזרת: "הוציאו אותנו ממנהרה, המתנו בבית המון זמן, הסיעו אותנו איזושהי דרך בתוך עזה, לאיזשהו מקום התכנסות - פחד, פחד גדול. המון המון אנשי חמאס שלובשים מדי מארינס, משהו שלא ראינו בכל הזמן בעזה, מתכוננים לאירוע מאוד מאוד חשוב - ואנחנו באיזשהו אוטו ומרגישים כמו קופים, הם צופים בנו".
"אתה עובר מהשמירה של חמאס עם נשקים לאנשי הצלב האדום שהם בלי נשקים, וכל ההמון העזתי מתחיל להתקבץ על הג'יפים של הצלב האדום עם מקלות. אני זוכרת שאגם אומרת לי 'אימא, היום אנחנו נמות, כאילו לא מתנו עד היום'. זה היה פחד מוות עד הסוף".
"יש להם את כל החיים לספר"
אשתו של חן אביגדורי שרון ובתם נועם היו בין משוחררי העסקה הראשונה אחרי 50 יום. "המשוחררים, פדויי השבי, הם יישארו פדויי שבי לכל החיים", הוא מציין. "אני יודע שיש סקרנות עצומה בקרב אנשים שאכפת להם - 'מה עבר שם, מה עשו לך, איך דיברו איתך', כל הדברים האלה. יש להם את כל החיים לספר. קודם כל שבו איתם, 'אנחנו איתכם, אנחנו פה'".
"אני לא יודע מה יהיה מצבם, אפילו אני מדבר על חיבוק פיזי, יכול להיות שגם שם יהיו בעיות - אז קודם כול, תשים את הצרכים שלהם לפני כולם. אפילו ברמת החיבוק, שאתה נורא רוצה לחבק, אתה רוצה לנשום את הבן אדם. אם אתה רואה שיש איזושהי בעיה או רתיעה, תן לו, זה יגיע אליך. כל מה שאתה רוצה, יגיע אליך גם כשאתה לא תרצה, לא בזמן שאתה רוצה, אז לתת".
ולואיס הר, שחולץ מהשבי במבצע ברפיח, מספר: "אתה יודע, לפעמים מספיק איזו נגיעה בכתף, וזה מחזק את הבן אדם. אני עברתי את זה, והיה מי ששם לי את היד על הכתף. היינו בגרמניה, היינו בברלין, זה היה בדיוק היורו - אני הבנתי שאני לא יכול להיות לבד במגרש כדורגל, הגוף שלי כבר התנגד מראש להמולה הזו אבל היה איתנו פרופסור לטראומה מאוניברסיטת תל אביב, שאיתם אנחנו טסנו. בכל פעם שהיה איזה משהו, כזה רעש מיותר, הוא פשוט שם את היד עליי וזה הרגיע".
לואיס הר, שנחטף מניר יצחק, חולץ ביחד עם פרננדו מרמן אחרי כמעט ארבעה חודשים בשבי. בת הזוג שלו, קלרה, שוחררה חודשיים לפניו בעסקה הראשונה.
אתה עדיין שם, כשאתה ישן?
"לפעמים, כן".
"אני עדיין לא מרגישה בטוחה"
זה מוכר מניצולי שואה ומשבויי מלחמה: גם אם הימים בסדר, בלילות הכול חוזר. אז איך להתנהג איתם?
"נוגעים, הנגיעה זה מאוד חשוב", משיב הר. "מחבקים או שמים יד או משהו ואומרים 'תרגעי, לא קורה כלום, אנחנו ביחד'. הצד השני, שרואה או מקשיב, הוא צריך לתת את השקט, את ההנחיה שאנחנו פה ולא שם. ואז הבן אדם מתחיל להירגע ולהבין שזה נכון שאנחנו פה, והגוף גם נרגע, ואז יוצא מהסיוט".
דניאל אלוני נחטפה עם בתה אמיליה בת החמש מקיבוץ ניר עוז. הן שוחררו בפעימה הראשונה של עסקת החטופים, אחרי 49 ימים במנהרות, בעומק אדמת הרצועה. "הפחד הזה, מלעצום עיניים, הוא פחד שהוא מאוד נוכח. אנחנו ישנות עם אור. אני הוספתי עוד מנעול על הדלת, ואני עדיין לא מרגישה בטוחה", היא מודה. "זה לא פשוט, אין שינה רציפה, יש תופעות כאלה של הזעות. יש סיוטים לפרקים, אני משתדלת באמת לא לתת לזה מקום, משתדלת כן להתגבר על זה. התופעות הן שם והן יהיו שם וילווו אותנו כנראה לעוד הרבה שנים".
חן גולדשטיין אלמוג חזרה מהשבי עסקה הראשונה עם בתה ושני בניה אחריה שנחטפו מכפר עזה. בתה ים ובעלה נדב נרצחו בביתם. "המתכון שלי הוא ללכת לישון מאוחר. אני הולכת לישון די מאוחר, 'נופלת'. וזה נותן לי גם כוח שאני שולטת בזה, שאני מנהלת את זה. שזה לא מנהל אותי", היא מדגישה.
והר מספר: "זה יכול להתפרץ פתאום ברגע, שאתה לא יודע מאיפה זה בא. זה בלי שליטה. אז אני מוכן ש... אני תמיד אומר שאני צריך את הליווי הפסיכולוגי ואני ממשיך עם זה, כי אני לא יודע מתי אני באמת אצטרך את התמיכה הזאת. זה יכול להיות לפרוץ בבכי, רעידות של הגוף, זה מתבטא בכל מיני דברים".
אפשר לצפות לזה.
הר: "צריכים לצפות לזה. צריכים להיות מוכנים לזה, כי זה יהיה".
אז אתה אומר להמשיך להיעזר תמיד בליווי פסיכולוגי, כל החיים?
הר: "מוכרחים, לא רק השבים, גם המשפחות - הילדים, הנכדים, מי שקשור גם חווה טראומה אחרי טראומה. אני יודע את זה על הילדים שלי".
"פרופ' זהבה סלומון חקרה פדויי שבי של יום כיפור גם מסוריה, גם ממצרים", מספרת ד"ר ראובני מבי"ח איכילוב. "היא ראתה אותם, הם הקימו משפחות, הם התחתנו, הם עבדו, אבל השבי היה כל הזמן ברקע - החוויה של השבי, החוויה של החזרה לארץ. זה משהו שהוא חלק כבר מהסיפור שלהם, וההתמודדות תהיה תמידית ובאופן שונה בכל שלב בחיים".
"המליצו לי 'אל תצפי בסרטוני זוועה'"
"המשפחה לא נתנו לי - לא לראות טלוויזיה, לא לראות חדשות, לא לשמוע כלום", אומר הר. "הם אמרו 'קרו פה הרבה דברים שאתה לא יודע', ואני לא ידעתי כלום - לא ידעתי מה שקרה בשבעה באוקטובר. הם אמרו 'לאט-לאט אתה תדע, אבל לא צריך הכול במכה אחת'".
וזה היה נכון.
הר: "וזה היה מאוד נכון. עד שהגיע רגע שאני אמרתי 'די, אני צריך להתמודד'. אני כבר יודע שקרו כל מיני דברים - לא ידעתי עד כמה - כי נרצחו הרבה חברים שלי. אבל כבר הייתי מספיק מחוזק כדי לקבל את השוק הזה".
מתי זה קרה?
הר: "שבועיים אחרי שהגעתי, התחלתי עם זה. עוד היו דברים שלא... לאט-לאט האינפורמציה התחילה להגיע ועד שיכולתי באמת להתמודד עם זה שאני רואה חדשות ואני מתחיל להבין את מה שאומרים".
אלוני חולקת חוויה דומה: "כשאנחנו שבנו משם לא היה לנו מושג על מה שבאמת התחולל פה, בשבעה באוקטובר. זאת אומרת שהיו צריכים לבשר לנו, לאט-לאט, על מה שקרה. אחד הדברים שאמרו לי בבית החולים 'יש סרטוני זוועה שאת תשמעי עליהם בהמשך, בשביל הבריאות הנפשית שלך אנחנו ממש ממליצים בחום לא לראות, לא לצפות, לא להתפתות'. ואני מודה שעד היום לא צפיתי ולו בסרטון אחד בגלל העצה הטובה הזו שקיבלתי, וזה כן מגן עליי".
"יש הרבה זוגות שנפרדו במצב הזה"
"יש את כל האפשרויות - אחד יכול פתאום לבכות, יכול לצעוק, יכול להתעצבן על כל דבר. הכול משתנה, מתחילים מחדש", מודה הר. "אני, למשל, אין לי טיפה של סבלנות - אני מתפרץ מיד. אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול להיכנס למוסך, לשטיפת רכב. כבר מראש אני מוותר על זה, כי זה מכניס אותי למתח. וזה פי כמה וכמה בזוגיות - הדברים הם אחרים עכשיו וצריכים להכיר גם את עצמנו וגם את ההתנהגות בתוך הבית, בתוך היחסים של אותו זוג, אז יש הרבה זוגות שנפרדו, שהתגרשו בגלל המצב הזה, כי זה בעצם לפגוש את אותו בנאדם - אבל אחר".
לא כולם יוכלו לדבר על מה שעברו. מילת המפתח היא זמן. "צריך לקחת בחשבון שלא נשמע כנראה לאורך זמן את כל הסיפור", מדגישה ד"ר ראובני. "אולי נשמע רגעים ממנו, אולי נשמע קטעים שבאותו זמן מי שחוזר יכול לספר אותם, אבל אנחנו לא צריכים לצפות לשמוע את הכול - ולהיות שם, להיות שם כדי להקשיב אם צריך, וכדי סתם להיות שם".
אביגדורי מייעץ: "החוק שאני ממליץ לכולם זה 'חכה שזה יבוא אליך, אל תשאל שאלות'. למרות שיש המון סקרנות, וסקרנות שנובעת מדאגה - והם יספרו, הן מספרות, והם יספרו לכם בזמן שלהם". לפי גולדשטיין-אלמוג, "זה חלק מאיתנו, השבי ועזה. אני אחת שמאוד מדברת, זה עוזר לי לעבד את כל מה שעברנו".
"כל ביס מעורר רגשות אשמה"
"גם אם אתה בוחר שלא לספר את הכול - לדעת שיש את החבר-שניים-שלושה הטובים האלה, שאתה יודע שלא משנה באיזו שעה תרים טלפון", משתפת אלוני. "לא משנה שפתאום יהיה איזשהו פרץ בכי או איזושהי תחושה כזאת שאתה עכשיו צריך לדבר עם מישהו, עכשיו אתה צריך את החבר או החברה הזאת, והם שם - זה עולם ומלואו".
ביחד עם דניאל ואמיליה נחטפו לעזה אחותה שרון ושתי בנותיה, שגם הן שוחררו, וגיסה דוד קוניו, אחיו אריאל ובת זוגו של אריאל, ארבל - שלושתם עדיין חטופים.
יש לפעמים רגשות אשמה שצריך להתמודד איתם?
אלוני: "כל הזמן. כל הזמן. בכל ביס מאוכל טוב שאוכלים, בכל שינה על מצעים רכים, בכל רגע שאתה יוצא ואתה רואה אור יום - זה הדבר הכי בסיסי לאדם, הנשימה ואור היום, אז בהחלט זה מעורר רגשות אשמה".
איך מתמודדים עם הרגשות האלה?
אלוני: "תחושה מאוד קשה. אין בעצם כל כך איך להתמודד עם זה. אני זוכרת שבהתחלה, בחודשים הראשונים, אחותי כמעט לא התקלחה, כי היא אומרת שככה היא מזדהה עם דוד, בעלה. זה היה מאוד מובן".
"בואי תראי כאן, זה החטופה"
דבר שצפוי לכל החטופים שיחזרו הוא הפרסום: כולם יכירו, בכל מקום יזהו אותם, אנשים יצלמו גם בלי לבקש רשות, אנשים ישאלו מבלי לדעת מה זה עושה לחטופים.
"אמרה לי אימא שלי בזמנו 'חשוב שתדעי שאת מאוד מוכרת, שאמיליה מאוד מוכרת, היו הרבה תמונות, היו הרבה סרטונים שלכם'", נזכרת אלוני. "הייתי בשוק. זו אחת ההתמודדויות הקשות, אני מודה, במיוחד שיש את הסרטון שמציג אותי באור מאוד אומלל מהשבי. יש סיטואציות שאומרים 'את החטופה' או שאומרים את זה לבת שלי, שזה הכי נורא שהיא משתובבת גם ככה עם התגית הזו של חטופה - 'את החטופה?' ואז הם קוראים 'בואי תראי כאן, זו החטופה'. אין פה שום דבר שהוא בעל ערך או תוכן, אבל אנחנו עם כזה, אתה יודע".
וד"ר ראובני מסבירה: "שואלים שאלות מאוד חודרניות, מאוד כואבות, במקומות לא מתאימים לזה. ואני חושבת שאם אפשר להגיד משהו שלא לעשות, זה לא לעשות את זה, לא לשאול נפגעת מינית 'פגעו בך? הרביצו לך?'"
"אנחנו מאז ששוחררנו לא חזרנו הביתה", מדגיש הר. "אני עובר בכביש וכל מה שאני רואה - ניר עוז, בארי - אני רואה והגוף אומר לי 'לא'. אני יכול להסתכל מהכביש, ככה מרחוק, רואה מכוניות, רואה אנדרטות, ואני ממשיך, לא עוצר. מתישהו אני אצטרך, אבל בינתיים זה עוד לא. יש אנשים שהלכו (לעוטף) וחזרו וממש התמוטטו אחרי זה".
מתי תדע שדברים מתחילים להסתדר? אולי כשאפשר לצחוק על דברים, אומר חן אביגדורי ומספר על הפעם הראשונה: "אצלנו בבית ההורים אחראים על סידור המדיח, והילדים עושים סיבוב כוסות בבית, אתה מכיר את זה - כל אחד משאיר את הכוס שלו איפה שהוא שתה ויש כוסות בכל הבית, אז עושים סיבוב כוסות. הם קמו בבוקר ואני אומר לנועם 'תעשי סיבוב כוסות בבית', ואז היא אומרת לי 'סליחה? אני הייתי בשבי, אתה לא יכול לבקש ממני כזה דבר'. ואז אני אמרתי לה 'סליחה את, לי היו שתיים בשבי, את תלכי עכשיו ותאספי כוסות'. ואז היא אמרה 'וואלה, שכנעת' והלכה. וברגע שזה קרה, והכול נעשה בחיוך - היא לא אמרה את זה כאיזשהו קרדום לחפור, היא אמרה את זה בחיוך - ברגע הזה הבנתי שהכול בסדר, שהכול יהיה בסדר".
תחקיר: קוראל סויסה, מאי פכט ותמר סגל