14 שעות של גיהינום עברו על מיכאל ועמליה עידן בתוך ארון הבגדים הצר שבממ"ד של משפחתם בכפר עזה. כבר בשעות הבוקר המוקדמות ביום הארור ההוא הם ראו את שני הוריהם רועי וסמדר מתים, בזמן שאחותם הקטנה, אביגיל, ברחה לבית השכנים. זה היה הדבר האחרון שראו בטרם נכנסו לאותו ארון. וכשמסביב הכאוס השתולל וכבר התפתח קרב בין כיתת הכוננות של הקיבוץ ובין המחבלים, שני הילדים - בני 9 ו-6 בלבד - ניהלו בשיחת טלפון את המצב בשקט וברוגע בלתי נתפסים, בסיטואציה שגם בוגרים מהם בהרבה לא היו עומדים בה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עמליה ומיכאל החלו להתקשר באינטנסיביות לכל קרובי משפחתם, ובהם גם הסבא והסבתא הדואגים שנותרו באפלה לא רחוק משם, במושב כפר הרי"ף. "הם היו כל כך אמיצים, אני לא יודע מאיפה זה בא להם - להתקשר למשטרה ולהגיד שאין אבא ואין אימא", מספר הסבא כרמל עידן, אביו של רועי ז"ל. "מיכאל גם יצא החוצה לקרוא לאבא שלו ולהגיד לו שאימא מתה, ואז הוא ראה גם אותו מת. בכל הזמן שהם הסתתרו בארון היו יריות מסביב לבית שלהם, טנק עלה על המדרכה שלהם ועל הדשא והרס את האוטו של סמדר".
רק אחרי שעות ארוכות חולצו מיכאל ועמליה, ולאחר מכן התברר כי אביגיל נחטפה לעזה יחד עם השכנים, משפחת ברודץ': היא חזרה לארץ לאחר 49 יום בשבי חמאס. "הם ראו את כל הזוועה. ירו באימא שלהם מטווח אפס והדם ניתז עליהם. עד היום אני לא מבין את זה - איך מיכאל מתאר למשטרה את כל הסיפור ומה שקרה: 'אנחנו מהעוטף, אנחנו מכפר עזה'. ושואלים אותו מי הרג את אימא ואבא, אז הוא אומר: 'חייל עם בגדים של ערבי'. בגרות כזאת, אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה או לתאר אותו".
אתם יודעים להסביר לי מאיפה הגיעה הבגרות הזו?
"אולי מכל הסבבים שהיו הם כבר מתורגלים. אבל לא יודע להסביר את זה", עונה כרמל, וליזה רעייתו, הסבתא, מוסיפה: "זה אופי, הבית מאוד הקרין שקט ושלווה כזאת, בלי היסטריה. תמיד דיברנו פתוח לפני הילדים. אם היה צריך לצעוק, צעקנו. ואם היה צריך לדבר, דיברנו. אני חושבת שככה צריך להתנהל כל בית. ויכול להיות שבבית אצלם גם דיברו על מה לעשות במקרה ש..."
"הוא ענה לי: אבא מת בחוץ"
"אני ישנתי וכרמל העיר אותי ואמר לי מיד שרועי נרצח", משחזרת ליזה את אשר עבר עליה באותו היום. "ואני מתוך שינה לא הבנתי, הרגשתי שיש איזו תנועה בבית ואנשים כבר התחילו להיכנס. לא הבנתי מה קורה איתי. פייר להגיד לך, לא הבנתי, עדיין הייתי באיזה חלום כזה, לקח לי זמן להתאושש. החברה שלנו רחל ישר הגיעה, והיא אחת כזו שיודעת להעמיד את הדברים במקומם. אמרתי לה, 'מה זה בקבוקי השתייה האלה? מה אתם מביאים לפה? מה זה?' היא אמרה לי, 'ליזה, לא הבנת שרועי נרצח?' פשוט לא הבנתי".
בעצם כבר בשלב המוקדם של היום הבנתם מה קרה, נכון? אם כן, איך ידעתם?
"צלצלתי לרועי בשבע בבוקר, כשכבר ידענו מה קורה, והוא לא ענה", מספר כרמל. "בזמן הזה ליזה עוד ישנה. יש לנו הסכם שאם הוא לא עונה - זה כי הוא מצלם, אז אני לא מפריע לו. אני מצלצל לסמדר, וגם היא לא ענתה. ואנחנו צלצלנו כל הזמן לטלפון של סמדר, עד שמיכאל ענה לנו בטלפון שלה ואומר לי 'אימא מתה', ממש במילים האלה. 'ואיפה אבא?', שאלתי. 'מת בחוץ, יחד עם אביגיל', הוא אמר. מה אני עשיתי באותו רגע, אני לא יודע".
"שמעתי הרצאה של כומר שאמר שכשההודעה על מותו של מישהו היא פתאומית, לבן אדם יש איזושהי חסינות פנימית, של הכחשה", מעירה ליזה. "אתה מביא את הגוף שלך לאיזו מגננה, ואני חושבת שזה קרה לי גם כן. לא צרחתי. הפעם הראשונה שצרחתי הייתה בבית הקברות. הוצאתי את נשמתי כשהייתי לבד, אחרי ההלוויה. אמרתי לאלוהים, 'למה שניים? לא יכולת להשאיר הורה אחד, שיגדל את הילדים?' והלכתי, כי לא קיבלתי תשובה. ועד היום אני מרגישה שאני באיזשהו ערפול כזה. כי לא קיבלתי תשובות. לא עניין אותי מה אמרו פה כל מיני קציני צבא: 'זה היה ככה, והם נכנסו ככה והם עשו ככה'. ממש לא עניינו אותי הפרטים. היו פה חיילים מיחידת יהל"ם, הם סיפרו איך הם חילצו את הילדים. זה היה כמו סיפור מתוך ספר שהם סיפרו לי. אני לא מבינה. אני עד עכשיו לא מבינה שזה קרה בכלל".
"ראיתי את הצילומים והבנתי: אין רועי"
יש איזשהו חשש מיום שתיפול בו ההבנה שזה מה שקרה?
"אני כבר הבנתי שרועי וסמדר אינם. אני מרגיש אובדן, כאוס, אופל. כל היום, וכל יום עד היום", עונה כרמל. "כבר ידעתי שזה אירוע גדול, גדול מאוד. בדרך כלל המסוקים והמטוסים עוברים מפה. ואף מטוס לא עבר כמה שעות. הבנתי שהמדינה נכבשה, לא רק העוטף. היה מאוד קשה. רציתי לנסוע לכפר עזה, כי אמרתי, 'מה אני יכול לעשות? הבן נרצח, אשתו נרצחה, מה אני יכול לעשות?' אבל כבר בשדרות היו מחבלים, ולא היה אפשר להגיע לכפר עזה. היו הרבה מחסומים, לא היו נותנים לעבור.
"היה לי כאוס חזק בפנים כי אני לא יכול להציל את הבן שלי. אז ניסיתי לחשוב שאולי הוא פצוע. כי כשאמר לי מיכאל שהוא יצא החוצה וראה את רועי מת עם אביגיל האמנתי לו, אבל אמרתי שאני רוצה לבדוק אם זה נכון. כעבור כמה שעות נכנסתי לאינטרנט, כשפה בבית כבר היו מאות אנשים, לראות אם יש קצת צילומים שצילם, כי הוא צריך לצלם את כל הדברים האלה. ואז ראיתי שכל התמונות הן של דובר צה"ל. אז הבנתי, אין רועי".
וכשהגיעה הידיעה שאביגיל "רק" נחטפה ולא נרצחה, זו הייתה הקלה?
"זה דווקא יותר פחד, כי אתה כבר לא יודע מה קורה איתה שם", עונה ליזה, ובעלה מוסיף: "ממש. כי אתה לא יודע אם ירצחו אותה או לא".
"לא הייתי בטלוויזיה, הייתי בעזה"
"ביום המתקפה, כל הזמן התפללתי שרועי יירצח ולא יהיה בשבי", אמר לאחרונה כרמל עידן בריאיון להארץ. את המחשבה המבעיתה הזו, הוא מודה כעת, חשב גם על נכדתו, על אביגיל - שכמו במקרה של אביה, גורלה היה לא ברור בימים הראשונים אחרי המתקפה. "הייתי בטוח שירצחו אותה שם. מה שקרה וזה שהיא חזרה, זה נס", הוא אומר.
"כל הזמן חשבתי: מי מחבק אותה? מי נותן לה נשיקה? מי משכיב אותה בלילה ומספר לה סיפור? זה דבר שנורא הטריד אותי", אומרת הסבתא. "זה מה שחשבתי כל הזמן. עד היום - ואמרתי את זה גם לשלוש פסיכולוגיות שליוו אותנו - לא בכיתי. אני רוצה שמישהו ייתן לי איזו סטירה שתעיר אותי, שאני אבכה. אני לא מסוגלת, לא מסוגלת לבכות".
ומה שלומה של אביגיל בימים אלה?
"אביגיל בסדר, היא הולכת וצוחקת. היא ילדה מדהימה. מדהימה", משיב כרמל, וליזה אומרת: "כשאמרתי לה שראיתי אותה בטלוויזיה, אז היא ענתה לי, 'סבתא, מטומטמת. אני לא הייתי בטלוויזיה. אני הייתי בעזה'. וואללה? היא אמרה את זה כאילו היא סיפרה שטיילה בפריז. והיא ממשיכה ואומרת 'אני הייתי בעזה'. אמרתי לעצמי, 'ליזה, תסתמי. תמשיכי איתה, שתחשוב שהייתה בגן עדן'".
"ראינו אותה ילדה שמחה ורוצה נורא את הממתקים כשאנחנו מגיעים לתת לה", מוסיף כרמל. "הביקור בארה"ב לא עניין אותה וביידן - זה לא אמר לה כלום, גם לא הבגדים היפים שהלבישו אותה בהם".
"פוחד לשאול אותם, ראיתי את העצבות"
הנכדים מודעים למה שקורה עם שחרור החטופים?
"ראיתי אותם בשבוע שעבר. המטרה שלי כסבא זה לראות את הילדים, לנשק ולחבק אותם, לפנק אותם בקניות. אף פעם מאז 7 באוקטובר לא שאלתי אותם מה הם חושבים (על המצב), לא רציתי שיתחילו לחשוב על כל מה שהיה, אז אני לא שואל - אני לא רוצה שהם יחזרו אחורה, שלא אפגע בהם נפשית. התפקיד שלי כסבא, כשהם באים לפה, או כשאני שם, הוא לנשק ולנשק ולחבק חיבוק חזק. ככה כל הזמן. לא שואל, ואני פוחד לשאול את זה פעם. ראיתי את העצבות, מיכאל מופנם וכבר יש לו פחות תיאבון לאכול, הולך עם הראש למטה. אני גם פוחד לשאול את ההורים המאמצים, את האפוטרופסים (זולי ולירון, דודיהם של אביגיל, מיכאל ועמליה – י"כ) - הרי גם הם פגועים, גם הם חוו הרבה בסבבים".
מה חשבת כשראיתם את השחרורים האחרונים?
"אוף. זה היה מזעזע. ראיתי רק כמה דקות וזה היה מאוד קשוח. נזכרתי בביבי שאמר שזו לא שואה. ואני כל הזמן אומר, 'ביבי, זו שואה. הבאת עלינו שואה'. אין משהו אחר חוץ מהמילה הזו. שוב לא יכולתי להסתכל, קשה לי. קשה, קשה. את אחד מהמשוחררים אני מכיר. אלי (שרעבי) הוא אח של אוסנת, שכנה שלי - פשוט לא האמנתי שזה יכול לקרות. אני מסתכל על האנשים ואני רואה שהם חזרו כולם עור ועצמות. איך יכול להיות דבר כזה?"
באופן כללי, מה אתה חושב על העסקה?
"צריך לשחרר את כולם בבת אחת. שאלו אותי, עוד לפני שאביגיל חזרה, אם זה אומר שאתה לא רוצה שהיא תשתחרר עכשיו. אמרתי שאם משחררים אותה, שתשתחרר, אבל העסקה צריכה להיות עם כולם. אין דבר כזה לעשות בשלשות. זה ייקח ככה שנים, עד אז באמת נראה שוב את המראות שראינו בסוף השבוע. ביבי היה שר האוצר, הוא לא יודע איך עושים ביזנס?"
התחביב שהפך למקצוע של רועי ז"ל
כרמל נולד בעיראק, ליזה ברוסיה. הוא גדל ברמת גן והיא כמושבניקית בכפר הרי"ף, סמוך לקריית מלאכי. הם הכירו בקיבוץ רעים, שאליו הגיע כרמל כילד חוץ, ובחרו להתיישב במושב של ליזה, שם נולדו ארבעת הילדים - רועי הוא השני שבהם, אחרי עמית הבכור - ואחריהם נולדו גם גלעד ובת הזקונים דפנה. בכפר הרי"ף הם גרים עד היום. משפחה מאוד ישראלית, משפחת עידן, מאוד שורשית. מושבניקים. התפרנסו כל השנים מחקלאות ומעבודתה של ליזה כמדריכה במוזיאון ומזכירה רפואית. בשנים האחרונות הם גמלאים שמתמודדים עם בעיות רפואיות מורכבות ומסייעים בגידול עשרת הנכדים.
כמושבניק, בן לחקלאי, היה ניתן לצפות מרועי ז"ל שיפנה גם הוא לעבודת האדמה. אבל החיים ליד הטבע לקחו אותו דווקא לתחום הצילום. "בגיל 14 קיבל את המצלמה הראשונה. הוא היה מצלם פרחים - בעיקר כלניות וחצבים - וגם הרבה נוף וטבע, דברים כאלה. הוא הלך עם המצלמה לכל מקום", מספרת ליזה.
"בבית הספר הייתה מגמת צילום, הוא פנה לשם, ובסיום כיתה י"ב צילם את ספר המחזור. אמרתי לו, 'רועי, אתה לוקח עליך משימה מאוד כבדה. הורים משלמים הרבה כסף עבור ספרי מחזור'. זה נחשב להיילייט של י"ב, הספר. המשימה הזאת של ספר המחזור – זה מה שגרם לו להבין שזה המקצוע בשבילו. גם כשהוא שירת בלבנון, הוא היה מדבר איתי רק על הטבע והנופים. היה לו חיבור לאסתטיקה, לדברים יפים".
"והוא גם אהב את עצמו, קצת", ממשיכה ליזה לספר על בנה. "רועי אהב מאוד בגדים יפים, דה בסט אוף דה בסט. הכול צריך להיות שיא האופנה. ואוכל טוב, כמובן. כל מסעדה הוא ידע עליה. בקיבוץ הם היו ארבעה חבר'ה, ואם פתאום בשש בערב מישהו סיפר על איזו מסעדה בחיפה, אז יאללה, נוסעים אליה וחוזרים לכפר עזה. הוא היה נוסע בלי סוף לחו"ל. שאלתי פעם את סמדר אם לא מפריע לה שהוא מבלה עם החברים בחו"ל כל הזמן, והיא התפלאה ששאלתי בכלל. היא כל כך נתנה לו ספייס.
"בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא אמרה לי, 'גם אני הייתי רוצה איזו חברה שתיסע איתי'. אבל אסור היה לה. היא הייתה מסורה לתפקידה הביטחוני ולמשפחתה. אמרתי לה יום אחד, 'ספרי לי מה את עושה. מה, גם אני מספרת לך לאן אני הולכת ומה אני עושה'. וכששאלתי את זה היא אמרה, 'את רוצה לדעת? תתאזרי בסבלנות. יום אחד תדעי'".
סיפור האהבה של רועי וסמדר זיכרונם לברכה התחיל בתחנת דלק. הוא למד צילום במכללת ספיר ולכן שכר יחידת דיור בקיבוץ נחל עוז, היא למדה מזרחנות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ הייתה העצירה הקבועה של רועי בדרך בין המכללה לדירה. ושם חיכתה לו סמדר, בת המקום, שעבדה שם, בחנות הנוחות. סמדר היא שהתחילה עם רועי, מספרים כרמל וליזה. אחרי שסיימו את הלימודים, שניהם עשו חיל. הוא היה לצלַם עיתונות וסיקר בעבור ynet את אזור הדרום. היא התקבלה לעבודה בשירות הביטחון הכללי.
"כשרועי התחיל לעבוד כצלם, כשעוד היה סטודנט, קניתי לו את כל הציוד ושאלתי אותו, 'עכשיו, כשיש לך את כל הציוד, בוא תסביר לי: איך תרוויח?'", נזכר כרמל. "הוא ענה לי, 'אבא, אל תדאג. אני עומד בשדרות, ליד תחנת מגן דוד, וכשאמבולנס נוסע אני נוסע אחריו. אם הייתה תאונה, אני מצלם ושולח'. ככה קנו ממנו את התמונות ולאט-לאט הוא בנה את עצמו".
מהשבעה לחברות אמת: "עזרו לנו בכול"
בתוך כל הקושי והמעמסה שבאו עם חיי השכול נכנסה לחייהם של כרמל וליזה גם קרן אור קטנה, בדמותם של ענת שדמי ואמי צירמן מהחמ"ל האזרחי למשפחות שכולות - חמ"ל "שכולים למען שכולים". מדובר בהתארגנות שהוקמה בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר, כשהאדמה רעדה תחת רגליהן של משפחות רבות שאיבדו את עולמן בן רגע. בני משפחות שכולות ותיקות מכל מלחמות ישראל, שידעו על בשרם מהי תהום הכאב, התגייסו להעניק תמיכה וסיוע. המתנדבים פועלים ביוזמה עצמאית ובמהירות הם מטים אוזן קשבת ומעניקים ליווי רגשי ותמיכה לוגיסטית – מתוך ההבנה שבמשפחות כמו משפחת עידן, שבהן נכדים קטנים נשארו חסרי הגנה וסבים מוצאים עצמם במרכז הטראומה, כל מגע אנושי הוא קרש הצלה.
הדגש על סבים וסבתות כמו ליזה וכרמל עידן, שהקשר שלהם לנכדים לעיתים חזק מהרגיל, מדגיש את חשיבות התמיכה גם במעגלים ה"שקטים" של האובדן. המתנדבים ממפים את צורכי המשפחות ומספקים מענה אישי, למשל בפתרונות דיור, סיוע משפטי או פשוט מישהו שיודע להקשיב – כי לפעמים, כמו במקרה של ענת ואמי, המשענת השקטה הזו היא בדיוק מה שנדרש כדי להתחיל מחדש.
שדמי, תושבת היישוב הקהילתי משמר דוד, שהצטרפה לריאיון, לא חוותה את השכול מקרוב. אל היוזמה הזו היא התגלגלה כמעט במקרה. אך כל זה לא מנע ממנה להתקרב מאוד לכרמל וליזה עידן. "הציעו לי גם דברים אחרים. אני לא יודעת למה, אבל דיבר אליי הסיפור של המשפחות השכולות", היא מספרת. "הייתי גם עם משפחות אחרות, במקומות אחרים בארץ. ביקשו ממני להמשיך עם עוד משפחות, ואצל חלקן ביקרתי עוד כמה פעמים, אבל לטווח הארוך אני יכולה רק משפחה אחת, ועם כרמל וליזה זה פשוט התחבר טוב. וראינו שיש המשכיות, אז נשארתי פה".
"בהתחלה, כשבאנו, באמת היו הרבה אנשים. זה היה בזמן השבעה. אבל אנחנו הרי לא מכירים את האנשים, אז אני תמיד הולכת לאזור המטבח, שיש שם תמיד נשים פעלתניות שמכירות את כל הקשרים. מישהי הסבירה לי מי הם ההורים, האחים והאחיות, והתחלתי לגשת לכל אחד ולהסביר מה אנחנו עושים. אנחנו גם משאירים איזשהו גיליון טלפונים, שיוכלו ליצור קשר. סיכמתי איתם שכעבור פרק זמן קצר אחזור אליהם, ומאז אנחנו פה".
וליזה מספרת: "אנחנו נורא שמחים שהם באים, כי אין להם שום אינטרסים. הם באים בדף נקי - לשמוע אותך, להרגיש אותך ולשאול מה מפריע לך ומציק לך. הם לא שואלים אותך 'אז מה שלומך? אז איך את מעבירה את הימים שלך? אז מה את עושה?' - אני לא עושה כלום. לא רוצה לעשות כלום, רוצה לשבת ולהסתכל על התקרה. הם - ענת ואמי - לא שואלים שאלות מטומטמות. איתם אני לא צריכה להתייפייף או לברור מילים. אם טוב לנו, נגיד. אם רע לנו, נקטר. ראיתי את ענת בין כל ההמונים שהיו פה, יום אחד, כבר בשבעה, ולא ידעתי מיהם ומה התפקיד שלהם. אחר כך הם המשיכו להגיע, ועוד פעם הם באו. וכשהיה שבוע שלא הגיעו, כבר התגעגעתי אליהם".
"לי הם מעניקים חברות, כמו משפחה מאמצת", אומר כרמל. "ואני לא יודע אם אנחנו אימצנו אותם או שהם אותנו. אנחנו לא מוכנים לוותר עליהם. הם פשוט עזרו לנו בכול: הם דיברו עם עורכי הדין כשהיו בעיות ועם הרווחה שיבואו לבקר, כי אני לא יכול עכשיו לנהוג, והם קובעים לנו פגישות. אם החמ"ל הזה לא היה, אני לא יודע איפה היינו היום. פשוט כך".
"לא ישן מאז מה שקרה"
עד לפני 14 חודשים חיו כרמל וליזה את החיים הפשוטים של שני גמלאים. התגובה של כל אחד מהם לאסון הנורא שפקד אותם הפוכה: ליזה בחרה להסתגר ואילו כרמל הפיק מהאסון תמריץ לפעילות, אף שלפני כשלוש שנים חלה בסרטן הערמונית. ניתוח שעבר זמן לא רב לפני הירצחם של סמדר ורועי כשל, ובגופו נותרו גרורות רבות. "זה משפיע בוודאי", אומר כרמל ומעיד את המובן מאליו - האסון החמיר עוד יותר את מצבו. "קודם כול אני לא ישן מאז שקרה מה שקרה. אני פשוט רובץ במיטה, והרגליים כל הזמן זזות".
ודווקא מתוך הקושי, ולמרות ההקרנות שעבר כרמל ואלה שהוא עוד צפוי לעבור, חלק ניכר מזמנו הוא מפנה למאבק למען השבת החטופים. אחותם של האחים שרעבי - יוסי ז"ל ואלי - גרה בשכנות לכרמל ולליזה, ממש במורד הרחוב שלהם בכפר הרי"ף - ורק לאחרונה נשמעה בביתה אנחת רווחה קלה, כשאלי חזר מהשבי. כשישראל כולה מתנדנדת בין פעימה לפעימה ועל רקע החשש לגורל שלבי העסקה הבאים, משפחת עידן יודעת מקרוב כמה משמחת יכולה להיות עסקה כזו.
"כמו שאני לא ישן, אז אלה שבאים לכיכר החטופים כבר מאות ימים - אני מכיר חלק מהם ופוגש אותם - רחמנות עליהם", אומר כרמל בעצב. "זה מטורף מה שקורה פה, יש פה יד זדונית - לא יכול להיות משהו אחר - שעוצרת את המגעים האלה. לכן אמרתי שקיוויתי שרועי נרצח ולא שם. אם היינו בסיטואציה כזו היום, המצב שלנו לא היה טוב".
"הנהג ירק עליי וצעק: רק ביבי"
"אני לא הולכת כי מאוד קשה", אומרת ליזה. "פעם אחת הייתי בעצרת של ניר עוז והיה פשוט נורא לשמוע את כל הסיפורים. אבל כרמל לא מפסיד, הוא נוסע קבוע לכיכר החטופים בתל אביב ועוזרים לו עם התחבורה. מאז המקרה שלנו עוטפים אותנו כל מיני ארגונים. כרמל עבר תקופה של הקרנות ובאו לקחת אותו מהבית כל יום במשך חודשיים".
"הם עובדים קשה, כל קרובי המשפחות", מוסיף כרמל. "הייתי שם, בכיכר, ביום גשם, כולי רטוב, ונדהמתי איך כולם לא הלכו הביתה, עמדו שם שעות ועשו ועושים הכול למען החטופים. וכשאני עומד שם יחד איתם גם יורקים לי בפנים. פעם עצרה לידי מכונית בהפגנה בצומת מסמייה - זה קרוב, ליד הבית - והנהג פתח את הדלת, ירק, וצעק: 'רק ביבי'. איזה מביש".
"הבן אדם הזה לא מבין שאנחנו לא פוליטיים. אנחנו בעד החזרה של החטופים. מה, כי אין מישהו מזרחי שנפגע? הם רק פוגעים 'בנו'. אני מזרחי ופגעו בי, רצחו את הילד שלי, חטפו לי את הנכדה, כאילו מה? וצועקים לך 'רק ביבי'. איזו בושה. אתם לא מבינים מה אתם עושים? מה שייך עכשיו ביבי? גם אתה, הנהג, בוא ותצטרף אלינו. זה גם בשבילך".
כמה זמן אתה מתכוון להמשיך ללוות את העניין הזה של החטופים?
"עד שהאחרון יחזור".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv